פיטר פן - פרק 6: הבית הקטן

טוטלס הטיפש עמד כמו כובש מעל גופה של וונדי, כשהנערים האחרים קפצו, חמושים, מתוך העצים שלהם.

"איחרתם," קרא בגאווה, "אני יריתי בוונדי. פיטר יהיה כל כך מרוצה ממני."

מעל ראשיהם צעקה טינקר בל "טיפש שכמותך!" וזינקה להתחבא. האחרים לא שמעו אותה. הם הצטופפו סביב וונדי, וכשהביטו בה, נפלה על היער דממה נוראה. אילו לבה של וונדי היה פועם, כולם היו שומעים אותו.

סלייטלי היה הראשון שדיבר. "זאת לא ציפור," אמר בקול מבוהל. "אני חושב שזאת בטח גברת."

"גברת?" אמר טוטלס, והתחיל לרעוד.

"ואנחנו הרגנו אותה," אמר ניבס בצרידות.

כולם הסירו מיד את כובעיהם.

"עכשיו אני מבין," אמר קרלי: "פיטר הביא אותה אלינו." הוא השליך את עצמו בצער על האדמה.

"סוף סוף גברת שתטפל בנו," אמר אחד התאומים, "ואתה הרגת אותה!"

הם הצטערו בשבילו, אבל הצטערו יותר בשביל עצמם, וכשהוא התקרב אליהם בצעד, הם הסתובבו ממנו.

פניו של טוטלס היו לבנים מאוד, אבל עכשיו היה בו הדר שלא היה בו מעולם קודם.

"אני עשיתי את זה," אמר מהורהר. "כשגברות היו באות אליי בחלומות, אמרתי: 'אמא יפה, אמא יפה.' אבל כשסוף סוף היא באה באמת, יריתי בה."

הוא התרחק לאט.

"אל תלך," קראו ברחמים.

"אני חייב," ענה ברעד; "אני כל כך מפחד מפיטר."

ברגע הטרגי הזה שמעו קול שגרם ללבו של כל אחד מהם לקפוץ לגרונו. הם שמעו את פיטר קורא קריאת תרנגול.

"פיטר!" קראו, כי תמיד כך סימן שהוא חוזר.

"תסתירו אותה," לחשו, והתאספו בחופזה סביב וונדי. אבל טוטלס עמד מרחוק.

שוב נשמעה קריאת התרנגול המצלצלת, ופיטר צנח מולם. "שלום לכם, נערים," קרא, והם הצדיעו באופן מכני, ואז שוב הייתה דממה.

הוא הזעיף פנים.

"חזרתי," אמר בכעס, "למה אתם לא מריעים?"

הם פתחו את פיהם, אבל התרועות לא יצאו. הוא התעלם מזה בחיפזון לבשר את הבשורה הנהדרת.

"חדשות גדולות, נערים," קרא, "הבאתי סוף סוף אמא לכולכם."

עדיין שום קול, חוץ מחבטה קטנה של טוטלס כשנפל על ברכיו.

"לא ראיתם אותה?" שאל פיטר, והתחיל להיות מוטרד. "היא עפה לכאן."

"אוי לי!" אמר קול אחד, וקול אחר אמר: "הו, יום אבל."

טוטלס קם. "פיטר," אמר בשקט, "אני אראה לך אותה," וכשהאחרים עדיין רצו להסתיר אותה, אמר: "אחורה, תאומים, תנו לפיטר לראות."

אז כולם נסוגו לאחור ונתנו לו לראות, ואחרי שהסתכל זמן קצר, הוא לא ידע מה לעשות עכשיו.

"היא מתה," אמר באי־נוחות. "אולי היא מפחדת להיות מתה."

הוא חשב לקפץ משם בדרך מצחיקה כלשהי עד שלא יראה אותה יותר, ואז לא להתקרב שוב למקום הזה לעולם. כולם היו שמחים ללכת אחריו אילו עשה את זה.

אבל היה החץ. הוא הוציא אותו מלבה ופנה אל החבורה שלו.

"של מי החץ?" תבע בחומרה.

"שלי, פיטר," אמר טוטלס על ברכיו.

"הו, יד נבזית," אמר פיטר, והרים את החץ כדי להשתמש בו כפגיון.

טוטלס לא נרתע. הוא חשף את חזהו. "תכה, פיטר," אמר בתקיפות, "תכה בדיוק."

פעמיים הרים פיטר את החץ, ופעמיים צנחה ידו. "אני לא יכול להכות," אמר ביראה, "יש משהו שעוצר את ידי."

כולם הביטו בו בפליאה, חוץ מניבס, שלמרבה המזל הביט בוונדי.

"זאת היא," קרא, "הגברת וונדי, תראו, הזרוע שלה!"

