אחד הדברים הראשונים שפיטר עשה למחרת היה למדוד את וונדי ואת ג'ון ומייקל בשביל עצים חלולים. הוק, אתם זוכרים, לגלג על הנערים שחשבו שהם צריכים עץ לכל אחד, אבל זו הייתה בורות, כי אם העץ לא התאים לכם, היה קשה לעלות ולרדת, ואין שניים מהנערים שהיו בדיוק באותו גודל. ברגע שהתאמתם, שאפתם אוויר למעלה, וירדתם למטה בדיוק במהירות הנכונה, ואילו כדי לעלות שאפתם ונשפתם לסירוגין, וכך התפתלתם למעלה. כמובן שכשאתם שולטים בתנועה, אתם יכולים לעשות את הדברים האלה בלי לחשוב עליהם, ושום דבר לא יכול להיות חינני יותר.
אבל אתם פשוט חייבים להתאים, ופיטר מודד אתכם בשביל העץ שלכם בקפידה כמו בשביל חליפה: ההבדל היחיד הוא שאת הבגדים מתאימים לכם, ואילו אתכם צריך להתאים לעץ. בדרך כלל עושים את זה די בקלות, למשל בכך שלובשים יותר מדי בגדים או פחות מדי, אבל אם יש לכם בליטות במקומות לא נוחים, או שהעץ היחיד שזמין הוא בצורה משונה, פיטר עושה לכם כמה דברים, ואחרי זה אתם מתאימים. ברגע שאתם מתאימים, צריך להקפיד מאוד להמשיך להתאים, וזה, כפי שוונדי גילתה לשמחתה, שומר על משפחה שלמה בכושר מושלם.
וונדי ומייקל התאימו לעצים שלהם כבר בניסיון הראשון, אבל את ג'ון היה צריך לשנות קצת.
אחרי כמה ימים של תרגול יכלו לעלות ולרדת בעליזות כמו דליים בבאר. וכמה אהבו בלהט את הבית שלהם שמתחת לאדמה; במיוחד וונדי. הוא היה מורכב מחדר אחד גדול, כמו שצריכים להיות כל הבתים, עם רצפה שאפשר לחפור בה אם רוצים לצאת לדוג, ובתוך הרצפה הזאת צמחו פטריות יציבות בצבע מקסים, ששימשו כשרפרפים. עץ לעולם לא התאמץ מאוד לגדול באמצע החדר, אבל בכל בוקר ניסרו את הגזע שלו, בגובה הרצפה. עד שעת התה הוא תמיד הגיע לגובה של בערך שישים סנטימטרים, ואז שמו עליו דלת, וכך הכול נעשה שולחן; ברגע שפינו את השולחן, ניסרו שוב את הגזע, וכך היה יותר מקום לשחק. הייתה אח עצומה, שהייתה כמעט בכל מקום בחדר שבו התחשק לכם להדליק אותה, ומעליה מתחה וונדי חוטים עשויים סיבים, שעליהם תלתה את הכביסה שלה. המיטה הייתה מוטה אל הקיר ביום, והורדה בשש וחצי, ואז מילאה כמעט חצי חדר; וכל הנערים ישנו בה, חוץ ממייקל, שוכבים כמו סרדינים בקופסה. היה כלל נוקשה שאסור להסתובב עד שמישהו נותן אות, ואז כולם הסתובבו בבת אחת. גם מייקל היה צריך לישון בה, אבל וונדי רצתה תינוק, והוא היה הקטן ביותר, ואתם יודעים איך נשים הן, ובקיצור, תלו אותו בסל.
