גברת דארלינג צרחה, וכאילו בתשובה לצלצול פעמון, נפתחה הדלת ונאנה נכנסה, חוזרת מערב החופש שלה. היא נהמה וזינקה על הנער, שקפץ בקלילות החוצה דרך החלון. שוב צרחה גברת דארלינג, הפעם מדאגה לו, כי חשבה שהוא נהרג, והיא רצה למטה לרחוב לחפש את גופו הקטן, אבל הוא לא היה שם. היא הרימה את עיניה, ובלילה השחור לא ראתה דבר מלבד מה שנראה לה ככוכב נופל.
היא חזרה לחדר הילדים, ומצאה את נאנה עם משהו בפה, שהתברר שהוא הצל של הנער. כשקפץ אל החלון, נאנה סגרה אותו מהר, מאוחר מדי מכדי לתפוס אותו, אבל לצל שלו לא היה זמן לצאת: החלון נטרק בבום וקטע אותו.
אתם יכולים להיות בטוחים שגברת דארלינג בחנה את הצל בקפידה, אבל זה היה צל מהסוג הרגיל לגמרי.
לנאנה לא היה ספק מה הדבר הכי טוב לעשות עם הצל הזה. היא תלתה אותו מחוץ לחלון, וכוונתה הייתה: "הוא בטוח יחזור לקחת אותו; בואו נשים אותו במקום שבו יוכל לקחת אותו בקלות בלי להפריע לילדים."
אבל לצערה, גברת דארלינג לא יכלה להשאיר אותו תלוי מחוץ לחלון, כי הוא נראה כל כך כמו כביסה, והוריד את כל הרמה של הבית. היא חשבה להראות אותו למר דארלינג, אבל הוא היה עסוק בחישוב מעילי חורף לג'ון ולמייקל, עם מגבת רטובה סביב ראשו כדי לשמור על מוחו צלול, וחבל היה להטריד אותו. חוץ מזה, היא ידעה בדיוק מה יגיד: "כל זה בא מכך שיש לנו כלב בתור אומנת."
היא החליטה לגלגל את הצל ולהניח אותו בזהירות במגירה, עד שתגיע הזדמנות מתאימה לספר לבעלה. אוי ואבוי!
ההזדמנות הגיעה שבוע מאוחר יותר, באותו יום שישי שלא יישכח לעולם. כמובן שזה היה יום שישי.
"הייתי צריכה להיזהר במיוחד ביום שישי," נהגה לומר אחר כך לבעלה, ואולי נאנה הייתה בצידה השני, מחזיקה את ידה.
"לא, לא," היה מר דארלינג אומר תמיד, "אני אחראי לכל זה. אני, ג'ורג' דארלינג, עשיתי את זה. מֶאָה קוּלְפָּה, מאה קולפה." זה "אשמתי, אשמתי" בלטינית; הוא קיבל חינוך קלאסי.
כך ישבו לילה אחרי לילה ונזכרו באותו יום שישי גורלי, עד שכל פרט ממנו הוטבע במוחם ובלט גם בצד השני, כמו הפנים על מטבע מזויף.
"אילו רק לא הייתי מקבלת את ההזמנה לארוחת ערב במספר 27," אמרה גברת דארלינג.
"אילו רק לא הייתי שופך את התרופה שלי לקערה של נאנה," אמר מר דארלינג.
"אילו רק הייתי מעמידה פנים שאני אוהבת את התרופה," זה מה שאמרו עיניה הרטובות של נאנה.
"האהבה שלי למסיבות, ג'ורג'."
"חוש ההומור הגורלי שלי, יקירתי."
"הרגישות שלי לזוטות, אדוני וגבירתי היקרים."
ואז אחד מהם או יותר היו נשברים לגמרי; נאנה, מהמחשבה: "זה נכון, זה נכון, לא היה צריך להיות להם כלב בתור אומנת." פעמים רבות היה זה מר דארלינג שהצמיד את הממחטה לעיניה של נאנה.
"השד הזה!" היה מר דארלינג קורא, ונביחתה של נאנה הייתה ההד שלו, אבל גברת דארלינג אף פעם לא גינתה את פיטר; היה משהו בפינה הימנית של פיה שלא רצה שתקרא לפיטר בשמות.
