אם תעצמו עיניים ויהיה לכם מזל, אולי תראו לפעמים בריכה חסרת צורה של צבעים חיוורים ויפים, תלויה בחושך; ואז, אם תכווצו את העיניים חזק יותר, הבריכה מתחילה לקבל צורה, והצבעים נעשים כל כך עזים, שבכיווץ נוסף הם בטח יעלו באש. אבל רגע לפני שהם עולים באש, אתם רואים את הלגונה. זה הכי קרוב שתגיעו אליה אי פעם ביבשה, רק רגע שמימי אחד; אילו היו יכולים להיות שני רגעים, אולי הייתם רואים את הגלים ושומעים את בנות הים שרות.
הילדים בילו לעיתים קרובות ימי קיץ ארוכים בלגונה הזאת, ובעיקר שחו או צפו, שיחקו במשחקי בנות הים במים, וכן הלאה. אל תחשבו מזה שבנות הים היו ביחסים ידידותיים איתם: להפך, זו הייתה אחת החרטות הנמשכות של וונדי, שכל הזמן שהייתה באי, היא מעולם לא שמעה מילה מנומסת מאף אחת מהן. כשהתגנבה בשקט לשפת הלגונה, אולי ראתה אותן בעשרות, במיוחד על סלע הנטושים, שם אהבו להשתזף ולסרק את שיערן בעצלות שממש הרגיזה אותה; או שאולי אפילו שחתה, כאילו על קצות האצבעות, עד מטר מהן, אבל אז הן ראו אותה וצללו, ובטח התיזו עליה מים בזנבותיהן, לא בטעות, אלא בכוונה.
הן התייחסו כך לכל הנערים, חוץ כמובן מפיטר, שפטפט איתן שעות על סלע הנטושים, וישב להן על הזנב כשהן נעשו חצופות. הוא נתן לוונדי אחד מהמסרקים שלהן.
הזמן הכי מכשף לראות אותן הוא בחילוף הירח, כשהן משמיעות קריאות יללה מוזרות; אבל הלגונה מסוכנת אז לבני תמותה, ועד הערב שעליו עלינו לספר עכשיו, וונדי מעולם לא ראתה את הלגונה לאור הירח. לא כל כך מפחד, כי כמובן שפיטר היה מלווה אותה, אלא כי היו לה כללים נוקשים שכולם צריכים להיות במיטה עד שבע. אבל היא הייתה הרבה בלגונה בימי שמש אחרי גשם, כשבנות הים עולות במספרים יוצאי דופן לשחק בבועות שלהן. בבועות הצבעוניות שנוצרות במי הקשת הן משתמשות ככדורים, ומכות בהן בעליזות מאחת לשנייה בזנבותיהן, ומנסות להשאיר אותן בתוך הקשת עד שהן מתפוצצות. השערים נמצאים בשני קצות הקשת, ורק לשוערות מותר להשתמש בידיים. לפעמים מתנהלים בלגונה תריסר משחקים כאלה בבת אחת, וזה מראה יפה מאוד.
אבל ברגע שהילדים ניסו להצטרף, נאלצו לשחק לבד, כי בנות הים נעלמו מיד. עם זאת, יש לנו הוכחה שהן צפו בסתר בפולשים, ולא היו מעל ללקחת מהם רעיון; כי ג'ון הנהיג דרך חדשה להכות בבועה, בראש במקום ביד, ובנות הים אימצו אותה. זה הסימן היחיד שג'ון השאיר בארץ לעולם לא.
בטח גם היה יפה למדי לראות את הילדים נחים על סלע חצי שעה אחרי ארוחת הצהריים. וונדי התעקשה שיעשו את זה, וזה היה צריך להיות מנוחה אמיתית, גם אם הארוחה הייתה של כאילו. אז הם שכבו שם בשמש, וגופם הבהיק בה, בזמן שהיא ישבה לידם ונראתה חשובה.
