הקול האחרון שפיטר שמע לפני שנשאר לבד לגמרי היה של בנות הים, שפרשו אחת אחת לחדרי השינה שלהן מתחת לים. הוא היה רחוק מדי כדי לשמוע את הדלתות שלהן נסגרות; אבל כל דלת במערות האלמוגים שבהן הן גרות מצלצלת בפעמון זעיר כשהיא נפתחת או נסגרת (כמו בכל הבתים הכי נחמדים ביבשה), והוא שמע את הפעמונים.
המים עלו בהתמדה עד שכרסמו לו ברגליים; וכדי להעביר את הזמן עד שיבלעו אותו בלגימה האחרונה, הוא הסתכל על הדבר היחיד שהיה בלגונה. הוא חשב שזה פיסת נייר צפה, אולי חלק מהעפיפון, ותהה בלי עניין מיוחד כמה זמן ייקח לה להיסחף לחוף.
אחרי זמן מה הבחין, כדבר מוזר, שהיא בהחלט נמצאת בלגונה למטרה מסוימת, כי היא נאבקה בגאות, ולפעמים ניצחה; וכשניצחה, פיטר, שתמיד אהד את הצד החלש יותר, לא יכול היה שלא למחוא כפיים; זו הייתה פיסת נייר כל כך אמיצה.
זו לא הייתה באמת פיסת נייר; זו הייתה ציפור לעולם לא, שעשתה מאמצים נואשים להגיע לפיטר על הקן. בעזרת הכנפיים, בדרך שלמדה מאז שהקן נפל למים, הצליחה במידה מסוימת לנווט את כלי השיט המוזר שלה, אבל עד שפיטר זיהה אותה, היא כבר הייתה מותשת מאוד. היא באה להציל אותו, לתת לו את הקן שלה, אף שהיו בו ביצים. אני די מתפלא על הציפור, כי אף שהוא היה נחמד אליה, הוא גם הציק לה לפעמים. אני יכול רק לשער שכמו גברת דארלינג וכל השאר, גם היא נמסה כי היו לו עדיין כל שיני החלב.
היא קראה לו בשביל מה באה, והוא קרא לה מה היא עושה שם; אבל כמובן שאף אחד מהם לא הבין את השפה של השני. בסיפורים דמיוניים אנשים יכולים לדבר עם הציפורים בחופשיות, והלוואי שהייתי יכול לרגע להעמיד פנים שזה סיפור כזה, ולומר שפיטר ענה בתבונה לציפור לעולם לא; אבל האמת היא הכי טובה, ואני רוצה לספר לכם רק את מה שקרה באמת. ובכן, לא רק שלא הבינו זה את זה, אלא שגם שכחו את הנימוסים שלהם.
"אני־רוצה־שתיכנס־לקן," קראה הציפור, ודיברה לאט וברור ככל האפשר, "ואז־תוכל־להיסחף־לחוף, אבל־אני־עייפה־מדי־בשביל־לקרב־אותו־יותר, אז־אתה־צריך־לנסות־לשחות־אליו."
"על מה את מגעגעת?" ענה פיטר. "למה את לא נותנת לקן להיסחף כמו תמיד?"
"אני־רוצה־ש..." אמרה הציפור, וחזרה על הכול שוב.
אז ניסה פיטר לאט וברור.
"על־מה־את־מגעגעת?" וכן הלאה.
ציפור לעולם לא התרגזה; יש להן מזג קצר מאוד.
"עורבני קטן וקשה הבנה שכמותך!" צרחה, "למה אתה לא עושה מה שאני אומרת לך?"
פיטר הרגיש שהיא קוראת לו בשמות, ובניחוש השיב בכעס:
"גם את!"
ואז, די מוזר, שניהם הטיחו בדיוק את אותה הערה:
"שתוק!"
"שתקי!"
ובכל זאת הציפור הייתה נחושה להציל אותו אם רק תוכל, ובמאמץ אדיר אחרון דחפה את הקן אל הסלע. ואז עפה למעלה, ונטשה את הביצים שלה, כדי שכוונתה תהיה ברורה.
אז סוף סוף הוא הבין, ותפס בקן ונופף לציפור בתודה כשריחפה מעליו. אבל לא כדי לקבל את התודה שלו היא נשארה תלויה בשמיים; אפילו לא כדי לראות אותו נכנס לקן; אלא כדי לראות מה הוא עושה עם הביצים שלה.
היו שתי ביצים לבנות גדולות, ופיטר הרים אותן והרהר. הציפור כיסתה את פניה בכנפיה, כדי לא לראות את סופן; אבל לא יכלה שלא להציץ בין הנוצות.
אני לא זוכר אם סיפרתי לכם שעל הסלע היה מוט, שתקעו בו שודדי ים לפני הרבה זמן כדי לסמן את המקום של אוצר קבור. הילדים גילו את המטמון הנוצץ, וכשהיו במצב רוח שובב נהגו להמטיר מטבעות זהב, יהלומים, פנינים ומטבעות שמונה על השחפים, שהתנפלו עליהם כאילו הם אוכל, ואז עפו משם, זועמים על התעלול השפל שעשו להם. המוט עדיין היה שם, ועליו תלה סטארקי את הכובע שלו, כובע עמוק מברזנט, אטים למים, עם שוליים רחבים. פיטר שם את הביצים בתוך הכובע הזה והניח אותו על הלגונה. הוא צף להפליא.
ציפור לעולם לא ראתה מיד מה הוא זומם, וצרחה את הערצתה אליו; ואבוי, פיטר קרא קריאת תרנגול בהסכמה איתה. אחר כך נכנס לקן, הקים בו את המוט בתור תורן, ותלה את החולצה שלו בתור מפרש. באותו רגע ריחפה הציפור למטה אל הכובע ושוב ישבה בנוחות על הביצים שלה. היא נסחפה לכיוון אחד, והוא נישא לכיוון אחר, ושניהם מריעים.
כמובן שכשפיטר נחת, הוא העלה את הספינה שלו לחוף במקום שבו הציפור תמצא אותה בקלות; אבל הכובע היה הצלחה כל כך גדולה, שהיא נטשה את הקן. הוא נסחף מסביב עד שהתפרק לחתיכות, ולעיתים קרובות בא סטארקי לחוף הלגונה, וברגשות מרים רבים הסתכל על הציפור יושבת על הכובע שלו. מכיוון שלא נראה אותה שוב, אולי כדאי להזכיר כאן שכל ציפורי לעולם לא בונות היום קנים בצורה הזאת, עם שוליים רחבים שעליהם הגוזלים יוצאים להתאוורר.
גדולה הייתה השמחה כשפיטר הגיע לבית שמתחת לאדמה כמעט באותו זמן כמו וונדי, שנישאה הנה והנה בידי העפיפון. לכל נער היו הרפתקאות לספר; אבל אולי ההרפתקה הגדולה מכולן הייתה שהם איחרו בכמה שעות ללכת לישון. זה ניפח אותם כל כך, שעשו כל מיני תרגילים מפוקפקים כדי להישאר ערים עוד יותר, כמו לדרוש תחבושות; אבל וונדי, אף שהתגאתה בכך שכולם חזרו הביתה בריאים ושלמים, הזדעזעה מהשעה המאוחרת, וקראה "למיטה, למיטה" בקול שהיה חייבים לציית לו. אבל למחרת היא הייתה רכה נורא, וחילקה תחבושות לכולם, והם שיחקו עד שעת השינה בצליעה מסביב ובנשיאת הזרועות שלהם במתלים.