"השני מימין, ואחר כך ישר עד הבוקר."
זו, כך אמר פיטר לוונדי, הדרך לארץ לעולם לא; אבל אפילו ציפורים, שנושאות מפות ומעיינות בהן בפינות סוערות, לא היו מצליחות למצוא אותה לפי ההוראות האלה. פיטר, אתם מבינים, פשוט אמר כל מה שעלה לו בראש.
בהתחלה סמכו עליו חבריו לגמרי, והתענוג שבמעוף היה כל כך גדול, שבזבזו זמן בהקפת צריחי כנסיות או כל דבר גבוה אחר בדרך שמצא חן בעיניהם.
ג'ון ומייקל התחרו, ומייקל קיבל יתרון בזינוק.
הם נזכרו בבוז שלא מזמן חשבו את עצמם לבחורים מוצלחים כי הם מסוגלים לעוף מסביב לחדר.
לא מזמן. אבל כמה זמן? הם כבר עפו מעל הים לפני שהמחשבה הזאת התחילה להטריד את וונדי ברצינות. ג'ון חשב שזה הים השני שלהם והלילה השלישי.
לפעמים היה חושך ולפעמים אור, ועכשיו היה להם קר מאוד ושוב חם מדי. האם באמת הרגישו רעבים לפעמים, או שרק העמידו פנים, כי לפיטר הייתה דרך חדשה ועליזה כל כך להאכיל אותם? הדרך שלו הייתה לרדוף אחרי ציפורים שהחזיקו בפיהן אוכל שמתאים לבני אדם ולחטוף אותו מהן; ואז הציפורים היו רודפות אחריהם וחוטפות אותו בחזרה; וכולם היו רודפים אלה אחרי אלה בעליזות קילומטרים רבים, ולבסוף נפרדים בברכות הדדיות. אבל וונדי שמה לב בדאגה עדינה שפיטר לא נראה כמי שיודע שזו דרך די מוזרה להשיג לחם וחמאה, וגם לא שיש דרכים אחרות.
בטוח שהם לא העמידו פנים שהם עייפים; הם היו עייפים; וזו הייתה סכנה, כי ברגע שנרדמו, נפלו למטה. הדבר הנורא היה שפיטר חשב שזה מצחיק.
"הנה הוא שוב נופל!" היה קורא בשמחה, כשמייקל צנח פתאום כמו אבן.
"תציל אותו, תציל אותו!" קראה וונדי, והביטה באימה בים האכזר הרחק למטה. בסופו של דבר היה פיטר צולל באוויר ותופס את מייקל רגע לפני שהספיק לפגוע בים, וזה היה נפלא איך שעשה את זה; אבל הוא תמיד חיכה עד הרגע האחרון, והרגשתם שמה שמעניין אותו הוא החוכמה שלו ולא הצלת חיי אדם. חוץ מזה הוא אהב גיוון, והמשחק שריתק אותו רגע אחד היה מפסיק פתאום לעניין אותו, כך שתמיד הייתה אפשרות שבפעם הבאה שתיפלו, הוא ייתן לכם ליפול.
הוא יכול היה לישון באוויר בלי ליפול, רק בכך ששכב על הגב וריחף, אבל זה היה, לפחות בחלקו, כי הוא היה קל כל כך, שאם נעמדתם מאחוריו ונשפתם, הוא היה טס מהר יותר.
"תהיה מנומס יותר אליו," לחשה וונדי לג'ון, כששיחקו ב"הולכים אחרי המנהיג".
"אז תגידי לו להפסיק להשוויץ," אמר ג'ון.
כשמשחקים ב"הולכים אחרי המנהיג", היה פיטר עף קרוב למים ונוגע בזנב של כל כריש בדרך, בדיוק כמו שברחוב אפשר להעביר אצבע לאורך גדר ברזל. הם לא הצליחו כל כך ללכת אחריו בזה, כך שאולי זה באמת היה קצת כמו להשוויץ, במיוחד כי כל הזמן הסתכל אחורה לראות כמה זנבות פספסו.
"אתם חייבים להיות נחמדים אליו," הדגישה וונדי לאחיה. "מה נעשה אם הוא יעזוב אותנו!"
