כשהרגישה שפיטר בדרך חזרה, התעוררה ארץ לעולם לא שוב לחיים.
בהיעדרו הדברים באי בדרך כלל שקטים. הפיות מאחרות לקום בבוקר בשעה, החיות מטפלות בצאצאיהן, האינדיאנים זוללים בכבדות שישה ימים ולילות, וכשפיראטים ונערים אבודים נפגשים, הם רק עושים זה לזה פרצופים. אבל עם בואו של פיטר, ששונא עצלות, הכול שוב יוצא לדרך: אם תצמידו עכשיו את האוזן לאדמה, תשמעו את כל האי רוחש חיים.
בערב הזה היו הכוחות העיקריים של האי פרוסים כך: הנערים האבודים יצאו לחפש את פיטר, הפיראטים יצאו לחפש את הנערים האבודים, האינדיאנים יצאו לחפש את הפיראטים, והחיות יצאו לחפש את האינדיאנים. הם הלכו סחור סחור מסביב לאי, אבל לא נפגשו, כי כולם הלכו באותה מהירות.
כולם רצו דם, חוץ מהנערים, שבדרך כלל אהבו את זה, אבל הלילה יצאו לקבל את פני הקפטן שלהם. מספר הנערים באי משתנה, כמובן, לפי כמה מהם נהרגים וכן הלאה; וכשנראה שהם מתחילים לגדול, מה שנוגד את הכללים, פיטר מדלל אותם. אבל בזמן הזה היו שישה, אם סופרים את התאומים כשניים. בואו נעמיד פנים שאנחנו שוכבים כאן בין קני הסוכר ומסתכלים עליהם כשהם מתגנבים בטור עורפי, כל אחד ויד על הפגיון שלו.
פיטר אוסר עליהם להיראות דומים לו ולו במשהו, והם לובשים את עורות הדובים שהרגו בעצמם, ובהם הם כל כך עגולים ופרוותיים, שכשהם נופלים הם מתגלגלים. לכן הם נעשו יציבים מאוד על רגליהם.
הראשון שעובר הוא טוטלס, לא הפחות אמיץ אבל הכי חסר מזל מכל החבורה האמיצה הזאת. הוא השתתף בפחות הרפתקאות מכל האחרים, כי הדברים הגדולים קרו תמיד בדיוק כשהוא יצא לרגע מעבר לפינה; הכול היה שקט, הוא היה מנצל את ההזדמנות כדי ללכת לאסוף כמה זרדים להסקה, וכשחזר, האחרים כבר היו מטאטאים את הדם. מזל הביש הזה נתן לפניו עצבות עדינה, אבל במקום להחמיץ את אופיו, הוא המתיק אותו, כך שהוא היה הצנוע ביותר מבין הנערים. טוטלס המסכן והטוב, יש סכנה באוויר בשבילך הלילה. היזהר שלא יציעו לך עכשיו הרפתקה שאם תקבל אותה, תשקיע אותך ביגון העמוק ביותר. טוטלס, הפיה טינק, שזוממת רעה הלילה, מחפשת כלי לעשות בו שימוש, והיא חושבת שאתה הנער שהכי קל לרמות. היזהר מטינקר בל.
הלוואי שהיה יכול לשמוע אותנו, אבל אנחנו לא באמת באי, והוא עובר על פנינו, נושך את פרקי אצבעותיו.
אחריו בא ניבס, העליז והנאה, ואחריו סלייטלי, שגולף חלילים מהעצים ורוקד באקסטזה לנגינה של עצמו. סלייטלי הוא הכי מתנשא מבין הנערים. הוא חושב שהוא זוכר את הימים שלפני שאבד, עם הנימוסים והמנהגים שלהם, וזה נתן לאפו זקיפות מעליבה. קרלי רביעי; הוא שובב גדול, וכל כך הרבה פעמים נאלץ להסגיר את עצמו כשפיטר אמר בחומרה "שיצא קדימה מי שעשה את הדבר הזה", שעכשיו, כשנשמעת הפקודה, הוא יוצא קדימה באופן אוטומטי, בין אם עשה את זה ובין אם לא. אחרונים באים התאומים, שאי אפשר לתאר אותם, כי בטוח נתאר את הלא נכון. פיטר אף פעם לא ממש ידע מה זה תאומים, ולחבורה שלו אסור היה לדעת שום דבר שהוא לא ידע, ולכן השניים האלה תמיד היו מעורפלים לגבי עצמם, ועשו כמיטב יכולתם לרצות בכך שנשארו צמודים זה לזה בצורה מתנצלת משהו.