פלא לספר, וונדי הרימה את זרועה. ניבס התכופף מעליה והקשיב ביראת כבוד. "אני חושב שהיא אמרה 'טוטלס המסכן'," לחש.

"היא חיה," אמר פיטר בקצרה.

סלייטלי קרא מיד: "הגברת וונדי חיה."

אז כרע פיטר לידה ומצא את הכפתור שלו. אתם זוכרים שהיא שמה אותו על שרשרת שענדה סביב צווארה.

"תראו," אמר, "החץ פגע בזה. זאת הנשיקה שנתתי לה. היא הצילה את חייה."

"אני זוכר נשיקות," התערב סלייטלי מהר, "תן לי לראות. כן, זאת נשיקה."

פיטר לא שמע אותו. הוא התחנן לפני וונדי שתבריא מהר, כדי שיוכל להראות לה את בנות הים. כמובן שהיא עוד לא יכלה לענות, כי הייתה עדיין בעילפון נורא; אבל מלמעלה נשמע צליל מייבב.

"תקשיבו לטינק," אמר קרלי, "היא בוכה כי וונדי חיה."

אז נאלצו לספר לפיטר על הפשע של טינק, וכמעט אף פעם לא ראו אותו נראה כל כך חמור.

"תקשיבי, טינקר בל," קרא, "אני לא חבר שלך יותר. לכי ממני לעולם."

היא עפה אל כתפו והתחננה, אבל הוא העיף אותה. רק כשוונדי הרימה שוב את זרועה, התרכך מספיק כדי לומר: "טוב, לא לעולם, אבל לשבוע שלם."

אתם חושבים שטינקר בל הייתה אסירת תודה לוונדי על שהרימה את זרועה? אוי, ממש לא; מעולם לא רצתה לצבוט אותה כל כך. פיות הן באמת מוזרות, ופיטר, שהבין אותן הכי טוב, הרביץ להן לעיתים קרובות.

אבל מה לעשות עם וונדי במצב הבריאות העדין שלה?

"בואו נישא אותה למטה לבית," הציע קרלי.

"כן," אמר סלייטלי, "זה מה שעושים עם גברות."

"לא, לא," אמר פיטר, "אסור לכם לגעת בה. זה לא יהיה מכבד מספיק."

"זה," אמר סלייטלי, "מה שחשבתי."

"אבל אם היא תשכב שם," אמר טוטלס, "היא תמות."

"כן, היא תמות," הודה סלייטלי, "אבל אין דרך אחרת."

"כן, יש," קרא פיטר. "בואו נבנה סביבה בית קטן."

כולם שמחו מאוד. "מהר," ציווה עליהם, "שכל אחד יביא לי את הדבר הכי טוב שיש לנו. רוקנו את הבית שלנו. זריזות."

תוך רגע היו עסוקים כמו חייטים בלילה שלפני חתונה. הם מיהרו הנה והנה, למטה בשביל מצעים, למעלה בשביל עצי הסקה, ובזמן שהיו עסוקים בזה, מי הופיע אם לא ג'ון ומייקל. כשגררו את עצמם על הקרקע, הם נרדמו בעמידה, עצרו, התעוררו, צעדו עוד צעד ונרדמו שוב.

"ג'ון, ג'ון," היה מייקל קורא, "תתעורר! איפה נאנה, ג'ון, ואמא?"

ואז היה ג'ון משפשף את עיניו וממלמל: "זה נכון, באמת עפנו."

אתם יכולים להיות בטוחים שהוקל להם מאוד למצוא את פיטר.

"שלום, פיטר," אמרו.

"שלום," ענה פיטר בידידות, אף שכבר שכח אותם לגמרי. הוא היה עסוק מאוד באותו רגע במדידת וונדי בכפות רגליו, כדי לראות כמה גדול בית היא צריכה. כמובן שהתכוון להשאיר מקום לכיסאות ולשולחן. ג'ון ומייקל הסתכלו עליו.

"וונדי ישנה?" שאלו.

"כן."

"ג'ון," הציע מייקל, "בוא נעיר אותה ונבקש שתכין לנו ארוחת ערב," אבל כשאמר את זה מיהרו כמה מהנערים האחרים פנימה, נושאים ענפים לבניית הבית. "תסתכל עליהם!" קרא.

"קרלי," אמר פיטר בקול הכי קפטני שלו, "דאג שהנערים האלה יעזרו בבניית הבית."

"כן, כן, המפקד."

"לבנות בית?" קרא ג'ון.

"בשביל וונדי," אמר קרלי.

"בשביל וונדי?" אמר ג'ון בתדהמה. "אבל היא רק ילדה!"

