תוצאה חשובה אחת של ההתנגשות בלגונה הייתה שהיא הפכה את האינדיאנים לחברים שלהם. פיטר הציל את טייגר לילי מגורל נורא, ועכשיו לא היה דבר שהיא והלוחמים שלה לא היו עושים בשבילו. כל הלילה ישבו למעלה, שמרו על הבית שמתחת לאדמה וחיכו להתקפה הגדולה של הפיראטים, שברור היה שלא תתעכב עוד הרבה זמן. אפילו ביום הסתובבו שם, עישנו את מקטרת השלום, ונראו כמעט כאילו הם רוצים מטעמים לאכול.
הם קראו לפיטר "האב הלבן הגדול", והשתטחו לפניו; והוא אהב את זה נורא, כך שזה לא באמת היה טוב בשבילו.
"האב הלבן הגדול," היה אומר להם באדנות רבה, כשהם השתטחו לרגליו, "שמח לראות את לוחמי השבט מגינים על הוויגוואם שלו מפני הפיראטים."
"אני טייגר לילי," הייתה היצורה המקסימה עונה. "פיטר פן הציל אותי, אני חברה טובה מאוד שלו. אני לא נותנת לפיראטים לפגוע בו."
היא הייתה יפה מדי בשביל להתרפס כך, אבל פיטר חשב שזה מגיע לו, והיה עונה בהתנשאות: "טוב. פיטר פן דיבר."
תמיד כשאמר "פיטר פן דיבר", זה אמר שעכשיו הם חייבים לשתוק, והם קיבלו את זה בענווה ברוח הזאת; אבל הם בכלל לא היו מכבדים כל כך כלפי הנערים האחרים, שבהם ראו סתם לוחמים רגילים. הם אמרו להם "מה נשמע?" ודברים כאלה; ומה שהרגיז את הנערים היה שפיטר כנראה חשב שזה בסדר גמור.
בסתר אהדה אותם וונדי קצת, אבל היא הייתה עקרת בית נאמנה מדי מכדי להקשיב לתלונות נגד אבא. "אבא יודע הכי טוב," אמרה תמיד, יהיה דעתה הפרטית אשר תהיה. דעתה הפרטית הייתה שהאינדיאנים לא צריכים לקרוא לה בשם שבו הם קוראים לנשים שלהם.
הגענו עכשיו לערב שעתיד היה להיקרא אצלם "ליל הלילות", בגלל ההרפתקאות שבו ותוצאותיהן. היום, כאילו אוסף בשקט את כוחותיו, עבר כמעט בלי אירועים, ועכשיו ישבו האינדיאנים בשמיכותיהם בעמדות שלהם למעלה, בעוד שלמטה אכלו הילדים את ארוחת הערב שלהם; כולם חוץ מפיטר, שיצא לברר מה השעה. הדרך לברר מה השעה באי הייתה למצוא את התנין, ואז להישאר קרוב אליו עד שהשעון יצלצל.
במקרה הארוחה הייתה תה של כאילו, והם ישבו מסביב לשולחן וזללו בתאוותנות; ובאמת, עם כל הפטפוט וההאשמות ההדדיות שלהם, הרעש, כפי שאמרה וונדי, היה מחריש אוזניים ממש. אמנם לא היה אכפת לה מרעש, אבל היא פשוט לא הסכימה שיחטפו דברים, ואחר כך יתנצלו ויגידו שטוטלס דחף להם את המרפק. היה כלל קבוע שאסור להם להחזיר מכה בזמן הארוחות, אלא עליהם להעביר את עניין המחלוקת לוונדי בהרמת יד ימין בנימוס ובאמירה "אני מתלונן על פלוני"; אבל מה שקרה בדרך כלל היה שהם שכחו לעשות את זה או שעשו את זה יותר מדי.
"שקט," קראה וונדי, אחרי שבפעם העשרים אמרה להם שאסור לכולם לדבר בבת אחת. "הספל שלך ריק, סלייטלי יקירי?"