הנערים נעלמים באפלה, ואחרי הפסקה, אבל לא הפסקה ארוכה, כי באי הדברים מתנהלים בקצב, באים הפיראטים בעקבותיהם. אנחנו שומעים אותם לפני שרואים אותם, ותמיד זה אותו שיר נורא:
"עצור, קשור, יו־הו, הנמך מפרש,
פיראטים יוצאים לדרך,
ואם יריה תפריד בינינו,
ניפגש למטה, בתחתית הדרך!"
חבורה בעלת מראה מרושע יותר לא נתלתה מעולם בשורה על רציף ההוצאה להורג. כאן, קצת לפני כולם, מצמיד שוב ושוב את ראשו לאדמה ומקשיב, זרועותיו העצומות חשופות ומטבעות שמונה באוזניו כקישוטים, הולך צ'קו, האיטלקי הנאה, שחרט את שמו באותיות של דם על גבו של מנהל הכלא בגאו. הענק שמאחוריו נשא שמות רבים מאז שנטש את השם שבו אמהות על גדות נהר הגוואג'ו־מו עדיין מפחידות את ילדיהן. הנה ביל ג'וקס, מקועקע מכף רגל ועד ראש, אותו ביל ג'וקס שספג שבעים ושתיים מלקות על סיפון ה"וולרוס" מידי פלינט לפני שהסכים לשחרר את שק מטבעות הזהב; וקוקסון, שאומרים שהוא אחיו של מרפי השחור (אבל זה מעולם לא הוכח); וסטארקי הג'נטלמן, שהיה פעם עוזר מורה בבית ספר יוקרתי ועדיין מעודן בדרכי ההריגה שלו; וסקיילייטס (סקיילייטס של מורגן); ורב־המלחים האירי סמי, איש חביב באופן מוזר, שדקר, כביכול, בלי להעליב, והיה היחיד בצוות של הוק שלא השתייך לכנסייה הרשמית; ונודלר, שידיו היו מחוברות הפוך; ורוברט מולינס ואלף מייסון ועוד הרבה בריונים אחרים, מוכרים ומפחידים מזה זמן רב בים הספרדי.
באמצעם, השחור והגדול ביותר בתפאורה האפלה הזאת, הסב ג'יימס הוק, או כפי שחתם בעצמו, ג'ימס. הוק, שעליו אומרים שהיה האיש היחיד שהטבח הימי פחד ממנו. הוא שכב בנוחות במרכבה גסה שאנשיו משכו ודחפו, ובמקום יד ימין היה לו וו הברזל, שבו עודד אותם מדי פעם להגביר את הקצב. כמו כלבים התייחס אליהם האיש הנורא הזה ודיבר אליהם, וכמו כלבים צייתו לו. במראהו היה כחוש כמו גווייה וכהה פנים, ושערו היה מסודר בתלתלים ארוכים, שממרחק קטן נראו כמו נרות שחורים, ונתנו מבע מאיים במיוחד לפניו הנאים. עיניו היו בכחול של פרח זכריני, ומלאות עצבות עמוקה, חוץ מאשר כשתקע בכם את הוו שלו; אז הופיעו בהן שתי נקודות אדומות והאירו אותן באופן מחריד. בהליכותיו עוד דבק בו משהו מהאציל הגדול, כך שאפילו קרע אתכם לגזרים בסגנון, וסיפרו לי שהיה מספר סיפורים בעל שם. הוא מעולם לא היה מאיים יותר מאשר כשהיה מנומס ביותר, וזה כנראה המבחן האמיתי ביותר של חינוך טוב; ואלגנטיות הדיבור שלו, אפילו כשקילל, לא פחות מההדר שבהתנהגותו, הראו שהוא עשוי מחומר אחר מאנשי הצוות שלו. איש בעל אומץ שאין לו גבול; אמרו שהדבר היחיד שנרתע ממנו היה מראה הדם של עצמו, שהיה סמיך ובצבע יוצא דופן. בלבושו חיקה משהו מהבגדים שמזוהים עם שמו של המלך צ'רלס השני, כי שמע בשלב מוקדם יותר בקריירה שלו שהוא דומה דמיון מוזר לבית סטיוארט חסר המזל; ובפיו הייתה לו מחזיק שהמציא בעצמו, שאפשר לו לעשן שני סיגרים בבת אחת. אבל אין ספק שהחלק המאיים ביותר בו היה טופר הברזל שלו.