זה היה יום כזה, וכולם היו על סלע הנטושים. הסלע לא היה גדול בהרבה מהמיטה הגדולה שלהם, אבל כמובן שכולם ידעו איך לא לתפוס הרבה מקום, והם נמנמו, או לפחות שכבו בעיניים עצומות, וצבטו מדי פעם כשחשבו שוונדי לא מסתכלת. היא הייתה עסוקה מאוד בתפירה.
בזמן שתפרה, בא שינוי על הלגונה. צמרמורות קטנות עברו עליה, והשמש הלכה, וצללים התגנבו על פני המים והפכו אותם לקרים. וונדי כבר לא ראתה מספיק כדי להשחיל את המחט, וכשהרימה את עיניה, הלגונה, שעד עכשיו הייתה תמיד מקום כל כך צוחק, נראתה מאיימת ולא ידידותית.
היא ידעה שזה לא שהלילה בא, אלא שבא משהו חשוך כמו לילה. לא, גרוע מזה. הוא עוד לא בא, אבל שלח את הצמרמורת הזאת דרך הים כדי לומר שהוא בא. מה זה היה?
הצטופפו עליה כל הסיפורים ששמעה על סלע הנטושים, שנקרא כך כי קברניטים רעים מעלים עליו מלחים ומשאירים אותם שם לטבוע. הם טובעים כשהגאות עולה, כי אז הסלע מכוסה במים.
כמובן שהייתה צריכה להעיר את הילדים מיד; לא רק בגלל הלא נודע שהתגנב לעברם, אלא כי כבר לא היה טוב להם לישון על סלע שנעשה קריר. אבל היא הייתה אמא צעירה ולא ידעה את זה; היא חשבה שפשוט חייבים לדבוק בכלל של חצי שעה אחרי ארוחת הצהריים. לכן, אף שהפחד אחז בה, והיא השתוקקה לשמוע קולות של גברים, לא רצתה להעיר אותם. אפילו כששמעה קול של משוטים עמומים, אף שלבה הגיע לגרונה, לא העירה אותם. היא עמדה מעליהם כדי לתת להם לסיים את השינה. האם זה לא היה אמיץ מצד וונדי?
היה טוב לנערים האלה שהיה ביניהם אחד שהיה מסוגל להריח סכנה אפילו בשנתו. פיטר קפץ זקוף, ער לגמרי בבת אחת כמו כלב, ובקריאת אזהרה אחת העיר את האחרים.
הוא עמד ללא תנועה, יד אחת על האוזן.
"פיראטים!" קרא. האחרים התקרבו אליו. חיוך מוזר שיחק על פניו, ווונדי ראתה אותו ורעדה. כל עוד החיוך הזה היה על פניו, אף אחד לא העז לפנות אליו; כל מה שיכלו לעשות היה לעמוד מוכנים לציית. הפקודה באה חדה ונוקבת.
"לצלול!"
נראה הבזק של רגליים, ומיד נראתה הלגונה נטושה. סלע הנטושים עמד לבדו במים המאיימים, כאילו הוא עצמו ננטש.
הסירה התקרבה. זו הייתה סירת הפיראטים הקטנה, ובה שלוש דמויות: סמי וסטארקי, והשלישית שבויה, לא אחרת מאשר טייגר לילי. ידיה וקרסוליה היו קשורים, והיא ידעה מה יהיה גורלה. משאירים אותה על הסלע כדי שתמות, סוף נורא יותר בשביל בת עמה ממוות באש או בעינויים, כי האם לא כתוב בספר השבט שאין דרך דרך המים אל שדות הציד המאושרים? ובכל זאת פניה היו חתומים; היא הייתה בת של ראש שבט, והיא חייבת למות כבת של ראש שבט, וזה מספיק.
הם תפסו אותה כשעלתה על ספינת הפיראטים עם סכין בפה. לא החזיקו משמר על הספינה, כי הוק התגאה בכך שהרוח של שמו שומרת על הספינה למרחק קילומטר וחצי מסביב. עכשיו גורלה יעזור לשמור עליה גם כן. עוד יללה אחת תסתובב ברוח הזאת בלילה.