"בגלל זה," הסביר קרלי, "אנחנו המשרתים שלה."

"אתם? המשרתים של וונדי!"

"כן," אמר פיטר, "וגם אתם. קחו אותם."

האחים ההמומים נגררו משם כדי לכרות ולחטוב ולסחוב. "קודם כיסאות וסורג לאח," ציווה פיטר. "אחר כך נבנה בית סביבם."

"כן," אמר סלייטלי, "ככה בונים בית; הכול חוזר אליי."

פיטר חשב על הכול. "סלייטלי," קרא, "תביא רופא."

"כן, כן," אמר סלייטלי מיד, ונעלם, מגרד בראשו. אבל הוא ידע שחייבים לציית לפיטר, ותוך רגע חזר, חובש את הכובע של ג'ון ונראה רציני.

"סליחה, אדוני," אמר פיטר וניגש אליו, "אתה רופא?"

ההבדל בינו ובין הנערים האחרים בזמנים כאלה היה שהם ידעו שזה משחק של כאילו, בעוד שבשבילו כאילו ואמת היו בדיוק אותו דבר. זה הטריד אותם לפעמים, כמו כשנאלצו להעמיד פנים שכבר אכלו ארוחת צהריים.

אם נשברו במשחק הכאילו שלהם, הוא היכה אותם על פרקי האצבעות.

"כן, בחור קטן שלי," ענה סלייטלי בדאגה, כי פרקי אצבעותיו היו סדוקים.

"סליחה, אדוני," הסביר פיטר, "גברת שוכבת חולה מאוד."

היא שכבה לרגליהם, אבל לסלייטלי היה שכל לא לראות אותה.

"טס, טס, טס," אמר, "איפה היא שוכבת?"

"בקרחת היער ההיא."

"אני אכניס לה לפה דבר מזכוכית," אמר סלייטלי, והעמיד פנים שהוא עושה את זה, בזמן שפיטר חיכה. זה היה רגע מורט עצבים כשהדבר מזכוכית הוצא.

"מה שלומה?" שאל פיטר.

"טס, טס, טס," אמר סלייטלי, "זה ריפא אותה."

"אני שמח!" קרא פיטר.

"אחזור לבקר בערב," אמר סלייטלי; "תנו לה מרק בשר מכוס עם זרבובית;" אבל אחרי שהחזיר את הכובע לג'ון, הוא נשף נשיפות גדולות, כמנהגו כשנחלץ מצרה.

בינתיים רחש היער מקול גרזנים; כמעט כל מה שצריך בשביל מעון נעים כבר היה מונח לרגלי וונדי.

"אילו רק ידענו," אמר אחד, "איזה מין בית היא הכי אוהבת."

"פיטר," צעק אחר, "היא זזה בשינה."

"הפה שלה נפתח," קרא שלישי, והביט לתוכו בכבוד. "אוי, איזה יופי!"

"אולי היא תשיר בשינה," אמר פיטר. "וונדי, תשירי איזה בית היית רוצה שיהיה לך."

מיד, בלי לפקוח את עיניה, התחילה וונדי לשיר:

"הלוואי היה לי בית קטן ויפה,

הכי קטן שראיתם בעולם,

עם קירות אדומים קטנים ומצחיקים

וגג של טחב ירוק מעל כולם."

הם גרגרו משמחה, כי במזל הגדול ביותר, הענפים שהביאו היו דביקים משרף אדום, וכל האדמה הייתה מרופדת טחב. בזמן שהקימו בקול רעש את הבית הקטן, פרצו בעצמם בשיר:

"בנינו את הקירות הקטנים ואת הגג

ועשינו דלת נהדרת, תראי,

אז ספרי לנו, אמא וונדי,

מה עוד את רוצה, אמרי?"

על זה ענתה בחמדנות:

"הו, באמת, עכשיו אני חושבת שארצה

חלונות עליזים מכל עבר,

עם ורדים שמציצים פנימה, אתם יודעים,

ותינוקות שמציצים החוצה, בלי ספק."

במכת אגרוף עשו חלונות, ועלים צהובים גדולים היו התריסים. אבל ורדים?

"ורדים," קרא פיטר בחומרה.

מהר העמידו פנים שהם מגדלים את הוורדים המקסימים ביותר במעלה הקירות.

תינוקות?

כדי למנוע מפיטר להזמין תינוקות, מיהרו שוב לשיר:

"עשינו את הוורדים מציצים,

התינוקות בדלת, עומדים,

אבל את עצמנו לעשות אי אפשר,

כי כבר נעשינו מזמן, כילדים."

