לרגע אחרי שמר וגברת דארלינג יצאו מהבית, המשיכו מנורות הלילה שליד מיטותיהם של שלושת הילדים לבעור באור צלול. הן היו מנורות לילה קטנות ונחמדות נורא, ואי אפשר שלא לייחל שהיו מצליחות להישאר ערות ולראות את פיטר; אבל המנורה של וונדי מצמצה ופיהקה פיהוק כזה, שגם השתיים האחרות פיהקו, ולפני שהספיקו לסגור את פיהן, כבו שלושתן.
עכשיו היה בחדר אור אחר, בהיר פי אלף ממנורות הלילה, ובזמן שלקח לנו לומר את זה, הוא כבר ביקר בכל המגירות בחדר הילדים בחיפוש אחר הצל של פיטר, חיטט בארון והפך כל כיס מבפנים החוצה. זה לא היה באמת אור; הוא יצר את האור הזה בכך שהתרוצץ כל כך מהר, אבל כשנח לשנייה, ראיתם שזו פיה, לא ארוכה מכף היד שלכם, אבל עדיין גדלה. זו הייתה נערה בשם טינקר בל, לבושה בהידור בעלה שלד, גזור במחשוף נמוך ומרובע, שדרכו נראתה דמותה במיטבה. היא נטתה מעט לשמנמנות.
רגע אחרי שהפיה נכנסה, נפתח החלון מנשיפתם של הכוכבים הקטנים, ופיטר צנח פנימה. הוא נשא את טינקר בל בחלק מהדרך, וידו עדיין הייתה מלוכלכת באבקת הפיות.
"טינקר בל," קרא בשקט, אחרי שווידא שהילדים ישנים, "טינק, איפה את?" היא הייתה באותו רגע בתוך כד, ונהנתה מאוד; היא מעולם לא הייתה בכד לפני כן.
"אוי, צאי כבר מהכד הזה, ותגידי לי, את יודעת איפה הם שמו את הצל שלי?"
צלצול מקסים, כמו של פעמוני זהב, ענה לו. זו שפת הפיות. אתם, ילדים רגילים, לעולם לא יכולים לשמוע אותה, אבל אילו שמעתם אותה, הייתם יודעים ששמעתם אותה פעם, לפני הרבה זמן.
טינק אמרה שהצל בקופסה הגדולה. היא התכוונה לשידה, ופיטר זינק על המגירות ופיזר את תכולתן על הרצפה בשתי ידיו, כמו שמלכים זורקים מטבעות להמון. ברגע אחד מצא את הצל שלו, ובשמחתו שכח שסגר את טינקר בל במגירה.
אם חשב משהו בכלל, ואני לא מאמין שהוא חשב אי פעם, הרי שחשב שהוא והצל שלו, כשיקרבו אותם זה לזה, יתחברו כמו טיפות מים; וכשזה לא קרה, הוא נחרד. הוא ניסה להדביק אותו בסבון מחדר האמבטיה, אבל גם זה נכשל. צמרמורת עברה בפיטר, והוא התיישב על הרצפה ובכה.
היבבות שלו העירו את וונדי, והיא התיישבה במיטה. היא לא נבהלה לראות זר בוכה על רצפת חדר הילדים; היא רק התעניינה בנעימות.
"ילד," אמרה באדיבות, "למה אתה בוכה?"
גם פיטר ידע להיות מנומס מאוד, כי למד את ההליכות הנאות בטקסים של הפיות, והוא קם והשתחווה לה יפה מאוד. היא הייתה מרוצה מאוד, והשתחוותה לו יפה מאוד מהמיטה.
"מה השם שלך?" שאל.
"וונדי מוירה אנג'לה דארלינג," ענתה בסיפוק מסוים. "מה השם שלך?"
"פיטר פן."
היא כבר הייתה בטוחה שזה בוודאי פיטר, אבל זה באמת נראה שם קצר יחסית.
"זה הכול?"
"כן," אמר בחדות מסוימת. הוא הרגיש בפעם הראשונה שזה שם די קצר.
"אני כל כך מצטערת," אמרה וונדי מוירה אנג'לה.
"זה לא משנה," בלע פיטר את רוקו.
היא שאלה איפה הוא גר.
"השני מימין," אמר פיטר, "ואחר כך ישר עד הבוקר."
"איזו כתובת מצחיקה!"