זה היה גס ופשוט, ולא שונה ממה שגורי דובים היו עושים מבית תת־קרקעי בנסיבות דומות. אבל הייתה בקיר גומחה אחת, לא גדולה מכלוב ציפורים, שהייתה הדירה הפרטית של טינקר בל. אפשר היה להפריד אותה משאר הבית בווילון זעיר, שטינק, שהייתה בררנית ביותר, תמיד השאירה סגור כשהתלבשה או התפשטה. שום אישה, גדולה ככל שתהיה, לא יכלה להחזיק בחדר הלבשה וחדר שינה משולבים מעודנים יותר. הספה, כפי שתמיד קראה לה, הייתה "המלכה מאב" מקורית, עם רגליים מעוגלות; והיא החליפה את כיסויי המיטה לפי פריחת העצים של העונה. המראה שלה הייתה מסגנון "החתול במגפיים", שסוחרי הפיות מכירים היום רק שלוש כאלה שלא נסדקו; שולחן הרחצה היה בסגנון "קרום פשטידה" והפיך, השידה הייתה מקורית מימי "הנסיך צ'ארמינג השישי", והשטיחים והמרבדים היו מהתקופה הטובה ביותר (המוקדמת) של "מרג'רי ורובין". הייתה גם נברשת מבית טידליווינקס, רק לשם המראה, אבל כמובן שאת המעון האירה בעצמה. טינק בזה מאוד לשאר הבית, מה שאולי באמת היה בלתי נמנע, והחדר שלה, אף שהיה יפה, נראה די מתנשא, כמו אף שמורם תמיד כלפי מעלה.
אני מניח שהכול היה מקסים במיוחד בשביל וונדי, כי הנערים הפרועים שלה נתנו לה כל כך הרבה עבודה. באמת היו שבועות שלמים שבהם, חוץ אולי מגרב בערב, היא לא עלתה בכלל מעל האדמה. הבישול, אני יכול לומר לכם, החזיק את האף שלה צמוד לסיר, ואפילו אם לא היה בו כלום, אפילו אם לא היה סיר, היא הייתה צריכה להמשיך לשמור שהוא ירתח בכל זאת. אף פעם לא ידעתם בדיוק אם תהיה ארוחה אמיתית או רק ארוחה של כאילו; הכול היה תלוי בגחמה של פיטר. הוא יכול היה לאכול, לאכול באמת, אם זה היה חלק ממשחק, אבל הוא לא יכול היה להתפטם רק כדי להרגיש מפוטם, שזה מה שרוב הילדים אוהבים יותר מכל דבר אחר; והדבר הכי טוב אחרי זה הוא לדבר על זה. משחק הכאילו היה כל כך אמיתי בשבילו, שבמהלך ארוחה של כאילו אפשר היה לראות אותו נעשה עגול יותר. כמובן שזה היה מתיש, אבל פשוט הייתם חייבים ללכת בעקבותיו, ואם הצלחתם להוכיח לו שאתם נעשים רופפים מדי בשביל העץ שלכם, הוא נתן לכם להתפטם.
הזמן האהוב על וונדי לתפירה ולתיקון גרביים היה אחרי שכולם הלכו לישון. אז, כפי שאמרה, היה לה זמן לנשום קצת לעצמה; והיא ניצלה אותו כדי להכין להם דברים חדשים, ולתפור טלאים כפולים על הברכיים, כי כולם היו קשוחים נורא עם הברכיים שלהם.
כשהתיישבה מול סל מלא בגרביים שלהם, וכל עקב עם חור, הייתה מרימה את זרועותיה וקוראת: "אוי ואבוי, אני בטוחה שלפעמים אני חושבת שצריך לקנא ברווקות!"
פניה קרנו כשקראה את זה.
אתם זוכרים את זאב המחמד שלה. ובכן, הוא גילה מהר מאוד שהיא הגיעה לאי, ומצא אותה, והם פשוט רצו זה לזרועות זה. מאז הוא הלך אחריה לכל מקום.