באפלה שהביאו איתם, שני הפיראטים לא ראו את הסלע עד שהתנגשו בו.
"תפנה לרוח, יבשתי שכמותך," קרא קול אירי, שהיה הקול של סמי; "הנה הסלע. עכשיו, מה שאנחנו צריכים לעשות זה להרים את האינדיאנית עליו ולהשאיר אותה כאן לטבוע."
זה היה עניין של רגע אכזרי אחד להעלות את הנערה היפה על הסלע; היא הייתה גאה מכדי להתנגד לשווא.
די קרוב לסלע, אבל מחוץ לטווח הראייה, צפו ושקעו שני ראשים, של פיטר ושל וונדי. וונדי בכתה, כי זו הייתה הטרגדיה הראשונה שראתה. פיטר ראה הרבה טרגדיות, אבל שכח את כולן. הוא הצטער פחות מוונדי בשביל טייגר לילי: מה שהכעיס אותו היה ששניים נגד אחת, והוא התכוון להציל אותה. דרך קלה הייתה לחכות עד שהפיראטים ילכו, אבל הוא אף פעם לא היה מאלה שבוחרים בדרך הקלה.
כמעט לא היה דבר שלא יכול היה לעשות, ועכשיו חיקה את קולו של הוק.
"אהוי שם, יבשתיים!" קרא. זה היה חיקוי מופלא.
"הקפטן!" אמרו הפיראטים, ובהו זה בזה בהפתעה.
"הוא בטח שוחה אלינו," אמר סטארקי, אחרי שחיפשו אותו לשווא.
"אנחנו שמים את האינדיאנית על הסלע," קרא סמי.
"שחררו אותה," באה התשובה המדהימה.
"לשחרר!"
"כן, חתכו את החבלים שלה ותנו לה ללכת."
"אבל, קפטן..."
"מיד, שומעים?" קרא פיטר, "או שאתקע בכם את הוו שלי."
"זה מוזר!" התנשף סמי.
"עדיף לעשות מה שהקפטן מצווה," אמר סטארקי בעצבנות.
"כן, כן," אמר סמי, וחתך את החבלים של טייגר לילי. מיד, כמו צלופח, היא החליקה בין רגליו של סטארקי אל המים.
כמובן שוונדי הייתה מאושרת מאוד מהפיקחות של פיטר; אבל היא ידעה שגם הוא יהיה מאושר, ומאוד ייתכן שיקרא קריאת תרנגול וכך יסגיר את עצמו, ולכן ידה נשלחה מיד לכסות את פיו. אבל היא נעצרה עוד באמצע התנועה, כי "אהוי, הסירה!" צלצל מעל הלגונה בקולו של הוק, והפעם לא פיטר היה זה שדיבר.
אולי פיטר עמד לקרוא קריאת תרנגול, אבל במקום זה פניו התכווצו לשריקת הפתעה.
"אהוי, הסירה!" נשמע שוב הקול.
עכשיו וונדי הבינה. הוק האמיתי היה גם הוא במים.
הוא שחה אל הסירה, וכשאנשיו הראו לו אור כדי להנחות אותו, הוא הגיע אליהם מהר. לאור הפנס ראתה וונדי את הוו שלו אוחז בדופן הסירה; היא ראתה את פניו הכהים והרשעים כשעלה, נוטף, מהמים, וברעד הייתה רוצה לשחות משם, אבל פיטר לא זז. הוא רטט מחיים, וגם היה כבד ראש מרוב יהירות. "אני לא פלא? הו, אני פלא!" לחש לה, ואף שגם היא חשבה כך, היא באמת שמחה, למען המוניטין שלו, שאף אחד לא שמע אותו חוץ ממנה.
הוא סימן לה להקשיב.
