כל הילדים, חוץ מאחד, גדלים. הם יודעים די מהר שהם יגדלו, ווונדי ידעה את זה כך. יום אחד, כשהייתה בת שנתיים, שיחקה בגינה, קטפה עוד פרח ורצה איתו אל אמא שלה. אני מניח שהיא נראתה מקסימה למדי, כי גברת דארלינג הניחה יד על לבה וקראה: "הו, למה את לא יכולה להישאר ככה לתמיד!" זה כל מה שנאמר ביניהן בעניין, אבל מאז ידעה וונדי שהיא חייבת לגדול. תמיד יודעים את זה אחרי גיל שנתיים. שנתיים זה תחילת הסוף.
הם גרו, כמובן, במספר 14, ועד שוונדי באה לעולם, אמא שלה הייתה העיקרית בבית. היא הייתה גברת מקסימה, בעלת נפש רומנטית ופה מתוק ולגלגני. הנפש הרומנטית שלה הייתה כמו הקופסאות הזעירות שבאות מהמזרח המסתורי, אחת בתוך השנייה: לא משנה כמה מהן מגלים, תמיד יש עוד אחת. ועל הפה המתוק והלגלגני שלה הייתה נשיקה אחת שוונדי אף פעם לא הצליחה להשיג, אף שהיא הייתה שם, בולטת לגמרי, בפינה הימנית.
כך זכה בה מר דארלינג: האדונים הרבים שהיו נערים כשהיא הייתה נערה גילו כולם בבת אחת שהם אוהבים אותה, וכולם רצו לביתה להציע לה נישואים, חוץ ממר דארלינג, שלקח כרכרה והקדים את כולם, וכך זכה בה. הוא זכה בכולה, חוץ מהקופסה הפנימית ביותר ומהנשיקה. על הקופסה הוא מעולם לא ידע, ועם הזמן ויתר על הניסיונות להשיג את הנשיקה. וונדי חשבה שנפוליאון היה מצליח להשיג אותה, אבל אני יכול לדמיין אותו מנסה, ואז מסתלק בכעס וטורק את הדלת.
מר דארלינג נהג להתפאר לפני וונדי שאמא שלה לא רק אוהבת אותו אלא גם מכבדת אותו. הוא היה מאותם אנשים עמוקים שמבינים במניות ובאגרות חוב. כמובן שאף אחד לא באמת מבין בזה, אבל הוא בהחלט נראה כמי שמבין, ולעיתים קרובות היה אומר שהמניות עלו ואגרות החוב ירדו, בצורה שהייתה גורמת לכל אישה לכבד אותו.
גברת דארלינג נישאה בשמלה לבנה, ובהתחלה ניהלה את חשבונות הבית בצורה מושלמת, כמעט בשמחה, כאילו זה משחק; אפילו כרוב ניצנים אחד לא נעדר מהם. אבל לאט לאט התחילו לנשור מהם כרובית שלמות, ובמקומן הופיעו ציורים של תינוקות בלי פנים. היא ציירה אותם כשהייתה צריכה לחבר מספרים. אלה היו הניחושים של גברת דארלינג.
קודם באה וונדי, אחריה ג'ון, ואחריו מייקל.
במשך שבוע או שבועיים אחרי שוונדי נולדה לא היה ברור אם יוכלו להשאיר אותה, כי היא הייתה עוד פה להאכיל. מר דארלינג היה גאה בה נורא, אבל הוא היה אדם הגון מאוד, והוא ישב על קצה מיטתה של גברת דארלינג, החזיק את ידה וחישב הוצאות, בזמן שהיא הביטה בו בתחינה. היא רצתה להסתכן, יהיה מה שיהיה, אבל זו לא הייתה הדרך שלו. הדרך שלו הייתה עם עיפרון ופיסת נייר, ואם בלבלה אותו בהצעות, היה צריך להתחיל שוב מההתחלה.
"עכשיו אל תפריעי," היה מתחנן לפניה.
"יש לי כאן לירה ושבעה עשר, ושניים ושישה במשרד; אני יכול לוותר על הקפה שלי במשרד, נגיד עשרה שילינגים, זה עושה שתיים תשע ושש, עם השמונה עשרה ושלוש שלך זה שלוש תשע שבע, עם חמש אפס אפס בפנקס השיקים שלי זה שמונה תשע שבע... מי זה שזז שם?... שמונה תשע שבע, נקודה ומעבירים שבע... אל תדברי, יקירתי... והלירה שהלווית לאיש ההוא שבא לדלת... שקט, ילדה... נקודה ומעבירים ילדה... הנה, עשית את זה!... אמרתי תשע תשע שבע? כן, אמרתי תשע תשע שבע; השאלה היא, האם נוכל לנסות שנה אחת על תשע תשע שבע?"