הם היו יושבים שם בחדר הילדים הריק, ונזכרים בחיבה בכל פרט קטן של אותו ערב נורא. הוא התחיל בלי שום אירוע מיוחד, בדיוק כמו מאה ערבים אחרים: נאנה הכינה את המים לאמבטיה של מייקל ונשאה אותו אליה על גבה.
"אני לא הולך לישון," צעק, כמו מי שעדיין מאמין שהמילה האחרונה בעניין שלו, "לא הולך, לא הולך. נאנה, עוד לא שש. אוי ואבוי, אוי ואבוי, אני לא אוהב אותך יותר, נאנה. אני אומר לך שאני לא מתרחץ, לא מתרחץ, לא מתרחץ!"
אז נכנסה גברת דארלינג, לבושה בשמלת הערב הלבנה שלה. היא התלבשה מוקדם כי וונדי כל כך אהבה לראות אותה בשמלת הערב, עם השרשרת שג'ורג' נתן לה. על זרועה ענדה את הצמיד של וונדי; היא ביקשה לשאול אותו. וונדי אהבה להשאיל את הצמיד שלה לאמא.
היא מצאה את שני ילדיה הגדולים משחקים שהם היא ואבא ביום שבו וונדי נולדה, וג'ון אמר:
"אני שמח להודיע לך, גברת דארלינג, שאת עכשיו אמא," בדיוק בטון שבו אולי השתמש מר דארלינג עצמו באירוע האמיתי.
וונדי רקדה משמחה, בדיוק כפי שגברת דארלינג האמיתית בוודאי עשתה.
אחר כך נולד ג'ון, עם הטקס המיוחד שלדעתו מגיע ללידת זכר, ומייקל בא מהאמבטיה לבקש שגם הוא ייוולד, אבל ג'ון אמר באכזריות שהם לא רוצים עוד ילדים.
מייקל כמעט בכה. "אף אחד לא רוצה אותי," אמר, וכמובן שהגברת בשמלת הערב לא יכלה לעמוד בזה.
"אני רוצה," אמרה, "אני כל כך רוצה ילד שלישי."
"בן או בת?" שאל מייקל, בלי תקווה גדולה מדי.
"בן."
ואז הוא קפץ לזרועותיה. דבר קטן כל כך, שמר וגברת דארלינג ונאנה נזכרים בו עכשיו, אבל לא כל כך קטן, אם זה עתיד היה להיות הלילה האחרון של מייקל בחדר הילדים.
הם ממשיכים בזיכרונות שלהם.
"ואז אני התפרצתי פנימה כמו סופה, נכון?" היה מר דארלינג אומר, בבוז לעצמו; ובאמת הוא היה כמו סופה.
אולי היה לו תירוץ כלשהו. גם הוא התלבש למסיבה, והכול הלך לו כשורה עד שהגיע לעניבה. זה דבר מדהים לספר, אבל האיש הזה, אף שהבין במניות ובאגרות חוב, לא באמת שלט בעניבה שלו. לפעמים הדבר נכנע לו בלי מאבק, אבל היו מקרים שבהם היה עדיף לבית שיבלע את גאוותו וישתמש בעניבה קשורה מראש.
זה היה מקרה כזה. הוא בא בריצה לחדר הילדים עם הבהמה הקטנה והמקומטת של העניבה בידו.
"מה קרה, אבא יקר?"
"מה קרה!" צעק; הוא באמת צעק. "העניבה הזאת, היא לא נקשרת." הוא נעשה סרקסטי באופן מסוכן. "לא סביב הצוואר שלי! סביב עמוד המיטה! אה כן, עשרים פעם קשרתי אותה סביב עמוד המיטה, אבל סביב הצוואר שלי, לא! אוי, ממש לא! היא מבקשת לסלוח לה!"
הוא חשב שגברת דארלינג לא התרשמה מספיק, והמשיך בחומרה: "אני מזהיר אותך, אמא, שאם העניבה הזאת לא תהיה סביב הצוואר שלי, לא נצא לארוחת ערב הלילה, ואם אני לא יוצא לארוחת ערב הלילה, אני לא הולך יותר למשרד לעולם, ואם אני לא הולך יותר למשרד, את ואני נגווע ברעב, והילדים שלנו יושלכו לרחוב."