שני הפיראטים היו סקרנים מאוד לדעת מה הביא אליהם את הקפטן שלהם, אבל הוא ישב עם ראשו על הוו שלו בתנוחה של עצבות עמוקה.
"קפטן, הכול בסדר?" שאלו בביישנות, אבל הוא ענה בגניחה חלולה.
"הוא נאנח," אמר סמי.
"הוא נאנח שוב," אמר סטארקי.
"ועוד פעם שלישית הוא נאנח," אמר סמי.
ואז סוף סוף דיבר בלהט.
"המשחק נגמר," קרא, "הנערים האלה מצאו אמא."
אף שהייתה מבועתת, וונדי התנפחה מגאווה.
"הו, יום רע!" קרא סטארקי.
"מה זה אמא?" שאל סמי הבור.
וונדי הזדעזעה כל כך, שקראה: "הוא לא יודע!" ותמיד מאז הרגישה שאם היה אפשר להחזיק פיראט מחמד, סמי היה הפיראט שלה.
פיטר משך אותה מתחת למים, כי הוק קפץ ממקומו וקרא: "מה זה היה?"
"לא שמעתי כלום," אמר סטארקי, והרים את הפנס מעל המים, וכשהפיראטים הסתכלו, ראו מראה מוזר. זה היה הקן שסיפרתי לכם עליו, צף בלגונה, וציפור לעולם לא ישבה עליו.
"תראה," אמר הוק בתשובה לשאלה של סמי, "זאת אמא. איזה שיעור! הקן בטח נפל למים, אבל האם האמא תנטוש את הביצים שלה? לא."
הייתה שבירה בקולו, כאילו לרגע נזכר בימים תמימים שבהם... אבל הוא סילק את החולשה הזאת בוו שלו.
סמי, שהתרשם מאוד, הביט בציפור כשהקן נישא על פניו, אבל סטארקי החשדן יותר אמר: "אם היא אמא, אולי היא מסתובבת כאן כדי לעזור לפיטר."
הוק התכווץ. "כן," אמר, "זה הפחד שרודף אותי."
מהדכדוך הזה העיר אותו קולו הנלהב של סמי.
"קפטן," אמר סמי, "לא נוכל לחטוף את האמא של הנערים האלה ולעשות אותה לאמא שלנו?"
"זאת תוכנית נסיכותית," קרא הוק, ומיד היא קיבלה צורה מעשית במוחו הגדול. "נתפוס את הילדים ונישא אותם לסירה: את הנערים נגרום ללכת על הקרש, ווונדי תהיה האמא שלנו."
שוב שכחה וונדי את עצמה.
"לעולם לא!" קראה, וקפצה מעל המים.
"מה זה היה?"
אבל הם לא ראו כלום. הם חשבו שזה בטח היה עלה ברוח. "אתם מסכימים, בריונים שלי?" שאל הוק.
"הנה ידי על זה," אמרו שניהם.
"והנה הוו שלי. השבעו."
כולם נשבעו. בשלב הזה כבר היו על הסלע, ופתאום נזכר הוק בטייגר לילי.
"איפה האינדיאנית?" תבע בפתאומיות.
לפעמים היה לו הומור שובב, והם חשבו שזה אחד הרגעים האלה.
"זה בסדר, קפטן," ענה סמי בשאננות; "שחררנו אותה."
"שחררתם אותה!" קרא הוק.
"זאת הייתה הפקודה שלך," גמגם רב־המלחים.
"קראת לנו מעל המים לשחרר אותה," אמר סטארקי.
"גופרית ומרה," רעם הוק, "איזו רמאות מתרחשת כאן!" פניו השחירו מזעם, אבל הוא ראה שהם מאמינים למילים שלהם, והוא נבהל. "בחורים," אמר, ורעד קצת, "לא נתתי שום פקודה כזאת."
"זה מוזר מאוד," אמר סמי, וכולם זזו באי־נוחות. הוק הרים את קולו, אבל היה בו רעד.
"רוח שרודפת את הלגונה האפלה הזאת הלילה," קרא, "האם את שומעת אותי?"