"ודאי שנוכל, ג'ורג'," קראה. אבל היא הייתה משוחדת לטובת וונדי, והוא היה באמת בעל האופי הנעלה מבין השניים.
"תזכרי את החזרת," הזהיר אותה כמעט באיום, ושוב יצא לדרך. "חזרת לירה אחת, זה מה שרשמתי, אבל אני מעז לומר שזה יהיה יותר קרוב לשלושים שילינג... אל תדברי... חצבת לירה וחמש, אדמת חצי גינאה, זה עושה שתיים חמש עשרה ושש... אל תנופפי באצבע... שעלת, נגיד חמישה עשר שילינג..." וכך זה נמשך, ובכל פעם הסכום יצא אחרת; אבל לבסוף וונדי בדיוק עברה, עם חזרת שהופחתה לשתים עשרה ושש, ושני סוגי החצבת שטופלו כאחד.
אותה התרגשות הייתה גם סביב ג'ון, ומייקל ניצל בעור שיניו ממש; אבל שניהם נשארו, ובמהרה יכולתם לראות את שלושתם הולכים בשורה לגן הילדים של מיס פולסום, בליווי האומנת שלהם.
גברת דארלינג אהבה שכל דבר יהיה בדיוק כמו שצריך, ולמר דארלינג הייתה תשוקה להיות בדיוק כמו השכנים שלו; ולכן, כמובן, הייתה להם אומנת. מכיוון שהיו עניים, בגלל כמות החלב שהילדים שתו, האומנת הזאת הייתה כלבה ניופאונדלנד מקפידה בשם נאנה, שלא הייתה שייכת לאף אחד במיוחד עד שבני הזוג דארלינג שכרו אותה. היא תמיד חשבה שילדים הם דבר חשוב, ובני הזוג דארלינג הכירו אותה בגני קנזינגטון, שם בילתה את רוב זמנה הפנוי בהצצה לתוך עגלות ילדים. המטפלות הרשלניות שנאו אותה מאוד, כי היא הייתה עוקבת אחריהן עד הבית ומתלוננת עליהן לפני הגבירות שלהן. היא התגלתה כאומנת שהיא אוצר של ממש. כמה יסודית הייתה בשעת האמבטיה, ומוכנה לקום בכל רגע בלילה אם אחד הילדים שבהשגחתה השמיע ולו הבכי הקל ביותר. המלונה שלה הייתה, כמובן, בחדר הילדים. היה לה כישרון גאוני לדעת מתי שיעול הוא דבר שאין לו סבלנות ומתי הוא מצריך לכרוך גרב סביב הצוואר. עד יומה האחרון האמינה בתרופות של פעם כמו עלה ריבס, והשמיעה קולות של בוז כלפי כל הדיבורים החדשניים האלה על חיידקים וכדומה. זה היה שיעור בהליכות טובות לראות אותה מלווה את הילדים לבית הספר: הולכת בכובד ראש לצידם כשהם מתנהגים יפה, ודוחפת אותם בראש בחזרה לשורה אם סטו ממנה. בימי הכדורגל של ג'ון היא אף פעם לא שכחה את הסוודר שלו, ובדרך כלל נשאה מטרייה בפה למקרה שירד גשם. במרתף בית הספר של מיס פולסום יש חדר שבו מחכות המטפלות. הן ישבו על ספסלים, בעוד נאנה שכבה על הרצפה, אבל זה היה ההבדל היחיד. הן העמידו פנים שהן מתעלמות ממנה, כאילו מעמדה החברתי נמוך משלהן, והיא בזה לפטפוטים הקלים שלהן. היא לא אהבה כשחברותיה של גברת דארלינג באו לבקר בחדר הילדים, אבל אם בכל זאת באו, הייתה קודם כול שולפת ממייקל את הסינר ומלבישה לו את זה עם העיטור הכחול, מיישרת את וונדי ומסדרת בחטף את השיער של ג'ון.
שום חדר ילדים לא יכול היה להתנהל בצורה נכונה יותר, ומר דארלינג ידע זאת, ובכל זאת לפעמים תהה באי־נוחות אם השכנים מדברים.