"נוכל לחזור," אמר מייקל.
"איך בכלל נמצא את הדרך חזרה בלעדיו?"
"נו, אז נוכל להמשיך הלאה," אמר ג'ון.
"זה הדבר הנורא, ג'ון. נצטרך להמשיך הלאה, כי אנחנו לא יודעים איך לעצור."
זה היה נכון; פיטר שכח להראות להם איך לעצור.
ג'ון אמר שבמקרה הגרוע ביותר, כל מה שהם צריכים לעשות זה להמשיך ישר, כי העולם עגול, וכך עם הזמן הם בטח יחזרו לחלון שלהם.
"ומי ישיג לנו אוכל, ג'ון?"
"אני חטפתי חתיכה מהפה של הנשר ההוא די בזריזות, וונדי."
"אחרי הניסיון העשרים," הזכירה לו וונדי. "וגם אם נהיה טובים בהשגת אוכל, תראה איך אנחנו נתקלים בעננים ובדברים אם הוא לא נמצא קרוב לתת לנו יד."
ובאמת, הם נתקלו כל הזמן. הם כבר עפו בכוח, אף שעדיין בעטו הרבה יותר מדי; אבל אם ראו ענן מולם, ככל שניסו יותר להתחמק ממנו, כך נתקלו בו בוודאות רבה יותר. אילו נאנה הייתה איתם, הייתה כבר כורכת תחבושת סביב המצח של מייקל.
פיטר לא היה איתם באותו רגע, והם הרגישו די בודדים שם למעלה לבדם. הוא יכול היה לעוף הרבה יותר מהר מהם, כך שהיה פתאום נעלם מהעין, כדי לחוות איזו הרפתקה שלא היה להם חלק בה. הוא היה יורד צוחק על משהו מצחיק נורא שאמר לכוכב, אבל כבר שכח מה זה היה; או שהיה עולה עם קשקשים של בת ים שעדיין דבוקים אליו, ובכל זאת לא היה מסוגל לומר בוודאות מה קרה. זה באמת היה מרגיז למדי בשביל ילדים שמעולם לא ראו בת ים.
"ואם הוא שוכח אותם כל כך מהר," טענה וונדי, "איך אנחנו יכולים לצפות שהוא ימשיך לזכור אותנו?"
ובאמת, לפעמים כשחזר הוא לא זכר אותם, לפחות לא טוב. וונדי הייתה בטוחה בזה. היא ראתה את ההכרה עולה בעיניו בדיוק כשעמד לומר להם שלום ולהמשיך הלאה; פעם אחת אפילו נאלצה לקרוא לו בשמו.
"אני וונדי," אמרה בהתרגשות.
הוא הצטער מאוד. "תגידי, וונדי," לחש לה, "תמיד, אם את רואה שאני שוכח אותך, פשוט תמשיכי להגיד 'אני וונדי', ואז אני אזכור."
כמובן שזה לא היה מספק במיוחד. אבל כדי לפצות אותם הוא הראה להם איך לשכב שטוח על רוח חזקה שנושבת לכיוון שלהם, וזה היה שינוי כל כך נעים, שניסו את זה כמה פעמים וגילו שהם יכולים לישון ככה בביטחון. ובאמת היו ישנים יותר, אבל פיטר התעייף מהר מלישון, ועד מהרה היה קורא בקול הקפטן שלו: "אנחנו יורדים כאן." וכך, עם מריבות קטנות מדי פעם, אבל בסך הכול בעליזות רבה, התקרבו לארץ לעולם לא; כי אחרי ירחים רבים הם אכן הגיעו אליה, ויותר מזה, הם טסו די ישר כל הזמן, אולי לא כל כך בזכות ההדרכה של פיטר או טינק, אלא כי האי חיפש אותם. רק כך מישהו יכול לראות את החופים הקסומים האלה.
"הנה הוא," אמר פיטר בשלווה.
"איפה, איפה?"
"איפה שכל החיצים מצביעים."
ובאמת, מיליון חיצים זהובים הצביעו עליו בשביל הילדים, וכולם כוונו בידי חברם השמש, שרצה שיהיו בטוחים בדרכם לפני שיעזוב אותם ללילה.