אפילו אז גברת דארלינג נשארה שלווה. "תן לי לנסות, יקירי," אמרה, ובעצם זה מה שבא לבקש ממנה לעשות, ובידיה הנעימות והקרירות קשרה לו את העניבה, בזמן שהילדים עמדו מסביב לראות איך נחרץ גורלם. היו גברים שהיו נעלבים מכך שהיא מסוגלת לעשות את זה בקלות כזאת, אבל למר דארלינג היה טבע אצילי מדי בשביל זה. הוא הודה לה בלי לחשוב פעמיים, שכח מיד את זעמו, ורגע אחר כך כבר רקד בחדר עם מייקל על גבו.
"כמה פרוע השתוללנו!" אומרת גברת דארלינג עכשיו, כשהיא נזכרת בזה.
"ההשתוללות האחרונה שלנו!" נאנח מר דארלינג.
"הו ג'ורג', אתה זוכר שמייקל פתאום אמר לי: 'איך הכרת אותי, אמא?'"
"אני זוכר!"
"הם היו די מתוקים, אתה לא חושב, ג'ורג'?"
"והם היו שלנו, שלנו! ועכשיו הם אינם."
ההשתוללות הסתיימה כשנאנה הופיעה, ולרוע המזל מר דארלינג התנגש בה, ומכנסיו התכסו בשערות. אלה לא היו רק מכנסיים חדשים, אלא המכנסיים הראשונים שהיו לו אי פעם עם פס עיטור, והוא נאלץ לנשוך את שפתו כדי שלא יפרצו הדמעות. כמובן שגברת דארלינג הבריששה אותו, אבל הוא שוב התחיל לדבר על כך שזו טעות להחזיק כלב בתור אומנת.
"ג'ורג', נאנה היא אוצר."
"אין ספק, אבל לפעמים יש לי תחושה לא נוחה שהיא רואה בילדים גורים."
"אוי לא, יקירי, אני בטוחה שהיא יודעת שיש להם נשמה."
"אני תוהה," אמר מר דארלינג מהורהר, "אני תוהה." אשתו הרגישה שזו הזדמנות לספר לו על הנער. בהתחלה הוא ביטל את הסיפור בזלזול, אבל נעשה מהורהר כשהראתה לו את הצל.
"זה לא אף אחד שאני מכיר," אמר, ובחן אותו בקפידה, "אבל הוא בהחלט נראה כמו נבל."
"עדיין דיברנו על זה, את זוכרת," אומר מר דארלינג, "כשנאנה נכנסה עם התרופה של מייקל. לעולם לא תשאי עוד את הבקבוק בפה, נאנה, והכול באשמתי."
אף שהיה אדם חזק, אין ספק שהתנהג די בטיפשות בעניין התרופה. אם הייתה לו חולשה, הרי זו הייתה המחשבה שכל חייו לקח תרופות באומץ, ולכן עכשיו, כשמייקל התחמק מהכפית שבפה של נאנה, אמר בנזיפה: "תהיה גבר, מייקל."
"לא רוצה, לא רוצה!" צעק מייקל בשובבות. גברת דארלינג יצאה מהחדר להביא לו שוקולד, ומר דארלינג חשב שזה מראה על חוסר תקיפות.
"אמא, אל תפנקי אותו," קרא אחריה. "מייקל, כשאני הייתי בגילך לקחתי תרופה בלי מילה של תלונה. אמרתי: 'תודה, הורים טובים, שאתם נותנים לי בקבוקים שיבריאו אותי.'"
הוא באמת חשב שזה נכון, וגם וונדי, שכבר הייתה בכותונת הלילה שלה, האמינה בזה, והיא אמרה, כדי לעודד את מייקל: "התרופה שאתה לוקח לפעמים, אבא, היא הרבה יותר מגעילה, נכון?"
"הרבה הרבה יותר מגעילה," אמר מר דארלינג באומץ, "והייתי לוקח אותה עכשיו כדי לתת לך דוגמה, מייקל, אילולא איבדתי את הבקבוק."
הוא לא בדיוק איבד אותו; הוא טיפס באישון לילה לראש הארון והחביא אותו שם. מה שלא ידע הוא שליזה הנאמנה מצאה אותו והחזירה אותו לשולחן הרחצה שלו.
"אני יודעת איפה הוא, אבא," קראה וונדי, ששמחה תמיד לעזור. "אני אביא אותו," והיא יצאה לפני שהספיק לעצור אותה. מיד שקע מצב רוחו באופן מוזר ביותר.