הוא היה צריך להתחשב במעמד שלו בעיר.
נאנה הטרידה אותו גם בדרך אחרת. לפעמים הייתה לו הרגשה שהיא לא מעריצה אותו. "אני יודעת שהיא מעריצה אותך מאוד, ג'ורג'," הייתה גברת דארלינג מרגיעה אותו, ואז הייתה מסמנת לילדים להיות נחמדים במיוחד לאבא. אחר כך באו ריקודים נהדרים, שלפעמים הורשתה להצטרף אליהם גם המשרתת האחרת היחידה, ליזה. כמה קטנטנה נראתה בחצאית הארוכה ובכובע המשרתת שלה, אף שנשבעה, כשהתקבלה לעבודה, שהיא כבר מזמן לא בת עשר. כמה עליזים היו ההשתוללויות האלה! והעליזה מכולם הייתה גברת דארלינג, שהייתה מסתובבת על קצות האצבעות בפראות כזאת, שכל מה שאפשר היה לראות ממנה הייתה הנשיקה, ואז, אילו זינקתם עליה, אולי הייתם משיגים אותה. מעולם לא הייתה משפחה פשוטה ומאושרת יותר, עד שבא פיטר פן.
גברת דארלינג שמעה על פיטר לראשונה כשסידרה את מוחותיהם של ילדיה. זה מנהגה הלילי של כל אמא טובה, אחרי שילדיה נרדמים, לחטט במוחותיהם ולסדר בהם את הדברים לקראת הבוקר, ולהחזיר למקומם את כל החפצים הרבים שנדדו במשך היום. אילו יכולתם להישאר ערים (אבל כמובן שאתם לא יכולים), הייתם רואים את אמא שלכם עושה את זה, והייתם מגלים שזה מעניין מאוד להסתכל עליה. זה ממש כמו לסדר מגירות. הייתם רואים אותה, אני מניח, כורעת על ברכיה, מתעכבת בחיוך על כמה מהדברים שבתוככם, תוהה מאיפה בכלל הבאתם את הדבר הזה, מגלה תגליות מתוקות ופחות מתוקות, מצמידה את זה ללחי כאילו הוא נחמד כמו חתלתול, וממהרת להחביא את ההוא מהעין. כשאתם מתעוררים בבוקר, השובבות והיצרים הרעים שאיתם הלכתם לישון כבר מקופלים קטן קטן ומונחים בתחתית המוח שלכם, ולמעלה, מאווררות להפליא, פרושות המחשבות היפות יותר שלכם, מוכנות שתלבשו אותן.
אני לא יודע אם ראיתם פעם מפה של המוח של אדם. רופאים מציירים לפעמים מפות של חלקים אחרים שלכם, והמפה שלכם יכולה להיות מעניינת מאוד, אבל נסו לתפוס אותם מציירים מפה של מוח של ילד, שהוא לא רק מבולבל, אלא גם מסתובב כל הזמן. יש עליו קווי זיגזג, ממש כמו החום שלכם על כרטיס, ואלה כנראה דרכים באי, כי ארץ לעולם לא היא תמיד פחות או יותר אי, עם כתמי צבע מפתיעים פה ושם, ושוניות אלמוגים, וספינות שנראות חשודות באופק, ופראים ומאורות בודדות, וגמדים שרובם חייטים, ומערות שזורם בהן נהר, ונסיכים עם שישה אחים גדולים, ובקתה שהולכת ומתפוררת, וגברת זקנה אחת קטנה מאוד עם אף מעוקל. זאת הייתה מפה קלה אילו זה היה הכול, אבל יש בה גם את היום הראשון בבית הספר, דת, אבות, הבריכה העגולה, עבודות רקמה, רציחות, תליות, פעלים שבאים עם יחסת הנתינה, יום פודינג השוקולד, הכתפיות הראשונות, "תגיד אה" אצל הרופא, שלוש פני על שעקרת שן לבד, וכן הלאה. ואו שכל אלה חלק מהאי, או שזו מפה אחרת שמבצבצת מבעד, והכול די מבלבל, במיוחד משום ששום דבר לא עומד במקום.