בואו נהרוג עכשיו פיראט, כדי להראות את השיטה של הוק. סקיילייטס יתאים. כשהם עוברים, סקיילייטס מתנודד בגמלוניות ונתקל בו, ומקמט את צווארון התחרה שלו; הוו נשלח קדימה, נשמע קול קריעה וצווחה אחת, ואז בועטים את הגופה הצידה, והפיראטים ממשיכים הלאה. הוא אפילו לא הוציא את הסיגרים מהפה.
זה האיש הנורא שמולו עומד פיטר פן. מי ינצח?
בעקבות הפיראטים, מתגנבים בלי קול בשביל המלחמה, שעין לא מנוסה לא רואה אותו, באים האינדיאנים, כל אחד מהם עם עיניים פקוחות לרווחה. הם נושאים טומהוקים וסכינים, וגופם החשוף מבהיק מצבע ומשמן. תלויות עליהם קרקפות, של נערים וגם של פיראטים, כי זה השבט הקשוח, ואין לבלבל אותו עם הדלאוורים או ההורונים רכי הלב יותר. בראש, על ארבע, הולך הפנתר הגדול־הקטן, לוחם בעל כל כך הרבה קרקפות שבתנוחה הנוכחית שלו הן קצת מעכבות את התקדמותו. בסוף, במקום המסוכן ביותר, באה טייגר לילי, זקופה בגאווה, נסיכה בזכות עצמה. היא היפה מכל הציידות הכהות ויפת השבט, גנדרנית, קרה ומאוהבת לסירוגין; אין לוחם שלא היה רוצה לשאת את הקפריזית הזאת לאישה, אבל היא מרחיקה את החופה בגרזן. שימו לב איך הם עוברים על זרדים נופלים בלי להשמיע את הרעש הקל ביותר. הקול היחיד שאפשר לשמוע הוא הנשימה הכבדה משהו שלהם. העובדה היא שכולם קצת שמנים עכשיו אחרי הזלילה הכבדה, אבל עם הזמן הם יורידו את זה. אבל לעת עתה, זו הסכנה העיקרית שלהם.
האינדיאנים נעלמים כפי שבאו, כמו צללים, ועד מהרה תופסות את מקומם החיות, תהלוכה גדולה וססגונית: אריות, נמרים, דובים, ואינספור היצורים הפראיים הקטנים יותר שבורחים מפניהם, כי כל סוג של חיה, ובמיוחד כל אוכלי האדם, גרים זה לצד זה באי המבורך. הלשונות שלהם משתלשלות; הם רעבים הלילה.
כשהם עוברים, באה הדמות האחרונה מכולן, תנין ענק. עוד נראה בקרוב את מי הוא מחפש.
התנין עובר, אבל עד מהרה הנערים מופיעים שוב, כי התהלוכה חייבת להימשך בלי סוף, עד שאחת הקבוצות תעצור או תשנה את הקצב שלה. ואז הם יתנפלו מהר אלה על אלה.
כולם מסתכלים בדריכות קדימה, אבל אף אחד לא חושד שהסכנה אולי זוחלת מאחור. זה מראה כמה אמיתי היה האי.
הראשונים שיצאו מהמעגל הנע היו הנערים. הם השליכו את עצמם על הדשא, קרוב לבית שלהם שמתחת לאדמה.
"הלוואי שפיטר היה חוזר," אמר כל אחד מהם בעצבנות, אף שבגובה, ועוד יותר ברוחב, כולם היו גדולים מהקפטן שלהם.
"אני היחיד שלא מפחד מהפיראטים," אמר סלייטלי, בטון שמנע ממנו להיות אהוב על כולם; אבל אולי איזה קול רחוק הטריד אותו, כי הוסיף מהר: "אבל הלוואי שהוא היה חוזר ומספר לנו אם שמע עוד משהו על סינדרלה."