כמובן שפיטר היה צריך לשתוק, אבל כמובן שהוא לא שתק. הוא ענה מיד בקולו של הוק:
"רעמים וברקים, אני שומע אותך."
ברגע העליון הזה הוק לא החוויר, אפילו לא קצת, אבל סמי וסטארקי נאחזו זה בזה באימה.
"מי אתה, זר? דבר!" תבע הוק.
"אני ג'יימס הוק," ענה הקול, "קפטן ה'ג'ולי רוג'ר'."
"אתה לא; אתה לא," קרא הוק בצרידות.
"גופרית ומרה," השיב הקול, "תגיד את זה שוב, ואני אטיל בך עוגן."
הוק ניסה דרך חנפנית יותר. "אם אתה הוק," אמר כמעט בענווה, "אז תגיד לי, מי אני?"
"דג בקלה," ענה הקול, "רק דג בקלה."
"דג בקלה!" חזר הוק אחריו בהלם, ואז, ורק אז, נשברה רוחו הגאה. הוא ראה את אנשיו נסוגים ממנו.
"כל הזמן הזה פיקד עלינו דג בקלה!" מלמלו. "זה פוגע בגאווה שלנו."
הם היו הכלבים שלו שנובחים עליו, אבל אף שהפך לדמות טרגית, הוא כמעט לא שם לב אליהם. מול הוכחה מפחידה כזאת, לא האמונה שלהם בו הייתה מה שהוא צריך, אלא האמונה שלו בעצמו. הוא הרגיש את האני שלו מחליק ממנו. "אל תנטוש אותי, בריון," לחש לו בצרידות.
בטבעו האפל היה משהו נשי, כמו אצל כל הפיראטים הגדולים, וזה נתן לו לפעמים תחושות בטן. פתאום ניסה את משחק הניחושים.
"הוק," קרא, "יש לך עוד קול?"
ובכן, פיטר אף פעם לא יכול היה לעמוד בפני משחק, והוא ענה בעליזות בקולו שלו: "יש לי."
"ועוד שם?"
"כן, כן."
"צומח?" שאל הוק.
"לא."
"דומם?"
"לא."
"חי?"
"כן."
"איש?"
"לא!" התשובה הזאת צלצלה בבוז.
"ילד?"
"כן."
"ילד רגיל?"
"לא!"
"ילד נפלא?"
לצערה של וונדי, התשובה שצלצלה הפעם הייתה "כן."
"אתה באנגליה?"
"לא."
"אתה כאן?"
"כן."
הוק היה מבולבל לגמרי. "תשאלו אתם אותו כמה שאלות," אמר לאחרים, ומחה את מצחו הלח.
סמי הרהר. "אני לא יכול לחשוב על שום דבר," אמר בצער.
"לא מנחשים, לא מנחשים!" קרא פיטר כמו תרנגול. "אתם מוותרים?"
כמובן שבגאוותו הוא הגזים במשחק, והנבלים ראו את ההזדמנות שלהם.
"כן, כן," ענו בשקיקה.
"טוב, אז," קרא, "אני פיטר פן."
פן!
ברגע אחד חזר הוק להיות הוא עצמו, וסמי וסטארקי היו שוב עושי דברו הנאמנים.
"עכשיו הוא בידינו," צעק הוק. "למים, סמי. סטארקי, תשמור על הסירה. תפסו אותו חי או מת!"
הוא קפץ בזמן שדיבר, ובאותו רגע נשמע קולו העליז של פיטר.
"אתם מוכנים, נערים?"
"כן, כן," נשמע מחלקים שונים של הלגונה.
"אז תתנפלו על הפיראטים."
הקרב היה קצר וחד. הראשון ששפך דם היה ג'ון, שטיפס באומץ לתוך הסירה ותפס את סטארקי. היה מאבק עז, שבו נקרעה החרב מידו של הפיראט. הוא התפתל אל מעבר לדופן, וג'ון קפץ אחריו. הסירה הקטנה נסחפה משם.