לבו של פיטר שקע. בפעם הראשונה הרגיש שאולי זו באמת כתובת מצחיקה.
"לא, היא לא," אמר.
"אני מתכוונת," אמרה וונדי בנחמדות, כשנזכרה שהיא המארחת, "זה מה שכותבים על המכתבים?"
הוא הצטער שהזכירה מכתבים.
"לא מקבל מכתבים," אמר בבוז.
"אבל אמא שלך מקבלת מכתבים?"
"אין לי אמא," אמר. לא רק שלא הייתה לו אמא, גם לא היה לו שום רצון שתהיה לו. הוא חשב שמעריכים אותן הרבה יותר מדי. וונדי, לעומת זאת, הרגישה מיד שהיא עומדת מול טרגדיה.
"הו, פיטר, אין פלא שבכית," אמרה, ויצאה מהמיטה ורצה אליו.
"לא בכיתי בגלל אמהות," אמר בעלבון מסוים. "בכיתי כי אני לא מצליח להדביק את הצל שלי. חוץ מזה, לא בכיתי."
"הוא נתלש?"
"כן."
אז ראתה וונדי את הצל על הרצפה, נראה כל כך מרופט, והצטערה נורא בשביל פיטר. "כמה נורא!" אמרה, אבל לא יכלה שלא לחייך כשראתה שניסה להדביק אותו בסבון. כמה אופייני לבן!
למזלה ידעה מיד מה לעשות. "צריך לתפור אותו," אמרה, קצת בהתנשאות.
"מה זה לתפור?" שאל.
"אתה בור נורא."
"לא, אני לא."
אבל היא התענגה על הבורות שלו. "אני אתפור לך אותו, בחור קטן שלי," אמרה, אף שהיה גבוה כמוה, והוציאה את ערכת התפירה שלה, ותפרה את הצל לכף הרגל של פיטר.
"אני מעזה לומר שזה יכאב קצת," הזהירה אותו.
"אוי, אני לא אבכה," אמר פיטר, שכבר היה בדעה שלא בכה מעולם בחייו. והוא קפץ שיניים ולא בכה, ועד מהרה הצל שלו התנהג כמו שצריך, אף שהיה עדיין מקומט קצת.
"אולי הייתי צריכה לגהץ אותו," אמרה וונדי מהורהרת, אבל לפיטר, כמו לכל בן, לא היה אכפת איך הדברים נראים, והוא קפץ עכשיו מסביב בשמחה פרועה ביותר. אבוי, הוא כבר שכח שהוא חייב את האושר שלו לוונדי. הוא חשב שחיבר את הצל בעצמו. "כמה אני חכם!" קרא בהתלהבות כמו תרנגול, "הו, החוכמה שלי!"
משפיל להודות בכך, אבל היהירות הזאת של פיטר הייתה אחת מתכונותיו המקסימות ביותר. ואם לומר זאת בכנות אכזרית, מעולם לא היה ילד חצוף ממנו.
אבל באותו רגע וונדי הזדעזעה. "יהיר שכמותך," קראה בלעג נורא; "כמובן שאני לא עשיתי כלום!"
"עשית קצת," אמר פיטר בלי אכפתיות, והמשיך לרקוד.
"קצת!" השיבה ביהירות; "אם אני לא מועילה, לפחות אני יכולה להסתלק," והיא קפצה בדרך המכובדת ביותר אל המיטה וכיסתה את פניה בשמיכות.
כדי לגרום לה להרים את עיניה, העמיד פנים שהוא הולך, וכשזה לא הצליח, התיישב על קצה המיטה ונגע בה בעדינות ברגלו. "וונדי," אמר, "אל תסתלקי. אני לא יכול שלא להתרברב, וונדי, כשאני מרוצה מעצמי." ועדיין לא הרימה את עיניה, אף שהקשיבה בשקיקה. "וונדי," המשיך, בקול שאף אישה עוד לא הצליחה לעמוד בפניו, "וונדי, בת אחת מועילה יותר מעשרים בנים."
ובכן, וונדי הייתה אישה מכף רגל ועד ראש, אף שלא היה מרחק גדול כל כך בין כף הרגל לראש, והיא הציצה מתוך המצעים.
"אתה באמת חושב ככה, פיטר?"
"כן, אני חושב."