הם דיברו על סינדרלה, וטוטלס היה בטוח שאמא שלו בוודאי הייתה דומה לה מאוד.
רק בהיעדרו של פיטר יכלו לדבר על אמהות, כי הוא אסר על הנושא בטענה שהוא טיפשי.
"כל מה שאני זוכר על אמא שלי," סיפר להם ניבס, "זה שהיא אמרה הרבה לאבא שלי: 'הו, כמה הלוואי שהיה לי פנקס שיקים משלי!' אני לא יודע מה זה פנקס שיקים, אבל הייתי פשוט מת לתת לאמא שלי אחד."
בזמן שדיברו שמעו קול רחוק. אתם או אני, שאיננו יצורי יער פראיים, לא היינו שומעים כלום, אבל הם שמעו, וזה היה השיר הנורא:
"יו־הו, יו־הו, חיי הפיראט,
הדגל עם הגולגולת והעצמות,
שעה עליזה, חבל של קנבוס,
ויאללה אל דייווי ג'ונס במצולות."
מיד הנערים האבודים... אבל איפה הם? הם כבר לא שם. ארנבים לא היו נעלמים מהר יותר.
אני אגיד לכם איפה הם. חוץ מניבס, שזינק משם לסייר, הם כבר בבית שלהם שמתחת לאדמה, מעון נפלא מאוד שעוד נראה ממנו הרבה בקרוב. אבל איך הגיעו אליו? הרי לא רואים שום כניסה, אפילו לא אבן גדולה שאם יגלגלו אותה הצידה, יתגלה פתח של מערה. אבל הסתכלו היטב, ואולי תבחינו שיש כאן שבעה עצים גדולים, ולכל אחד חור בגזע החלול שלו, גדול כמו נער. אלה שבע הכניסות לבית שמתחת לאדמה, שהוק מחפש אותו לשווא כבר ירחים רבים. האם ימצא אותו הלילה?
כשהפיראטים התקדמו, עינו המהירה של סטארקי ראתה את ניבס נעלם ביער, ומיד שלף את האקדח שלו. אבל טופר ברזל אחז בכתפו.
"קפטן, תעזוב!" קרא, והתפתל.
עכשיו, בפעם הראשונה, אנחנו שומעים את קולו של הוק. זה היה קול שחור. "תחזיר קודם את האקדח הזה," אמר באיום.
"זה היה אחד מהנערים שאתה שונא. יכולתי לירות בו ולהרוג אותו."
"כן, והקול היה מביא עלינו את האינדיאנים של טייגר לילי. אתה רוצה לאבד את הקרקפת שלך?"
"שאני ארדוף אחריו, קפטן," שאל סמי המעורר רחמים, "ואדגדג אותו עם ג'וני חולץ־פקקים?" לסמי היו שמות נעימים לכל דבר, והחרב שלו נקראה ג'וני חולץ־פקקים, כי הוא סובב אותה בפצע. אפשר להזכיר הרבה תכונות חביבות של סמי. למשל, אחרי שהרג, הוא ניגב את המשקפיים שלו במקום את הנשק.
"ג'וני הוא בחור שקט," הזכיר להוק.
"לא עכשיו, סמי," אמר הוק בקודרות. "הוא רק אחד, ואני רוצה להזיק לכל השבעה. התפזרו וחפשו אותם."
הפיראטים נעלמו בין העצים, ותוך רגע נשארו הקפטן שלהם וסמי לבד. הוק נאנח אנחה כבדה, ואני לא יודע למה, אולי בגלל היופי הרך של הערב, אבל עלה בו רצון לספר לרב־המלחים הנאמן שלו את סיפור חייו. הוא דיבר זמן רב וברצינות, אבל על מה זה היה, סמי, שהיה די טיפש, לא ידע בכלל.
עד מהרה קלט את המילה פיטר.
"יותר מכול," אמר הוק בלהט, "אני רוצה את הקפטן שלהם, פיטר פן. הוא זה שחתך לי את היד." הוא נופף בוו באיום. "חיכיתי הרבה זמן כדי ללחוץ את ידו עם זה. הו, אני אקרע אותו!"