פה ושם צץ ראש במים, והיה הבזק של פלדה ואחריו צעקה או קריאת קרב. בבלבול היו שהכו באנשי הצד שלהם. חולץ הפקקים של סמי פגע בטוטלס בצלע הרביעית, אבל הוא עצמו נדקר בתורו בידי קרלי. רחוק יותר מהסלע לחץ סטארקי קשות על סלייטלי ועל התאומים.
איפה היה פיטר כל הזמן הזה? הוא חיפש טרף גדול יותר.
האחרים היו כולם נערים אמיצים, ואסור להאשים אותם שנסוגו מפני קפטן הפיראטים. טופר הברזל שלו יצר סביבו מעגל של מים מתים, שממנו ברחו כמו דגים מבוהלים.
אבל היה אחד שלא פחד ממנו: היה אחד שהיה מוכן להיכנס למעגל הזה.
מוזר, אבל לא במים הם נפגשו. הוק עלה על הסלע לנשום, ובאותו רגע טיפס עליו פיטר מהצד השני. הסלע היה חלקלק כמו כדור, והם נאלצו לזחול יותר מאשר לטפס. אף אחד מהם לא ידע שהשני בא. כל אחד, בגששו אחר אחיזה, נתקל בזרועו של השני: בהפתעה הרימו את ראשיהם; פניהם כמעט נגעו; כך נפגשו.
כמה מגדולי הגיבורים הודו שרגע לפני שנכנסו לקרב, לבם שקע. אילו כך היה עם פיטר באותו רגע, הייתי מודה בזה. אחרי הכול, הוא היה האיש היחיד שהטבח הימי פחד ממנו. אבל לבו של פיטר לא שקע; הייתה לו רק תחושה אחת, שמחה; והוא חרק בשיניו היפות מרוב שמחה. מהר כמחשבה חטף סכין מחגורתו של הוק ועמד לנעוץ אותה, כשראה שהוא גבוה יותר על הסלע מאויבו. זה לא היה קרב הוגן. הוא הושיט לפיראט יד כדי לעזור לו לעלות.
ואז הוק נשך אותו.
לא הכאב שבזה, אלא חוסר ההגינות, הוא שהמם את פיטר. זה הפך אותו לחסר אונים לגמרי. הוא רק יכול היה לבהות, מבועת. כל ילד מושפע כך בפעם הראשונה שמתייחסים אליו לא בהגינות. כל מה שהוא חושב שמגיע לו כשהוא בא אליכם להיות שלכם הוא הגינות. אחרי שלא הייתם הוגנים כלפיו, הוא יאהב אתכם שוב, אבל לעולם לא יהיה אחר כך אותו ילד ממש. אף אחד לא מתגבר אף פעם על חוסר ההגינות הראשון; אף אחד חוץ מפיטר. הוא נתקל בו הרבה, אבל תמיד שכח אותו. אני מניח שזה היה ההבדל האמיתי בינו ובין כל השאר.
לכן כשנתקל בו עכשיו, זה היה כמו בפעם הראשונה; והוא רק יכול היה לבהות, חסר אונים. פעמיים שרטה אותו יד הברזל.
כמה רגעים אחר כך ראו הנערים האחרים את הוק במים, שוחה בפראות לעבר הספינה; שום שמחה על הפנים הנגועות עכשיו, רק פחד לבן, כי התנין רדף אחריו בעקשנות. בדרך כלל היו הנערים שוחים לצידו ומריעים; אבל עכשיו הם היו מודאגים, כי איבדו גם את פיטר וגם את וונדי, וסרקו את הלגונה בחיפוש אחריהם וקראו להם בשמם. הם מצאו את הסירה הקטנה וחזרו בה הביתה, צועקים "פיטר, וונדי" בדרך, אבל שום תשובה לא באה חוץ מצחוק לועג של בנות הים. "הם בטח שוחים בחזרה או עפים," הסיקו הנערים. הם לא היו מודאגים מאוד, כי הייתה להם אמונה כזאת בפיטר. הם צחקקו, כמו נערים, כי יאחרו ללכת לישון; והכול באשמתה של אמא וונדי!