"ג'ון," אמר ברעד, "זה חומר מגעיל ביותר. זה מהסוג הדביק, המתוק והמגעיל."
"זה ייגמר מהר, אבא," אמר ג'ון בעליזות, ואז התפרצה וונדי פנימה עם התרופה בכוס.
"הייתי מהירה כמה שיכולתי," אמרה בהתנשפות.
"היית מהירה להפליא," השיב לה אביה, בנימוס נקמני שהלך לגמרי לאיבוד אצלה. "מייקל ראשון," אמר בעקשנות.
"אבא ראשון," אמר מייקל, שהיה בעל אופי חשדני.
"אני אקיא, אתה יודע," אמר מר דארלינג באיום.
"נו כבר, אבא," אמר ג'ון.
"תחזיק את הלשון, ג'ון," הטיח בו אביו.
וונדי הייתה מבולבלת לגמרי. "חשבתי שאתה לוקח אותה בקלות, אבא."
"לא זה העניין," השיב. "העניין הוא שיש יותר בכוס שלי מאשר בכפית של מייקל." לבו הגאה כמעט התפוצץ. "וזה לא הוגן: אני אגיד את זה גם אם זו תהיה נשימתי האחרונה; זה לא הוגן."
"אבא, אני מחכה," אמר מייקל בקרירות.
"קל מאוד להגיד שאתה מחכה; גם אני מחכה."
"אבא פחדן־פחדנון."
"גם אתה פחדן־פחדנון."
"אני לא מפחד."
"גם אני לא מפחד."
"נו, אז קח את זה."
"נו, אז אתה קח את זה."
לוונדי היה רעיון נהדר. "למה שלא תיקחו את זה שניכם באותו זמן?"
"בהחלט," אמר מר דארלינג. "אתה מוכן, מייקל?"
וונדי ספרה, אחת, שתיים, שלוש, ומייקל לקח את התרופה שלו, אבל מר דארלינג החליק את שלו אל מאחורי גבו.
נשמעה צעקת זעם ממייקל, ו"הו, אבא!" קראה וונדי.
"מה זאת אומרת 'הו, אבא'?" תבע מר דארלינג. "תפסיק עם הרעש הזה, מייקל. התכוונתי לקחת את שלי, אבל... אבל פספסתי."
זה היה נורא, האופן שבו שלושתם הסתכלו עליו, בדיוק כאילו הם לא מעריצים אותו. "תקשיבו, כולכם," אמר בתחינה, ברגע שנאנה יצאה לחדר האמבטיה. "בדיוק חשבתי על בדיחה נהדרת. אני אשפוך את התרופה שלי לקערה של נאנה, והיא תשתה אותה ותחשוב שזה חלב!"
היה לה צבע של חלב; אבל לילדים לא היה חוש ההומור של אביהם, והם הביטו בו בתוכחה כששפך את התרופה לקערה של נאנה. "איזה כיף!" אמר בהיסוס, והם לא העזו להסגיר אותו כשגברת דארלינג ונאנה חזרו.
"נאנה, כלבה טובה," אמר וליטף אותה, "שמתי לך קצת חלב בקערה, נאנה."
נאנה כשכשה בזנבה, רצה אל התרופה והתחילה ללקק אותה. ואז נתנה במר דארלינג מבט כזה, לא מבט כועס: היא הראתה לו את הדמעה האדומה הגדולה שגורמת לנו לרחם כל כך על כלבים אצילים, וזחלה למלונה שלה.
מר דארלינג התבייש בעצמו נורא, אבל לא הסכים להיכנע. בשתיקה איומה הריחה גברת דארלינג את הקערה. "הו, ג'ורג'," אמרה, "זאת התרופה שלך!"
"זאת הייתה רק בדיחה," שאג, בזמן שהיא ניחמה את בניה, ווונדי חיבקה את נאנה. "הרבה זה עוזר," אמר במרירות, "שאני מתאמץ עד לשד עצמותיי להיות מצחיק בבית הזה."
ועדיין וונדי חיבקה את נאנה. "נכון מאוד," צעק. "תפנקי אותה! אותי אף אחד לא מפנק. אוי, ממש לא! אני רק המפרנס, למה שיפנקו אותי... למה, למה, למה!"
"ג'ורג'," התחננה לפניו גברת דארלינג, "לא כל כך בקול; המשרתים ישמעו אותך." איכשהו התרגלו לקרוא לליזה "המשרתים".