וונדי וג'ון ומייקל עמדו על קצות האצבעות באוויר כדי לראות את האי בפעם הראשונה. מוזר לומר, כולם זיהו אותו מיד, ועד שנפל עליהם הפחד, הם בירכו אותו לא כמו משהו שחלמו עליו זמן רב ועכשיו סוף סוף רואים אותו, אלא כמו חבר מוכר שהם חוזרים אליו הביתה לחופשה.
"ג'ון, הנה הלגונה."
"וונדי, תראי את הצבים קוברים את הביצים שלהם בחול."
"תגיד, ג'ון, אני רואה את הפלמינגו שלך עם הרגל השבורה!"
"תראה, מייקל, הנה המערה שלך!"
"ג'ון, מה זה שם בסבך?"
"זאת זאבה עם הגורים שלה. וונדי, אני באמת חושב שזה הגור הקטן שלך!"
"הנה הסירה שלי, ג'ון, עם הדפנות השבורות!"
"לא, זאת לא היא. הרי שרפנו את הסירה שלך."
"זאת היא, בכל מקרה. תגיד, ג'ון, אני רואה את העשן של המחנה האינדיאני!"
"איפה? תראי לי, ואני אגיד לך לפי איך שהעשן מסתלסל אם הם יצאו למלחמה."
"שם, ממש מעבר לנהר המסתורי."
"עכשיו אני רואה. כן, הם בהחלט יצאו למלחמה."
פיטר היה מעט מוטרד מכך שהם יודעים כל כך הרבה, אבל אם רצה לשלוט בהם, הניצחון שלו כבר היה קרוב, כי הרי סיפרתי לכם שעד מהרה נפל עליהם הפחד?
הוא בא כשהחיצים הלכו, והשאירו את האי באפלה.
בימים ההם בבית, ארץ לעולם לא תמיד התחילה להיראות קצת חשוכה ומאיימת לקראת שעת השינה. אז צצו בה כתמים שלא נחקרו והתפשטו, צללים שחורים נעו בהם, שאגת חיות הטרף נשמעה עכשיו שונה לגמרי, ומעל לכול, איבדתם את הוודאות שתנצחו. שמחתם מאוד שמנורות הלילה דולקות. אפילו אהבתם שנאנה אומרת שזה רק מדף האח פה, ושארץ לעולם לא היא כולה דמיון.
כמובן שארץ לעולם לא הייתה דמיון בימים ההם, אבל עכשיו היא הייתה אמיתית, ולא היו מנורות לילה, והחושך הלך וגבר בכל רגע, ואיפה הייתה נאנה?
הם עפו מרוחקים זה מזה, אבל עכשיו הצטופפו קרוב לפיטר. ההתנהגות חסרת הדאגה שלו נעלמה סוף סוף, עיניו נצצו, ועקצוץ עבר בהם בכל פעם שנגעו בגופו. הם היו עכשיו מעל האי המפחיד, ועפו כל כך נמוך שלפעמים עץ שרט את רגליהם. שום דבר נורא לא נראה באוויר, ובכל זאת התקדמותם נעשתה איטית ומאומצת, בדיוק כאילו הם נדחקים דרך כוחות עוינים. לפעמים נתקעו באוויר עד שפיטר הלם בו באגרופיו.
"הם לא רוצים שננחת," הסביר.
"מי זה הם?" לחשה וונדי ברעד.
אבל הוא לא יכול היה או לא רצה לומר. טינקר בל ישנה על כתפו, אבל עכשיו העיר אותה ושלח אותה קדימה.
לפעמים היה עוצר באוויר ומקשיב בדריכות, ידו על אוזנו, ושוב היה בוהה למטה בעיניים כל כך בוהקות, שנראה היה שהן קודחות שני חורים באדמה. אחרי שעשה את הדברים האלה, המשיך הלאה.
האומץ שלו היה כמעט מבעית. "הייתם רוצים הרפתקה עכשיו," אמר לג'ון כבדרך אגב, "או שהייתם רוצים לשתות קודם תה?"
וונדי אמרה "תה קודם" מהר, ומייקל לחץ את ידה בהכרת תודה, אבל ג'ון האמיץ יותר היסס.
"איזו מין הרפתקה?" שאל בזהירות.