פיטר, שראה שזה רעיון טוב, העמיד פנים מיד שזה רעיון שלו. הבית היה יפה לגמרי, ואין ספק שלוונדי היה נעים מאוד בפנים, אף שכמובן כבר לא יכלו לראות אותה. פיטר צעד הלוך ושוב, ונתן הוראות לנגיעות האחרונות. שום דבר לא חמק מעיני הנשר שלו. בדיוק כשנראה שהבית גמור לגמרי:

"אין מקוש על הדלת," אמר.

הם התביישו מאוד, אבל טוטלס נתן את סוליית הנעל שלו, והיא הייתה מקוש מצוין.

עכשיו הבית גמור לגמרי, חשבו.

ממש לא. "אין ארובה," אמר פיטר; "חייבת להיות לנו ארובה."

"הוא בהחלט צריך ארובה," אמר ג'ון בחשיבות. זה נתן לפיטר רעיון. הוא חטף את הכובע מראשו של ג'ון, הוציא את התחתית שלו, ושם את הכובע על הגג. הבית הקטן היה כל כך מרוצה שיש לו ארובה כל כך משובחת, שכאילו כדי לומר תודה, מיד התחיל לצאת עשן מהכובע.

עכשיו באמת ובתמים הוא היה גמור. לא נשאר אלא לדפוק.

"כולם להיראות הכי טוב שאפשר," הזהיר אותם פיטר; "רושם ראשון חשוב נורא."

הוא שמח שאף אחד לא שאל אותו מה זה רושם ראשון; כולם היו עסוקים מדי בלהיראות הכי טוב שאפשר.

הוא דפק בנימוס, ועכשיו היער היה דומם כמו הילדים, ולא נשמע שום קול, חוץ מטינקר בל, שצפתה מענף ולגלגה בגלוי.

מה שהנערים תהו היה: האם מישהו יענה לדפיקה? ואם זו גברת, איך היא תיראה?

הדלת נפתחה ויצאה גברת. זאת הייתה וונדי. כולם הסירו מיד את כובעיהם.

היא נראתה מופתעת כמו שצריך, ובדיוק כך קיוו שתיראה.

"איפה אני?" אמרה.

כמובן שסלייטלי היה הראשון שהכניס את המילה שלו. "גברת וונדי," אמר מהר, "בשבילך בנינו את הבית הזה."

"אוי, תגידי שאת מרוצה," קרא ניבס.

"בית נפלא ומתוק," אמרה וונדי, ואלה היו בדיוק המילים שקיוו שתאמר.

"ואנחנו הילדים שלך," קראו התאומים.

אז כולם כרעו על ברכיהם, הושיטו את זרועותיהם וקראו: "הו, גברת וונדי, תהיי אמא שלנו."

"האם כדאי לי?" אמרה וונדי, קורנת כולה. "כמובן שזה מרתק נורא, אבל אתם מבינים, אני רק ילדה קטנה. אין לי ניסיון של ממש."

"זה לא משנה," אמר פיטר, כאילו הוא היחיד מבין הנוכחים שיודע הכול על זה, אף שבאמת הוא היה זה שידע הכי פחות. "מה שאנחנו צריכים זה פשוט מישהי נחמדה ואמהית."

"אוי ואבוי!" אמרה וונדי, "אתם מבינים, אני מרגישה שזה בדיוק מה שאני."

"נכון, נכון," קראו כולם; "ראינו את זה מיד."

"טוב מאוד," אמרה, "אעשה כמיטב יכולתי. היכנסו מיד, ילדים שובבים; אני בטוחה שהרגליים שלכם רטובות. ולפני שאשכיב אתכם לישון, יש לי בדיוק זמן לסיים את הסיפור על סינדרלה."

הם נכנסו פנימה; אני לא יודע איך היה להם מקום, אבל בארץ לעולם לא אפשר להצטופף צפוף מאוד. וזה היה הראשון מבין הערבים העליזים הרבים שבילו עם וונדי. אחרי זמן מה כיסתה אותם במיטה הגדולה בבית שמתחת לעצים, אבל היא עצמה ישנה באותו לילה בבית הקטן, ופיטר שמר בחוץ עם חרב שלופה, כי אפשר היה לשמוע את הפיראטים מתהוללים הרחק משם, והזאבים שוטטו בחיפוש אחר טרף. הבית הקטן נראה כל כך נעים ובטוח בחושך, עם אור בהיר שנראה מבעד לתריסים שלו, והארובה מעלה עשן להפליא, ופיטר עומד על המשמר. אחרי זמן מה הוא נרדם, וכמה פיות מתנודדות נאלצו לטפס מעליו בדרכן הביתה מחגיגה פרועה. כל אחד אחר מהנערים שהיה חוסם את שביל הפיות בלילה, היו עושות לו תעלול רע, אבל לפיטר הן רק צבטו את האף והמשיכו הלאה.