"אני חושבת שזה מתוק להפליא מצידך," הכריזה, "ואני אקום שוב," והיא ישבה איתו על קצה המיטה. היא גם אמרה שתיתן לו נשיקה אם ירצה, אבל פיטר לא ידע למה היא מתכוונת, והושיט את ידו בציפייה.
"אתה בטח יודע מה זאת נשיקה?" שאלה בתדהמה.
"אני אדע כשתיתני לי אותה," ענה בנוקשות, וכדי לא לפגוע ברגשותיו נתנה לו אצבעון.
"עכשיו," אמר, "שאני אתן לך נשיקה?" והיא ענתה בהקפדה קלה: "אם תואיל." היא הוזילה את עצמה מעט כשהטתה את פניה לעברו, אבל הוא רק הפיל לתוך ידה כפתור בצורת בלוט. אז החזירה לאט את פניה למקום שבו היו קודם, ואמרה בנחמדות שתענוד את הנשיקה שלו על השרשרת שסביב צווארה. מזל שאכן שמה אותה על השרשרת, כי לימים היא עתידה הייתה להציל את חייה.
כשמציגים אנשים מהחוגים שלנו זה לזה, נהוג שהם שואלים זה את זה בני כמה הם, ולכן וונדי, שתמיד אהבה לעשות את הדבר הנכון, שאלה את פיטר בן כמה הוא. זו לא הייתה באמת שאלה מוצלחת לשאול אותו; זה היה כמו מבחן שיש בו שאלות בדקדוק, כשמה שאתם רוצים שישאלו אתכם זה על מלכי אנגליה.
"אני לא יודע," ענה באי־נוחות, "אבל אני די צעיר." הוא באמת לא ידע על זה כלום, היו לו רק חשדות, אבל הוא אמר בניחוש: "וונדי, ברחתי ביום שבו נולדתי."
וונדי הופתעה מאוד, אבל התעניינה; והיא סימנה לו, בנימוס הסלון המקסים, בנגיעה בכותונת הלילה שלה, שהוא יכול לשבת קרוב יותר אליה.
"זה היה כי שמעתי את אבא ואמא," הסביר בקול נמוך, "מדברים על מה שאהיה כשאגדל ואהיה איש." הוא היה נסער להפליא עכשיו. "אני לא רוצה להיות איש לעולם," אמר בלהט. "אני רוצה להיות תמיד ילד קטן וליהנות. אז ברחתי לגני קנזינגטון וגרתי הרבה הרבה זמן בין הפיות."
היא נתנה בו מבט של הערצה עזה ביותר, והוא חשב שזה בגלל שברח, אבל באמת זה היה בגלל שהוא מכיר פיות. וונדי חיה חיים כל כך ביתיים, שלהכיר פיות נראה לה מקסים לגמרי. היא שפכה עליו שאלות עליהן, להפתעתו, כי בשבילו הן היו די מטרד, נכנסות לו בדרך וכן הלאה, ולפעמים אפילו היה צריך לתת להן מכות. ובכל זאת, בסך הכול הוא חיבב אותן, והוא סיפר לה על ראשית הפיות.
"את מבינה, וונדי, כשהתינוק הראשון צחק בפעם הראשונה, הצחוק שלו התנפץ לאלף חתיכות, וכולן התחילו לקפץ מסביב, וזאת הייתה ראשית הפיות."
שיחה משעממת, אבל מכיוון שהיא הייתה ילדה שיושבת בבית, היא אהבה אותה.
"ולכן," המשיך בטוב לב, "צריכה להיות פיה אחת לכל ילד וילדה."
"צריכה להיות? אין?"
"לא. את מבינה, ילדים יודעים היום כל כך הרבה, שהם מפסיקים מהר להאמין בפיות, ובכל פעם שילד אומר 'אני לא מאמין בפיות', יש פיה איפשהו שנופלת מתה."
באמת, הוא חשב שהם כבר דיברו מספיק על פיות, ועלה בדעתו שטינקר בל שקטה מאוד. "אני לא מבין לאן היא הלכה," אמר, קם, וקרא לטינק בשמה. לבה של וונדי פרפר בהתרגשות פתאומית.
"פיטר," קראה ואחזה בו, "אתה לא מתכוון לומר לי שיש פיה בחדר הזה!"
"היא הייתה כאן רק עכשיו," אמר בקוצר רוח קל. "את לא שומעת אותה, נכון?" ושניהם הקשיבו.