"שישמעו!" ענה בפזיזות. "תביאי לכאן את כל העולם. אבל אני מסרב להרשות לכלבה הזאת למשול בחדר הילדים שלי ולו שעה אחת נוספת."
הילדים בכו, ונאנה רצה אליו בתחינה, אבל הוא סימן לה בידו לחזור. הוא הרגיש שהוא שוב אדם חזק. "לשווא, לשווא," קרא; "המקום הנכון בשבילך הוא החצר, ולשם את הולכת עכשיו, להיקשר שם ברגע זה."
"ג'ורג', ג'ורג'," לחשה גברת דארלינג, "תזכור מה שסיפרתי לך על הנער ההוא."
אבוי, הוא לא רצה להקשיב. הוא היה נחוש להראות מי האדון בבית הזה, וכשפקודות לא הוציאו את נאנה מהמלונה, פיתה אותה לצאת במילים מתוקות כדבש, ותפס אותה בגסות וגרר אותה מחדר הילדים. הוא התבייש בעצמו, ובכל זאת עשה את זה. הכול בגלל הטבע האוהב מדי שלו, שהשתוקק להערצה. אחרי שקשר אותה בחצר האחורית, הלך האב האומלל וישב במסדרון, עם פרקי אצבעותיו על עיניו.
בינתיים השכיבה גברת דארלינג את הילדים לישון בשקט לא רגיל, והדליקה את מנורות הלילה שלהם. הם שמעו את נאנה נובחת, וג'ון ייבב: "זה כי הוא קושר אותה בשרשרת בחצר," אבל וונדי הייתה חכמה יותר.
"זאת לא הנביחה האומללה של נאנה," אמרה, בלי לנחש כלל מה עומד לקרות; "זאת הנביחה שלה כשהיא מריחה סכנה."
סכנה!
"את בטוחה, וונדי?"
"אוי, כן."
גברת דארלינג רעדה וניגשה אל החלון. הוא היה סגור היטב. היא הביטה החוצה, והלילה היה מנוקד כוכבים. הם הצטופפו סביב הבית, כאילו הם סקרנים לראות מה עומד לקרות בו, אבל היא לא שמה לב לזה, וגם לא לכך שאחד או שניים מהקטנים קרצו לה. ובכל זאת, פחד חסר שם אחז בלבה וגרם לה לקרוא: "הו, כמה הלוואי שלא הייתי הולכת למסיבה הלילה!"
אפילו מייקל, שכבר היה חצי ישן, ידע שהיא מוטרדת, והוא שאל: "משהו יכול לפגוע בנו, אמא, אחרי שמנורות הלילה דולקות?"
"שום דבר, יקר שלי," אמרה; "הן העיניים שאמא משאירה אחריה כדי לשמור על ילדיה."
היא עברה ממיטה למיטה ושרה עליהם לחשים, ומייקל הקטן כרך את זרועותיו סביבה. "אמא," קרא, "אני שמח שיש אותך." אלה היו המילים האחרונות שעתידה הייתה לשמוע ממנו לזמן רב.
מספר 27 היה רק כמה מטרים משם, אבל ירד קצת שלג, ואבא ואמא דארלינג פילסו בו את דרכם בזהירות כדי לא ללכלך את הנעליים. הם כבר היו האנשים היחידים ברחוב, וכל הכוכבים הסתכלו עליהם. כוכבים הם יפים, אבל אסור להם לקחת חלק פעיל בשום דבר; הם חייבים רק להסתכל, לעולם ועד. זה עונש שהוטל עליהם על משהו שעשו לפני כל כך הרבה זמן, שאף כוכב כבר לא יודע מה זה היה. לכן הזקנים שבהם נעשו זגוגיי עיניים וכמעט לא מדברים (קריצה היא שפת הכוכבים), אבל הקטנים עדיין מתפלאים. הם לא באמת ידידותיים לפיטר, שהיה לו מנהג שובב להתגנב מאחוריהם ולנסות לכבות אותם בנשיפה; אבל הם כל כך אוהבים שעשועים, שהלילה היו לצידו, והשתוקקו להוציא את המבוגרים מהדרך. לכן, ברגע שהדלת של מספר 27 נסגרה מאחורי מר וגברת דארלינג, קמה מהומה ברקיע, והקטן מכל הכוכבים בשביל החלב צרח:
"עכשיו, פיטר!"