"ובכל זאת," אמר סמי, "שמעתי אותך אומר הרבה פעמים שהוו הזה שווה עשרים ידיים, בשביל לסרק את השיער ולשימושים ביתיים אחרים."
"כן," ענה הקפטן, "אילו הייתי אמא, הייתי מתפלל שהילדים שלי ייוולדו עם זה במקום עם זה," והוא הטיל מבט גאה על יד הברזל שלו ומבט בוז על האחרת. ואז שוב הזעיף פנים.
"פיטר זרק את היד שלי," אמר, ופניו התכווצו, "לתנין שבמקרה עבר שם."
"שמתי לב הרבה פעמים," אמר סמי, "לפחד המוזר שלך מתנינים."
"לא מתנינים," תיקן אותו הוק, "אלא מהתנין האחד ההוא." הוא הנמיך את קולו. "היד שלי מצאה חן בעיניו כל כך, סמי, שמאז הוא רודף אחריי, מים לים ומארץ לארץ, ומלקק את שפתיו בשביל השאר שלי."
"במובן מסוים," אמר סמי, "זאת סוג של מחמאה."
"אני לא רוצה מחמאות כאלה," נבח הוק בעצבנות. "אני רוצה את פיטר פן, שנתן לבהמה הזאת טעימה ראשונה ממני."
הוא התיישב על פטרייה גדולה, ועכשיו היה רעד בקולו. "סמי," אמר בצרידות, "התנין הזה כבר היה תופס אותי מזמן, אבל במזל הוא בלע שעון שעושה טיק־טק בתוכו, וכך, לפני שהוא מגיע אליי, אני שומע את התקתוק ובורח." הוא צחק, אבל צחוק חלול.
"יום אחד," אמר סמי, "השעון ייגמר, ואז הוא יתפוס אותך."
הוק הרטיב את שפתיו היבשות. "כן," אמר, "זה הפחד שרודף אותי."
מאז שהתיישב הרגיש חום מוזר. "סמי," אמר, "המושב הזה חם." הוא קפץ. "רעמים וברקים, אני נשרף!"
הם בחנו את הפטרייה, שהייתה בגודל ובמוצקות שלא מוכרים ביבשה; הם ניסו לעקור אותה, והיא נתלשה מיד בידיהם, כי לא היה לה שורש. ועוד יותר מוזר, מיד התחיל לעלות עשן. הפיראטים הביטו זה בזה. "ארובה!" קראו שניהם.
הם אכן גילו את הארובה של הבית שמתחת לאדמה. זה היה המנהג של הנערים לסתום אותה בפטרייה כשאויבים היו בסביבה.
לא רק עשן יצא ממנה. יצאו גם קולות של ילדים, כי הנערים הרגישו כל כך בטוחים במחבוא שלהם, שפטפטו בעליזות. הפיראטים הקשיבו בקדרות, ואז החזירו את הפטרייה למקומה. הם הביטו סביבם והבחינו בחורים שבשבעת העצים.
"שמעת אותם אומרים שפיטר פן לא בבית?" לחש סמי, ומשחק בעצבנות בג'וני חולץ־פקקים.
הוק הנהן. הוא עמד זמן רב שקוע במחשבות, ולבסוף האיר את פניו הכהות חיוך מקפיא דם. סמי חיכה לו. "תפרוש את התוכנית שלך, קפטן," קרא בשקיקה.
"לחזור לספינה," ענה הוק לאט מבין שיניו, "ולאפות עוגה גדולה ועשירה, עבה וטובה, עם סוכר ירוק עליה. יכול להיות רק חדר אחד למטה, כי יש רק ארובה אחת. החפרפרות הטיפשות לא היו נבונות מספיק לראות שהן לא צריכות דלת לכל אחד. זה מראה שאין להן אמא. נשאיר את העוגה על החוף של לגונת בנות הים. הנערים האלה תמיד שוחים שם ומשחקים עם בנות הים. הם ימצאו את העוגה ויזללו אותה, כי מכיוון שאין להם אמא, הם לא יודעים כמה מסוכן לאכול עוגה עשירה ולחה." הוא פרץ בצחוק, לא צחוק חלול עכשיו, אלא צחוק כן. "אהה, הם ימותו."
סמי הקשיב בהערצה גוברת.