ככל שחלף הזמן, האם חשבה הרבה על ההורים האהובים שהשאירה מאחור? זו שאלה קשה, כי אי אפשר לגמרי לומר איך הזמן חולף בארץ לעולם לא, שבה מחשבים אותו בירחים ובשמשות, ויש מהם הרבה הרבה יותר מאשר ביבשה. אבל אני חושש שוונדי לא באמת דאגה לאבא ולאמא שלה; היא הייתה בטוחה לגמרי שהם תמיד ישאירו את החלון פתוח בשבילה כדי שתעוף חזרה, וזה נתן לה שקט נפשי מוחלט. מה שכן הטריד אותה לפעמים היה שג'ון זכר את הוריו רק במעורפל, כאנשים שהכיר פעם, ואילו מייקל היה מוכן לגמרי להאמין שהיא באמת אמא שלו. הדברים האלה הפחידו אותה קצת, ומתוך רצון אצילי למלא את חובתה, ניסתה לקבע את החיים הקודמים במוחם בכך שנתנה להם מבחנים עליהם, דומים ככל האפשר לאלה שנהגה לעשות בבית הספר. הנערים האחרים חשבו שזה מעניין נורא, והתעקשו להצטרף, והם הכינו לעצמם לוחות צפחה, וישבו מסביב לשולחן, כותבים וחושבים קשה על השאלות שהיא כתבה על לוח אחר והעבירה מיד ליד. אלה היו השאלות הכי רגילות: "מה היה צבע העיניים של אמא? מי היה גבוה יותר, אבא או אמא? האם לאמא היה שיער בהיר או כהה? ענו על שלוש השאלות אם אפשר." "(א) כתבו חיבור של לא פחות מארבעים מילים על 'איך ביליתי את החופשה האחרונה שלי', או 'השוואה בין האופי של אבא והאופי של אמא'. יש לנסות רק אחד מהם." או "(1) תארו את הצחוק של אמא; (2) תארו את הצחוק של אבא; (3) תארו את שמלת המסיבה של אמא; (4) תארו את המלונה ואת דיירתה."
אלה היו פשוט שאלות יומיומיות כאלה, וכשלא יכולתם לענות עליהן, אמרו לכם לסמן איקס; וזה באמת היה נורא כמה איקסים סימן אפילו ג'ון. כמובן שהנער היחיד שענה על כל שאלה היה סלייטלי, ואף אחד לא היה מלא תקווה יותר ממנו לצאת ראשון, אבל התשובות שלו היו מגוחכות לגמרי, והוא באמת יצא אחרון: דבר עצוב.
פיטר לא התחרה. ראשית, הוא בז לכל האמהות חוץ מוונדי, ושנית, הוא היה הנער היחיד באי שלא ידע לכתוב ולא לאיית; אפילו לא את המילה הקטנה ביותר. הוא היה מעל כל הדברים מהסוג הזה.
אגב, כל השאלות נכתבו בזמן עבר. מה היה צבע העיניים של אמא, וכן הלאה. וונדי, אתם מבינים, גם היא התחילה לשכוח.
הרפתקאות, כמובן, כפי שנראה, קרו מדי יום; אבל בערך בזמן הזה המציא פיטר, בעזרתה של וונדי, משחק חדש שריתק אותו מאוד, עד שפתאום לא עניין אותו יותר, וזה, כפי שכבר סיפרו לכם, מה שתמיד קרה עם המשחקים שלו. המשחק היה להעמיד פנים שאין הרפתקאות, לעשות דברים מהסוג שג'ון ומייקל עשו כל חייהם: לשבת על שרפרפים ולזרוק כדורים באוויר, לדחוף זה את זה, לצאת לטיול ולחזור בלי שהרגו אפילו דוב גריזלי אחד. לראות את פיטר לא עושה כלום על שרפרף היה מראה מרשים; הוא לא יכול היה שלא להיראות רציני בזמנים כאלה, כי לשבת בשקט נראה לו דבר כל כך מצחיק לעשות. הוא התפאר שיצא לטיול לטובת הבריאות שלו. במשך כמה שמשות אלה היו בשבילו החדשות מכל ההרפתקאות; וג'ון ומייקל נאלצו להעמיד פנים שגם הם נהנים מאוד; אחרת היה מתייחס אליהם בחומרה.