כשקולותיהם גוועו, ירדה דממה קרה על הלגונה, ואז נשמעה צעקה חלשה.
"הצילו, הצילו!"
שתי דמויות קטנות נחבטו אל הסלע; הנערה התעלפה ושכבה על זרועו של הנער. במאמץ אחרון משך אותה פיטר במעלה הסלע ואז נשכב לידה. אפילו כשגם הוא התעלף, ראה שהמים עולים. הוא ידע שבקרוב הם יטבעו, אבל לא יכול היה לעשות יותר.
כששכבו זה לצד זה, תפסה בת ים את וונדי ברגליה והתחילה למשוך אותה בעדינות אל המים. פיטר, שהרגיש אותה מחליקה ממנו, התעורר בבהלה, והספיק בדיוק בזמן למשוך אותה בחזרה. אבל הוא נאלץ לומר לה את האמת.
"אנחנו על הסלע, וונדי," אמר, "אבל הוא הולך וקטן. בקרוב המים יכסו אותו."
היא לא הבינה אפילו עכשיו.
"אנחנו חייבים ללכת," אמרה, כמעט בעליזות.
"כן," ענה בחולשה.
"נשחה או נעוף, פיטר?"
הוא נאלץ לומר לה.
"את חושבת שתוכלי לשחות או לעוף עד האי, וונדי, בלי העזרה שלי?"
היא נאלצה להודות שהיא עייפה מדי.
הוא נאנק.
"מה קרה?" שאלה, ומיד דאגה לו.
"אני לא יכול לעזור לך, וונדי. הוק פצע אותי. אני לא יכול לא לעוף ולא לשחות."
"אתה מתכוון ששנינו נטבע?"
"תראי איך המים עולים."
הם שמו ידיים על העיניים כדי לא לראות את המראה. הם חשבו שבקרוב לא יהיו עוד. כשישבו כך, נגע משהו בפיטר, קל כמו נשיקה, ונשאר שם, כאילו אומר בביישנות: "אני יכול לעזור במשהו?"
זה היה הזנב של עפיפון שמייקל הכין כמה ימים קודם. הוא נקרע מידו ועף משם.
"העפיפון של מייקל," אמר פיטר בלי עניין, אבל ברגע הבא כבר תפס את הזנב ומשך את העפיפון אליו.
"הוא הרים את מייקל מהאדמה," קרא; "למה שלא יישא אותך?"
"את שנינו!"
"הוא לא יכול להרים שניים; מייקל וקרלי ניסו."
"בוא נטיל גורל," אמרה וונדי באומץ.
"ואת גברת? לעולם לא." הוא כבר קשר את הזנב סביבה. היא נאחזה בו; היא סירבה ללכת בלעדיו; אבל עם "שלום, וונדי," הוא דחף אותה מהסלע; ותוך כמה דקות היא נישאה הרחק מעיניו. פיטר היה לבד בלגונה.
הסלע היה קטן מאוד עכשיו; בקרוב הוא יכוסה במים. קרני אור חיוורות פסעו על קצות האצבעות על פני המים; ועד מהרה נשמע קול שהיה בבת אחת המוזיקלי ביותר והעצוב ביותר בעולם: בנות הים קוראות אל הירח.
פיטר לא היה ממש כמו ילדים אחרים; אבל סוף סוף הוא פחד. רעד עבר בו, כמו צמרמורת שעוברת על הים; אבל בים צמרמורת אחת באה אחרי השנייה עד שיש מאות מהן, ופיטר הרגיש רק את האחת. ברגע הבא כבר עמד שוב זקוף על הסלע, עם החיוך ההוא על פניו ותוף מכה בתוכו. התוף אמר: "למות תהיה הרפתקה גדולה נורא."