כמובן שארצות הלעולם לא שונות זו מזו לא מעט. בזו של ג'ון, למשל, הייתה לגונה עם פלמינגו שעפים מעליה, וג'ון ירה בהם, בזמן שלמייקל, שהיה קטן מאוד, היה פלמינגו עם לגונות שעפות מעליו. ג'ון גר בסירה הפוכה על החול, מייקל באוהל אינדיאני, וונדי בבית עשוי עלים שנתפרו זה לזה בזריזות. לג'ון לא היו חברים, למייקל היו חברים בלילה, ולוונדי היה זאב מחמד שהוריו נטשו אותו. אבל בסך הכול יש לארצות הלעולם לא דמיון משפחתי, ואילו עמדו בשורה במקום, הייתם יכולים לומר שיש לכל אחת את האף של השנייה, וכן הלאה. על החופים הקסומים האלה ילדים משחקים מעלים שוב ושוב את סירותיהם הקטנות אל החוף. גם אנחנו היינו שם; אנחנו עדיין יכולים לשמוע את קול הגלים, אף שלעולם לא נעגון שם עוד.
מכל האיים הנפלאים, ארץ לעולם לא היא הנעימה והקומפקטית ביותר. לא גדולה ומתפשטת, אתם יודעים, עם מרחקים מייגעים בין הרפתקה אחת לאחרת, אלא דחוסה בדיוק כמו שצריך. כשמשחקים בה ביום עם הכיסאות ומפת השולחן, היא לא מפחידה בכלל, אבל בשתי הדקות שלפני שנרדמים היא נעשית אמיתית מאוד. בגלל זה יש מנורות לילה.
מדי פעם, במסעותיה במוחות ילדיה, מצאה גברת דארלינג דברים שלא הבינה, והמבלבל מכולם היה המילה פיטר. היא לא הכירה שום פיטר, ובכל זאת הוא היה פה ושם במוחות של ג'ון ומייקל, ואילו המוח של וונדי התחיל להיות מקושקש כולו בו. השם בלט באותיות עבות יותר מכל המילים האחרות, וכשגברת דארלינג הביטה בו, הרגישה שיש לו מראה חצוף באופן מוזר.
"כן, הוא די חצוף," הודתה וונדי בצער. אמה חקרה אותה.
"אבל מי הוא, חמודה שלי?"
"הוא פיטר פן, את יודעת, אמא."
בהתחלה גברת דארלינג לא ידעה, אבל אחרי שחשבה אחורה אל ילדותה, נזכרה בקושי בפיטר פן אחד שאמרו עליו שהוא גר עם הפיות. היו עליו סיפורים מוזרים, למשל שכאשר ילדים מתים, הוא הולך איתם חלק מהדרך כדי שלא יפחדו. בזמנו היא האמינה בו, אבל עכשיו, כשהייתה נשואה ומלאה שכל, היא די הטילה ספק אם יש בכלל אדם כזה.
"חוץ מזה," אמרה לוונדי, "הוא כבר היה מבוגר עכשיו."
"אוי לא, הוא לא מבוגר," הבטיחה לה וונדי בביטחון, "והוא בדיוק בגודל שלי." היא התכוונה שהוא בגודל שלה גם בשכל וגם בגוף; היא לא ידעה איך היא יודעת, היא פשוט ידעה.
גברת דארלינג התייעצה עם מר דארלינג, אבל הוא רק חייך בביטול. "תזכרי את מה שאני אומר," אמר, "אלה איזה שטויות שנאנה הכניסה להם לראש; בדיוק הרעיון שהיה עולה בדעתו של כלב. תעזבי את זה, וזה יעבור."
אבל זה לא עבר, ועד מהרה הנער המטריד הזה גרם לגברת דארלינג הלם של ממש.
לילדים יש את ההרפתקאות המוזרות ביותר בלי שהן מטרידות אותם. למשל, הם עשויים להיזכר לספר, שבוע אחרי שזה קרה, שכשהיו ביער פגשו את אבא שלהם שמת ושיחקו איתו משחק. בדרך אגבית כזאת חשפה וונדי בוקר אחד גילוי מדאיג. על רצפת חדר הילדים נמצאו כמה עלים של עץ, שבוודאי לא היו שם כשהילדים הלכו לישון, וגברת דארלינג תהתה עליהם, כשוונדי אמרה בחיוך סלחני:
"אני באמת חושבת שזה שוב הפיטר הזה!"
"למה את מתכוונת, וונדי?"
"זה כל כך לא יפה מצידו שהוא לא מנגב את הרגליים," אמרה וונדי באנחה. היא הייתה ילדה מסודרת.