"הקול היחיד שאני שומעת," אמרה וונדי, "הוא כמו צלצול של פעמונים."
"נו, זאת טינק, זאת שפת הפיות. נדמה לי שגם אני שומע אותה."
הקול בא מהשידה, ופיטר עשה פרצוף עליז. אף אחד לא יכול היה להיראות עליז כמו פיטר, והצחוק שלו היה הגרגור המקסים ביותר. עדיין היה לו הצחוק הראשון שלו.
"וונדי," לחש בשמחה, "אני באמת חושב שסגרתי אותה במגירה!"
הוא שחרר את טינק המסכנה מהמגירה, והיא עפה בחדר הילדים וצרחה מזעם. "את לא צריכה להגיד דברים כאלה," השיב לה פיטר. "כמובן שאני מצטער מאוד, אבל איך יכולתי לדעת שאת במגירה?"
וונדי לא הקשיבה לו. "הו, פיטר," קראה, "אילו רק הייתה עומדת במקום ונותנת לי לראות אותה!"
"הן כמעט אף פעם לא עומדות במקום," אמר, אבל לרגע אחד ראתה וונדי את הדמות הרומנטית נחה על שעון הקוקייה. "הו, איזו מקסימה!" קראה, אף שפניה של טינק עדיין היו מעוותים מזעם.
"טינק," אמר פיטר בחביבות, "הגברת הזאת אומרת שהיא הייתה רוצה שתהיי הפיה שלה."
טינקר בל ענתה בחוצפה.
"מה היא אומרת, פיטר?"
הוא נאלץ לתרגם. "היא לא מנומסת במיוחד. היא אומרת שאת ילדה גדולה ומכוערת, ושהיא הפיה שלי."
הוא ניסה להתווכח עם טינק. "את יודעת שאת לא יכולה להיות הפיה שלי, טינק, כי אני ג'נטלמן ואת גברת."
על זה ענתה טינק במילים האלה: "טיפש שכמותך," ונעלמה לחדר האמבטיה. "היא פיה פשוטה למדי," הסביר פיטר בהתנצלות, "קוראים לה טינקר בל כי היא מתקנת סירים וקומקומים." (טינקר באנגלית הוא מתקן כלי בית נודד.)
בשלב הזה כבר ישבו יחד בכורסה, ווונדי המטירה עליו עוד שאלות.
"אם אתה לא גר עכשיו בגני קנזינגטון..."
"לפעמים אני עדיין גר שם."
"אבל איפה אתה גר בעיקר עכשיו?"
"עם הנערים האבודים."
"מי הם?"
"הם הילדים שנופלים מהעגלות שלהם כשהמטפלת מסתכלת לכיוון השני. אם אף אחד לא בא לקחת אותם תוך שבעה ימים, שולחים אותם רחוק, לארץ לעולם לא, כדי לכסות את ההוצאות. אני הקפטן."
"כמה כיף זה בטח!"
"כן," אמר פיטר הערמומי, "אבל אנחנו די בודדים. את מבינה, אין לנו חברה נשית."
"אף אחד מהאחרים הוא לא בת?"
"אוי, לא; בנות, את יודעת, חכמות מדי בשביל ליפול מהעגלות שלהן."
זה החמיא לוונדי מאוד. "אני חושבת," אמרה, "שזה פשוט נפלא איך שאתה מדבר על בנות; ג'ון שם פשוט מזלזל בנו."
בתור תשובה קם פיטר ובעט בג'ון החוצה מהמיטה, עם השמיכות והכול; בעיטה אחת. זה נראה לוונדי די חצוף לפגישה ראשונה, והיא אמרה לו בתוקף שהוא לא הקפטן בבית שלה. עם זאת, ג'ון המשיך לישון בשלווה כזאת על הרצפה, שהיא הרשתה לו להישאר שם. "ואני יודעת שהתכוונת להיות נחמד," אמרה, ולבה התרכך, "אז אתה יכול לתת לי נשיקה."
לרגע שכחה את הבורות שלו בענייני נשיקות. "חשבתי שתרצי אותה בחזרה," אמר קצת במרירות, והציע להחזיר לה את האצבעון.
"אוי ואבוי," אמרה וונדי הנחמדה, "אני לא מתכוונת לנשיקה, אני מתכוונת לאצבעון."
"מה זה?"
"זה ככה." היא נישקה אותו.