"זו התוכנית הכי מרושעת ויפה ששמעתי אי פעם!" קרא, ובהתרוממות רוחם רקדו ושרו:
"עצור, קשור, כשאני מופיע,
הפחד אוחז בכולם;
לא נשאר בשר על העצמות
למי שלחץ טופר עם הוק, לעולם."
הם התחילו את הבית, אבל לא סיימו אותו, כי קול אחר התפרץ והשתיק אותם. בהתחלה זה היה קול כל כך זעיר, שעלה יכול היה ליפול עליו ולחנוק אותו, אבל ככל שהתקרב, נעשה ברור יותר.
טיק טק טיק טק!
הוק עמד ורעד, רגל אחת באוויר.
"התנין!" התנשף, וזינק משם, ורב־המלחים שלו אחריו.
זה אכן היה התנין. הוא עבר על פני האינדיאנים, שעכשיו היו בעקבות הפיראטים האחרים. הוא זחל הלאה בעקבות הוק.
שוב יצאו הנערים אל השטח הפתוח; אבל סכנות הלילה עוד לא תמו, כי עד מהרה פרץ ניבס בריצה, חסר נשימה, לתוכם, ולהקת זאבים רודפת אחריו. הלשונות של הרודפים השתלשלו; היללות שלהם היו נוראות.
"תצילו אותי, תצילו אותי!" קרא ניבס, ונפל על האדמה.
"אבל מה אפשר לעשות, מה אפשר לעשות?"
זו הייתה מחמאה גדולה לפיטר, שברגע הנורא ההוא מחשבותיהם פנו אליו.
"מה פיטר היה עושה?" קראו בבת אחת.
כמעט באותה נשימה קראו: "פיטר היה מסתכל עליהם מבין הרגליים שלו."
ואז: "בואו נעשה מה שפיטר היה עושה."
זו בהחלט הדרך המוצלחת ביותר להתריס בפני זאבים, וכאיש אחד התכופפו והסתכלו מבין רגליהם. הרגע הבא הוא הארוך, אבל הניצחון בא מהר, כי כשהנערים התקדמו לעברם בתנוחה הנוראה הזאת, הזאבים הורידו את זנבותיהם וברחו.
עכשיו קם ניבס מהאדמה, והאחרים חשבו שעיניו הבוהות עדיין רואות את הזאבים. אבל לא זאבים הוא ראה.
"ראיתי דבר נפלא עוד יותר," קרא, כשהתאספו סביבו בשקיקה. "ציפור לבנה גדולה. היא עפה לכאן."
"איזו מין ציפור, אתה חושב?"
"אני לא יודע," אמר ניבס ביראה, "אבל היא נראית כל כך עייפה, ובזמן שהיא עפה היא גונחת: 'וונדי המסכנה.'"
"וונדי המסכנה?"
"אני זוכר," אמר סלייטלי מיד, "יש ציפורים שנקראות וונדיות."
"תראו, היא באה!" קרא קרלי, והצביע על וונדי בשמיים.
וונדי הייתה עכשיו כמעט מעל ראשיהם, והם שמעו את קריאתה המתלוננת. אבל ברור יותר נשמע קולה הצווחני של טינקר בל. הפיה הקנאית השילה עכשיו כל מסווה של ידידות, וזינקה על קורבנה מכל כיוון, וצבטה באכזריות בכל פעם שנגעה.
"שלום, טינק," קראו הנערים המופתעים.
התשובה של טינק צלצלה: "פיטר רוצה שתירו בוונדי."
לא היה זה בטבעם לשאול שאלות כשפיטר נתן פקודה. "בואו נעשה מה שפיטר רוצה!" קראו הנערים התמימים. "מהר, קשתות וחיצים!"
כולם, חוץ מטוטלס, קפצו למטה לתוך העצים שלהם. לו היו קשת וחץ איתו, וטינק הבחינה בזה ושפשפה את ידיה הקטנות.
"מהר, טוטלס, מהר," צרחה. "פיטר יהיה כל כך מרוצה."
טוטלס הכניס בהתרגשות את החץ לקשת. "זוזי מהדרך, טינק," צעק, ואז ירה, ווונדי ריחפה ונפלה לאדמה עם חץ בחזה.