היא הסבירה בפשטות גמורה שהיא חושבת שפיטר בא לפעמים לחדר הילדים בלילה, יושב על קצה מיטתה ומנגן לה בחליל. לצערה היא אף פעם לא התעוררה, כך שהיא לא ידעה איך היא יודעת, היא פשוט ידעה.
"איזה שטויות את מדברת, יקרה שלי. אף אחד לא יכול להיכנס הביתה בלי לדפוק."
"אני חושבת שהוא נכנס דרך החלון," אמרה.
"אהובה שלי, זה שלוש קומות למעלה."
"העלים לא היו למרגלות החלון, אמא?"
זה היה נכון לגמרי; העלים נמצאו קרוב מאוד לחלון.
גברת דארלינג לא ידעה מה לחשוב, כי לוונדי הכול נראה כל כך טבעי, שאי אפשר היה לבטל את זה בכך שהיא חלמה.
"ילדה שלי," קראה האם, "למה לא סיפרת לי על זה קודם?"
"שכחתי," אמרה וונדי בקלילות. היא מיהרה לארוחת הבוקר שלה.
הו, ודאי שהיא חלמה.
אבל מצד שני, היו העלים. גברת דארלינג בחנה אותם בקפידה רבה; אלה היו עלי שלד, שנשארו מהם רק העורקים, אבל היא הייתה בטוחה שהם לא באו מאף עץ שגדל באנגליה. היא זחלה על הרצפה והתבוננה בה לאור נר, מחפשת עקבות של רגל זרה. היא קרקשה עם מוט האח במעלה הארובה ודפקה על הקירות. היא שלשלה סרט מדידה מהחלון אל המדרכה, והתברר שזו נפילה ישרה של תשעה מטרים, בלי אפילו מרזב אחד שאפשר לטפס עליו.
בטוח שוונדי חלמה.
אבל וונדי לא חלמה, כפי שהראה כבר הלילה שאחרי, הלילה שבו אפשר לומר שהתחילו ההרפתקאות המופלאות של הילדים האלה.
בלילה שעליו אנחנו מדברים שכבו כל הילדים שוב במיטותיהם. במקרה זה היה ערב החופש של נאנה, וגברת דארלינג רחצה אותם ושרה להם, עד שאחד אחד הרפו מידה וגלשו אל ארץ השינה.
כולם נראו כל כך מוגנים ונעימים, שעכשיו חייכה לפחדים שלה והתיישבה בשלווה ליד האח לתפור.
זה היה משהו בשביל מייקל, שביום ההולדת שלו עמד לעבור ללבוש חולצות. אבל האש הייתה חמימה, וחדר הילדים מואר באור עמום של שלוש מנורות לילה, ועד מהרה התפירה נחה בחיקה של גברת דארלינג. ואז ראשה צנח, אוי, בכל כך הרבה חן. היא נרדמה. הביטו בארבעתם: וונדי ומייקל שם, ג'ון כאן, וגברת דארלינג ליד האח. הייתה צריכה להיות מנורת לילה רביעית.
בזמן שישנה חלמה חלום. היא חלמה שארץ לעולם לא התקרבה יותר מדי, ושנער זר פרץ ממנה החוצה. הוא לא הבהיל אותה, כי היא חשבה שכבר ראתה אותו בעבר, בפניהן של נשים רבות שאין להן ילדים. אולי אפשר למצוא אותו גם בפניהן של כמה אמהות. אבל בחלום שלה הוא קרע את המעטה הדק שמסתיר את ארץ לעולם לא, והיא ראתה את וונדי ואת ג'ון ואת מייקל מציצים מבעד לפרצה.
החלום לבדו היה עניין של מה בכך, אבל בזמן שחלמה, נפתח חלון חדר הילדים ברוח, ונער באמת צנח על הרצפה. איתו בא אור מוזר, לא גדול מאגרוף שלכם, שהתרוצץ בחדר כמו יצור חי, ואני חושב שהאור הזה הוא שהעיר את גברת דארלינג.
היא קפצה בצעקה, וראתה את הנער, ואיכשהו ידעה מיד שזה פיטר פן. אילו אתם או אני או וונדי היינו שם, היינו רואים שהוא דומה מאוד לנשיקה של גברת דארלינג. הוא היה נער נאה, לבוש בעלי שלד ובמיצים שנוטפים מהעצים, אבל הדבר המקסים ביותר בו היה שכל שיני החלב שלו היו עדיין בפיו. כשראה שהיא מבוגרת, חרק לעומתה בפנינים הקטנות.