"מצחיק!" אמר פיטר ברצינות. "עכשיו שאני אתן לך אצבעון?"
"אם אתה רוצה," אמרה וונדי, והפעם החזיקה את ראשה זקוף.
פיטר נתן לה אצבעון, וכמעט מיד צווחה. "מה קרה, וונדי?"
"זה היה בדיוק כאילו מישהו משך לי בשיער."
"זאת בטח הייתה טינק. אף פעם לא ראיתי אותה כל כך שובבה."
ובאמת, טינק שוב התרוצצה מסביב והשתמשה בשפה פוגענית.
"היא אומרת שהיא תעשה לך את זה, וונדי, בכל פעם שאני נותן לך אצבעון."
"אבל למה?"
"למה, טינק?"
שוב ענתה טינק: "טיפש שכמותך." פיטר לא הבין למה, אבל וונדי הבינה, והיא התאכזבה רק טיפה כשהודה שבא לחלון חדר הילדים לא כדי לראות אותה אלא כדי להקשיב לסיפורים.
"את מבינה, אני לא יודע שום סיפורים. אף אחד מהנערים האבודים לא יודע שום סיפורים."
"כמה נורא לגמרי," אמרה וונדי.
"את יודעת," שאל פיטר, "למה סנוניות בונות קנים מתחת לגגות של בתים? זה כדי להקשיב לסיפורים. הו, וונדי, אמא שלך סיפרה לך סיפור כל כך יפה."
"איזה סיפור זה היה?"
"על הנסיך שלא הצליח למצוא את הגברת שנעלה את נעל הזכוכית."
"פיטר," אמרה וונדי בהתרגשות, "זאת הייתה סינדרלה, והוא מצא אותה, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה."
פיטר שמח כל כך, שקם מהרצפה, שעליה ישבו, ומיהר אל החלון.
"לאן אתה הולך?" קראה בחשש.
"לספר לשאר הנערים."
"אל תלך, פיטר," התחננה, "אני יודעת כל כך הרבה סיפורים."
אלה היו מילותיה המדויקות, כך שאין להכחיש שהיא זו שפיתתה אותו ראשונה.
הוא חזר, ועכשיו היה בעיניו מבט חמדני שהיה צריך להבהיל אותה, אבל לא הבהיל.
"הו, הסיפורים שהייתי יכולה לספר לנערים!" קראה, ואז אחז בה פיטר והתחיל למשוך אותה לעבר החלון.
"עזוב אותי!" ציוותה עליו.
"וונדי, בואי איתי ותספרי לשאר הנערים."
כמובן שהייתה מרוצה מאוד שביקשו ממנה, אבל היא אמרה: "אוי ואבוי, אני לא יכולה. תחשוב על אמא! חוץ מזה, אני לא יודעת לעוף."
"אני אלמד אותך."
"הו, כמה נפלא לעוף."
"אני אלמד אותך איך לקפוץ על הגב של הרוח, ואז הופ, אנחנו עפים."
"או־הו!" קראה בהתלהבות.
"וונדי, וונדי, כשאת ישנה במיטה הטיפשית שלך, את יכולה לעוף איתי מסביב ולהגיד דברים מצחיקים לכוכבים."
"או־הו!"
"ווונדי, יש בנות ים."
"בנות ים! עם זנבות?"
"זנבות כל כך ארוכים."
"הו," קראה וונדי, "לראות בת ים!"
הוא נעשה ערמומי נורא. "וונדי," אמר, "כמה כולנו היינו מכבדים אותך."
היא התפתלה בגופה במצוקה. זה היה ממש כאילו היא מנסה להישאר על רצפת חדר הילדים.
אבל לא היה לו רחמים עליה.
"וונדי," אמר הערמומי, "את יכולה לכסות אותנו בשמיכה בלילה."
"או־הו!"
"לאף אחד מאיתנו אף פעם לא כיסו בשמיכה בלילה."
"או־הו," וזרועותיה נשלחו אליו.
"ואת יכולה לתקן לנו את הבגדים, ולתפור לנו כיסים. לאף אחד מאיתנו אין כיסים."
איך יכלה לעמוד בזה? "כמובן שזה מרתק נורא!" קראה. "פיטר, תלמד גם את ג'ון ומייקל לעוף?"
"אם את רוצה," אמר באדישות, והיא רצה אל ג'ון ומייקל וטלטלה אותם. "תתעוררו," קראה, "פיטר פן בא והוא ילמד אותנו לעוף."