"יש פיראט שישן בערבה ממש מתחתינו," אמר לו פיטר. "אם אתה רוצה, נרד ונהרוג אותו."
"אני לא רואה אותו," אמר ג'ון אחרי שתיקה ארוכה.
"אני רואה."
"נניח," אמר ג'ון, קצת בצרידות, "שהוא יתעורר."
פיטר דיבר בכעס. "אתה לא חושב שאהרוג אותו בזמן שהוא ישן! אני אעיר אותו קודם, ואז אהרוג אותו. ככה אני תמיד עושה."
"וואו! אתה הורג הרבה?"
"המון."
ג'ון אמר "איזה אדיר", אבל החליט לשתות תה קודם. הוא שאל אם יש עכשיו הרבה פיראטים באי, ופיטר אמר שמעולם לא ידע כל כך הרבה.
"מי הקפטן עכשיו?"
"הוק," ענה פיטר, ופניו נעשו חמורות מאוד כשאמר את המילה השנואה הזאת.
"ג'יימס הוק?"
"כן."
אז באמת התחיל מייקל לבכות, ואפילו ג'ון יכול היה לדבר רק בגמגום, כי הם הכירו את המוניטין של הוק.
"הוא היה רב־המלחים של שחור־הזקן," לחש ג'ון בצרידות. "הוא הגרוע מכולם. הוא האיש היחיד שברביקיו פחד ממנו."
"זה הוא," אמר פיטר.
"איך הוא נראה? הוא גדול?"
"הוא לא גדול כמו שהיה."
"מה זאת אומרת?"
"חתכתי ממנו חתיכה."
"אתה!"
"כן, אני," אמר פיטר בחדות.
"לא התכוונתי לזלזל."
"אה, בסדר."
"אבל, תגיד, איזו חתיכה?"
"את יד ימין שלו."
"אז הוא לא יכול להילחם עכשיו?"
"אוי, ועוד איך הוא יכול!"
"שמאלי?"
"יש לו וו ברזל במקום יד ימין, והוא שורט איתו כמו טופר."
"שורט!"
"תגיד, ג'ון," אמר פיטר.
"כן."
"תגיד 'כן, כן, המפקד.'"
"כן, כן, המפקד."
"יש דבר אחד," המשיך פיטר, "שכל ילד שמשרת תחתיי צריך להבטיח, וגם אתה חייב."
ג'ון החוויר.
"זה הדבר: אם ניתקל בהוק בקרב גלוי, אתה חייב להשאיר אותו לי."
"אני מבטיח," אמר ג'ון בנאמנות.
לעת עתה הם הרגישו פחות מפוחדים, כי טינק עפה איתם, ולאורה יכלו להבחין זה בזה. לרוע המזל היא לא יכלה לעוף לאט כמוהם, ולכן נאלצה להקיף אותם סחור סחור במעגל, שבתוכו נעו כמו בהילה. וונדי די אהבה את זה, עד שפיטר הצביע על החסרונות.
"היא אומרת לי," אמר, "שהפיראטים ראו אותנו לפני שירד החושך, והוציאו את טום הארוך."
"התותח הגדול?"
"כן. וכמובן שהם בטח רואים את האור שלה, ואם הם ינחשו שאנחנו קרובים אליו, הם בטוח יירו."
"וונדי!"
"ג'ון!"
"מייקל!"
"תגיד לה ללכת מיד, פיטר," קראו שלושתם בבת אחת, אבל הוא סירב.
"היא חושבת שאיבדנו את הדרך," ענה בנוקשות, "והיא די מפוחדת. אתם לא חושבים שאשלח אותה לבד לגמרי כשהיא מפוחדת!"
לרגע נשבר מעגל האור, ומשהו צבט את פיטר צביטה קטנה ואוהבת.
"אז תגיד לה," התחננה וונדי, "לכבות את האור שלה."
"היא לא יכולה לכבות אותו. זה בערך הדבר היחיד שפיות לא יכולות לעשות. הוא פשוט כבה מעצמו כשהיא נרדמת, בדיוק כמו הכוכבים."
"אז תגיד לה לישון מיד," כמעט ציווה ג'ון.