לעיתים קרובות יצא לבדו, וכשחזר, אף פעם לא הייתם בטוחים לגמרי אם הייתה לו הרפתקה או לא. אולי שכח אותה כל כך לגמרי שלא אמר עליה כלום; ואז, כשיצאתם, מצאתם את הגופה; ומצד שני, אולי סיפר עליה הרבה מאוד, ובכל זאת לא מצאתם את הגופה. לפעמים חזר הביתה עם ראש חבוש, ואז וונדי המתה עליו כמו יונה ורחצה את ראשו במים פושרים, בזמן שהוא סיפר סיפור מסנוור. אבל היא אף פעם לא הייתה בטוחה לגמרי, אתם יודעים. עם זאת, היו הרפתקאות רבות שידעה שהן אמיתיות, כי היא עצמה הייתה בהן, והיו עוד יותר שהיו לפחות אמיתיות בחלקן, כי הנערים האחרים היו בהן ואמרו שהן אמיתיות לגמרי. לתאר את כולן היה דורש ספר עבה כמו מילון אנגלי־לטיני, לטיני־אנגלי, והמקסימום שאנחנו יכולים לעשות הוא לתת אחת כדוגמה לשעה ממוצעת באי. הקושי הוא איזו לבחור. האם לקחת את ההתנגשות עם האינדיאנים בערוץ של סלייטלי? זה היה עניין עקוב מדם, ומעניין במיוחד משום שהוא מראה את אחד הקטעים המוזרים של פיטר, שבאמצע קרב היה מחליף פתאום צד. בערוץ, כשהניצחון עדיין עמד על כף המאזניים, נוטה פעם לכאן ופעם לשם, הוא קרא: "היום אני אינדיאני; מה אתה, טוטלס?" וטוטלס ענה: "אינדיאני; מה אתה, ניבס?" וניבס אמר: "אינדיאני; מה אתה, תאום?" וכן הלאה; וכולם היו אינדיאנים; וכמובן שזה היה מסיים את הקרב, אילולא האינדיאנים האמיתיים, שהוקסמו מהשיטות של פיטר, הסכימו להיות נערים אבודים לפעם הזאת, וכך כולם יצאו שוב לקרב, בפראות רבה מתמיד.
התוצאה המופלאה של ההרפתקה הזאת הייתה... אבל עוד לא החלטנו שזו ההרפתקה שנספר. אולי עדיפה ההתקפה הלילית של האינדיאנים על הבית שמתחת לאדמה, כשכמה מהם נתקעו בעצים החלולים והיה צריך לשלוף אותם כמו פקקים. או שאולי נספר איך פיטר הציל את חייה של טייגר לילי בלגונת בנות הים, וכך הפך אותה לבת בריתו.
או שנוכל לספר על העוגה שהפיראטים אפו כדי שהנערים יאכלו אותה וימותו; ואיך הניחו אותה במקום ערמומי אחד אחרי השני; אבל תמיד חטפה אותה וונדי מידי ילדיה, כך שעם הזמן היא איבדה את העסיסיות שלה, ונעשתה קשה כמו אבן, ושימשה כקליע, והוק מעד עליה בחושך.
או שנספר על הציפורים שהיו חברות של פיטר, במיוחד על ציפור לעולם לא שבנתה את הקן שלה בעץ שנטה מעל הלגונה, ואיך הקן נפל למים, ועדיין הציפור דגרה על הביצים שלה, ופיטר נתן הוראה שאסור להפריע לה. זה סיפור יפה, והסוף שלו מראה כמה אסירת תודה יכולה להיות ציפור; אבל אם נספר אותו, נצטרך לספר גם את כל ההרפתקה של הלגונה, וזה כמובן יהיה לספר שתי הרפתקאות במקום אחת בלבד. הרפתקה קצרה יותר, ומרגשת לא פחות, הייתה הניסיון של טינקר בל, בעזרת כמה פיות רחוב, להעביר את וונדי הישנה על עלה צף גדול אל היבשה. למזלה העלה נקרע, ווונדי התעוררה, חשבה שזו שעת האמבטיה, ושחתה בחזרה. או שוב, נוכל לבחור את ההתרסה של פיטר מול האריות, כשצייר עיגול סביבו על האדמה בעזרת חץ והזמין אותם לחצות אותו; ואף שחיכה שעות, כשהנערים האחרים ווונדי צופים בו בנשימה עצורה מהעצים, אף אחד מהם לא העז לקבל את האתגר שלו.
איזו מההרפתקאות האלה נבחר? הדרך הכי טובה תהיה להטיל מטבע.
הטלתי, והלגונה ניצחה. זה כמעט גורם לרצות שהערוץ או העוגה או העלה של טינק היו מנצחים. כמובן שיכולתי להטיל שוב, ולעשות את זה הטוב משלוש; אבל אולי הכי הוגן להישאר עם הלגונה.