ג'ון שפשף את עיניו. "אז אני אקום," אמר. כמובן שהוא כבר היה על הרצפה. "הלו," אמר, "אני קם!"
גם מייקל כבר היה ער, חד כמו אולר עם שישה להבים ומסור, אבל פיטר סימן פתאום לשתוק. פניהם לבשו את הערמומיות הנוראה של ילדים שמקשיבים לקולות מעולם המבוגרים. הכול היה דומם לגמרי. ואז הכול היה בסדר. לא, רגע! הכול היה לא בסדר. נאנה, שנבחה במצוקה כל הערב, שתקה עכשיו. את השתיקה שלה הם שמעו.
"לכבות את האור! להתחבא! מהר!" קרא ג'ון, שלקח את הפיקוד בפעם היחידה במשך כל ההרפתקה. וכך, כשליזה נכנסה, מחזיקה את נאנה, נראה חדר הילדים בדיוק כמו תמיד, חשוך מאוד, והייתם נשבעים שאתם שומעים את שלושת דייריו השובבים נושמים כמו מלאכים בשנתם. בעצם הם עשו את זה בערמומיות מאחורי וילונות החלון.
ליזה הייתה במצב רוח רע, כי ערבבה במטבח את פודינג חג המולד, ונאלצה לעזוב אותו, עם צימוק עדיין על הלחי, בגלל החשדות המגוחכים של נאנה. היא חשבה שהדרך הטובה ביותר להשיג קצת שקט היא לקחת את נאנה לחדר הילדים לרגע, אבל במעצר, כמובן.
"הנה, חיה חשדנית שכמותך," אמרה, ולא הצטערה שנאנה נמצאת בבושת פנים. "הם בטוחים לגמרי, נכון? כל אחד מהמלאכים הקטנים ישן עמוק במיטה. תקשיבי לנשימה העדינה שלהם."
כאן מייקל, שהתעודד מההצלחה שלו, נשם כל כך בקול רם שכמעט נתפסו. נאנה הכירה את סוג הנשימה הזה, והיא ניסתה להשתחרר מאחיזתה של ליזה.
אבל ליזה הייתה קשת הבנה. "די עם זה, נאנה," אמרה בחומרה, ומשכה אותה החוצה מהחדר. "אני מזהירה אותך, אם תנבחי עוד פעם, אני הולכת ישר לאדון ולגברת ומביאה אותם הביתה מהמסיבה, ואז, אוי, האדון בטח יצליף בך, ועוד איך."
היא קשרה שוב את הכלבה האומללה, אבל אתם חושבים שנאנה הפסיקה לנבוח? להביא את האדון והגברת הביתה מהמסיבה! הרי זה בדיוק מה שרצתה. אתם חושבים שהיה אכפת לה אם יצליפו בה, כל עוד הילדים שבהשגחתה בטוחים? לרוע המזל ליזה חזרה לפודינגים שלה, ונאנה, שראתה שלא תבוא ממנה שום עזרה, משכה ומשכה בשרשרת עד שלבסוף קרעה אותה. רגע אחר כך כבר פרצה לחדר האוכל של מספר 27 והרימה את כפותיה לשמיים, הדרך הכי מובעת שלה להודיע משהו. מר וגברת דארלינג ידעו מיד שמשהו נורא קורה בחדר הילדים שלהם, ובלי להיפרד מהמארחת מיהרו החוצה לרחוב.
אבל עברו כבר עשר דקות מאז ששלושה נבלים נשמו מאחורי הווילונות, ופיטר פן יכול לעשות הרבה מאוד בעשר דקות.
עכשיו נחזור לחדר הילדים.
"הכול בסדר," הודיע ג'ון, ויצא ממקום המסתור שלו. "תגיד, פיטר, אתה באמת יודע לעוף?"
במקום לטרוח לענות לו, עף פיטר מסביב לחדר, ועבר בדרך מעל מדף האח.
"איזה אדיר!" אמרו ג'ון ומייקל.
"כמה מתוק!" קראה וונדי.
"כן, אני מתוק, הו, אני כל כך מתוק!" אמר פיטר, ושוב שכח את הנימוסים שלו.
זה נראה קל להפליא, והם ניסו קודם מהרצפה ואחר כך מהמיטות, אבל תמיד ירדו למטה במקום לעלות למעלה.