"היא לא יכולה לישון אלא כשהיא עייפה. זה הדבר האחר היחיד שפיות לא יכולות לעשות."
"נראה לי," רטן ג'ון, "שאלה שני הדברים היחידים ששווה לעשות."
כאן קיבל צביטה, אבל לא אוהבת.
"אילו רק היה לאחד מאיתנו כיס," אמר פיטר, "היינו יכולים לשאת אותה בו." אבל הם יצאו לדרך בחיפזון כזה, שלא היה כיס אחד לכל הארבעה.
היה לו רעיון משמח. הכובע של ג'ון!
טינק הסכימה לנסוע בכובע, בתנאי שיישאו אותו ביד. ג'ון נשא אותו, אף שהיא קיוותה שפיטר יישא אותה. אחרי זמן מה לקחה וונדי את הכובע, כי ג'ון אמר שהוא נחבט בברך שלו בזמן שהוא עף; וזה, כפי שנראה, הוביל לצרות, כי טינקר בל שנאה להיות חייבת טובה לוונדי.
בתוך המגבעת השחורה האור הוסתר לגמרי, והם המשיכו לעוף בשתיקה. זו הייתה הדממה השקטה ביותר שהכירו אי פעם, ונשברה פעם אחת בקול ליקוק רחוק, שפיטר הסביר שהוא החיות הפראיות ששותות במעבר הנהר, ושוב בקול חריקה שאולי היה ענפי עצים שמתחככים זה בזה, אבל הוא אמר שאלה האינדיאנים שמשחיזים את הסכינים שלהם.
אפילו הרעשים האלה פסקו. בשביל מייקל הבדידות הייתה נוראה. "אילו רק משהו היה משמיע קול!" קרא.
כאילו בתשובה לבקשתו, נקרע האוויר בהתרסקות האדירה ביותר ששמע אי פעם. הפיראטים ירו עליהם בטום הארוך.
השאגה שלו הדהדה בהרים, וההדים כאילו צעקו בפראות: "איפה הם, איפה הם, איפה הם?"
כך, בחדות, למדו שלושת המבוהלים את ההבדל בין אי של דמיון ובין אותו אי כשהוא נעשה אמיתי.
כשהשמיים התייצבו סוף סוף, מצאו את עצמם ג'ון ומייקל לבד בחושך. ג'ון דרך באוויר באופן מכני, ומייקל, בלי לדעת איך לרחף, ריחף.
"נורית?" לחש ג'ון ברעד.
"עוד לא בדקתי," לחש מייקל בחזרה.
אנחנו יודעים עכשיו שאף אחד לא נפגע. אבל פיטר נישא ברוח של היריה הרחק אל הים, ווונדי הועפה למעלה בלי שום חבר מלבד טינקר בל.
היה טוב לוונדי אילו באותו רגע הייתה משמיטה את הכובע.
אני לא יודע אם הרעיון עלה בטינק פתאום, או שתכננה אותו בדרך, אבל היא מיד קפצה החוצה מהכובע והתחילה לפתות את וונדי אל אבדנה.
טינק לא הייתה רעה לגמרי; או, נכון יותר, היא הייתה רעה לגמרי באותו רגע, אבל מצד שני, לפעמים הייתה טובה לגמרי. פיות חייבות להיות או זה או זה, כי מכיוון שהן כל כך קטנות, יש להן לצערן מקום רק לרגש אחד בכל פעם. אבל מותר להן להשתנות, רק שזה חייב להיות שינוי מוחלט. כרגע היא הייתה מלאה קנאה בוונדי. את מה שאמרה בצלצול המקסים שלה וונדי כמובן לא הבינה, ואני מאמין שחלק מזה היו מילים גסות, אבל זה נשמע אדיב, והיא עפה הלוך ושוב, ובבירור התכוונה: "בואי אחריי, והכול יהיה בסדר."
מה עוד יכלה וונדי המסכנה לעשות? היא קראה לפיטר ולג'ון ולמייקל, וקיבלה בתשובה רק הדים לועגים. היא עוד לא ידעה שטינק שונאת אותה בשנאה העזה של אישה אמיתית. וכך, מבולבלת, וכבר מתנודדת במעופה, הלכה אחרי טינק אל גורלה המר.