"תגיד, איך אתה עושה את זה?" שאל ג'ון, ושפשף את הברך. הוא היה ילד מעשי למדי.
"אתם פשוט חושבים מחשבות נפלאות ומקסימות," הסביר פיטר, "והן מרימות אתכם לאוויר."
הוא הראה להם שוב.
"אתה כל כך זריז בזה," אמר ג'ון, "אתה לא יכול לעשות את זה ממש לאט פעם אחת?"
פיטר עשה את זה גם לאט וגם מהר. "עכשיו הבנתי, וונדי!" קרא ג'ון, אבל מהר גילה שלא. אף אחד מהם לא הצליח לעוף אפילו סנטימטר, אף שאפילו מייקל כבר קרא מילים בנות שתי הברות, ופיטר לא הבחין בין א' לת'.
כמובן שפיטר שיחק בהם, כי אף אחד לא יכול לעוף אם לא נשפו עליו אבקת פיות. למזלם, כפי שכבר הזכרנו, אחת מידיו הייתה מלוכלכת בה, והוא נשף קצת על כל אחד מהם, עם התוצאות הנהדרות ביותר.
"עכשיו רק תנענעו את הכתפיים ככה," אמר, "ותשחררו."
כולם עמדו על המיטות שלהם, ומייקל האמיץ שחרר ראשון. הוא לא ממש התכוון לשחרר, אבל עשה את זה, ומיד נישא אל מעבר לחדר.
"עפתי!" צרח, בעודו באוויר.
ג'ון שחרר ופגש את וונדי ליד חדר האמבטיה.
"הו, נהדר!"
"הו, מדהים!"
"תסתכלו עליי!"
"תסתכלו עליי!"
"תסתכלו עליי!"
הם לא היו אלגנטיים כמו פיטר, לא הצליחו שלא לבעוט קצת, אבל ראשיהם התנגשו בתקרה, ואין כמעט דבר נפלא מזה. בהתחלה נתן פיטר לוונדי יד, אבל נאלץ להפסיק, כי טינק כל כך התרעמה.
למעלה ולמטה עפו, וסחור סחור. "שמימי," הייתה המילה של וונדי.
"תגידו," קרא ג'ון, "למה שלא נצא כולנו החוצה?"
כמובן שלזה בדיוק פיטר פיתה אותם.
מייקל היה מוכן: הוא רצה לראות כמה זמן ייקח לו לעבור מיליארד קילומטרים. אבל וונדי היססה.
"בנות ים!" אמר פיטר שוב.
"או־הו!"
"ויש פיראטים."
"פיראטים," קרא ג'ון, ותפס את כובע השבת שלו, "בואו נלך מיד."
בדיוק ברגע הזה מיהרו מר וגברת דארלינג עם נאנה החוצה ממספר 27. הם רצו לאמצע הרחוב כדי להביט למעלה אל חלון חדר הילדים; וכן, הוא עדיין היה סגור, אבל החדר בער באור, והמראה שצבט את הלב יותר מכול: הם ראו בצללית על הווילון שלוש דמויות קטנות בבגדי לילה, מסתובבות סחור סחור, לא על הרצפה אלא באוויר.
לא שלוש דמויות, ארבע!
ברעד פתחו את דלת הכניסה. מר דארלינג היה ממהר במעלה המדרגות, אבל גברת דארלינג סימנה לו ללכת בשקט. היא אפילו ניסתה לגרום ללבה ללכת בשקט.
האם יגיעו לחדר הילדים בזמן? אם כן, כמה נפלא בשבילם, וכולנו ננשום לרווחה, אבל לא יהיה סיפור. מצד שני, אם לא יגיעו בזמן, אני מבטיח חגיגית שבסוף הכול יסתדר.
הם היו מגיעים לחדר הילדים בזמן, אילולא הכוכבים הקטנים שצפו בהם. שוב נשפו הכוכבים ופתחו את החלון, והכוכב הקטן מכולם קרא:
"זהירות, פיטר!"
אז ידע פיטר שאין רגע להפסיד. "בואו," קרא בנימה של פקודה, ומיד המריא החוצה אל הלילה, ואחריו ג'ון ומייקל ווונדי.
מר וגברת דארלינג ונאנה פרצו לחדר הילדים מאוחר מדי. הציפורים כבר עפו.