"לא לגמרי ריק, אמא," אמר סלייטלי, אחרי שהציץ לתוך ספל דמיוני.
"הוא אפילו לא התחיל לשתות את החלב שלו," התערב ניבס.
זו הייתה הלשנה, וסלייטלי ניצל את ההזדמנות.
"אני מתלונן על ניבס," קרא מיד.
אבל ג'ון הרים את ידו ראשון.
"כן, ג'ון?"
"אפשר לשבת בכיסא של פיטר, כי הוא לא כאן?"
"לשבת בכיסא של אבא, ג'ון!" וונדי הזדעזעה. "בהחלט לא."
"הוא לא באמת אבא שלנו," ענה ג'ון. "הוא אפילו לא ידע איך אבא מתנהג עד שאני הראיתי לו."
זו הייתה רטינה. "אנחנו מתלוננים על ג'ון," קראו התאומים.
טוטלס הרים את ידו. הוא היה הכי צנוע מכולם, למעשה הצנוע היחיד, ולכן וונדי הייתה עדינה איתו במיוחד.
"אני לא מניח," אמר טוטלס בביישנות, "שאני יכול להיות אבא."
"לא, טוטלס."
ברגע שטוטלס התחיל, וזה לא קרה לעיתים קרובות, היה לו מנהג טיפשי להמשיך.
"מכיוון שאני לא יכול להיות אבא," אמר בכבדות, "אני לא מניח, מייקל, שתיתן לי להיות התינוק?"
"לא, אני לא אתן," הטיח מייקל. הוא כבר היה בסל שלו.
"מכיוון שאני לא יכול להיות התינוק," אמר טוטלס, ונעשה כבד יותר ויותר ויותר, "אתם חושבים שאני יכול להיות תאום?"
"ממש לא," ענו התאומים; "קשה נורא להיות תאום."
"מכיוון שאני לא יכול להיות שום דבר חשוב," אמר טוטלס, "מישהו מכם היה רוצה לראות אותי עושה קסם?"
"לא," ענו כולם.
אז סוף סוף הוא הפסיק. "לא באמת הייתה לי תקווה," אמר.
ההלשנות השנואות פרצו שוב.
"סלייטלי משתעל על השולחן."
"התאומים התחילו עם עוגות הגבינה."
"קרלי לוקח גם חמאה וגם דבש."
"ניבס מדבר עם פה מלא."
"אני מתלונן על התאומים."
"אני מתלונן על קרלי."
"אני מתלונן על ניבס."
"אוי ואבוי, אוי ואבוי," קראה וונדי, "אני בטוחה שלפעמים אני חושבת שצריך לקנא ברווקות."
היא אמרה להם לפנות את השולחן, והתיישבה מול סל התפירה שלה, ערימה כבדה של גרביים, וכרגיל בכל ברך חור.
"וונדי," מחה מייקל, "אני גדול מדי בשביל עריסה."
"אני חייבת שמישהו יהיה בעריסה," אמרה כמעט בחריפות, "ואתה הכי קטן. עריסה היא דבר כל כך נחמד וביתי שיהיה בבית."
בזמן שתפרה, שיחקו מסביבה; קבוצה כזאת של פנים שמחות וגפיים רוקדות, מוארות באש הרומנטית ההיא. זו נעשתה תמונה מוכרת מאוד בבית שמתחת לאדמה, אבל אנחנו מביטים בה בפעם האחרונה.
נשמע צעד למעלה, ווונדי, אתם יכולים להיות בטוחים, הייתה הראשונה שזיהתה אותו.
"ילדים, אני שומעת את הצעדים של אבא שלכם. הוא אוהב שאתם מקבלים את פניו בדלת."
למעלה התכופפו האינדיאנים לפני פיטר.
"שמרו היטב, לוחמים. דיברתי."
ואז, כמו פעמים רבות כל כך קודם, משכו אותו הילדים העליזים מתוך העץ שלו. כמו פעמים רבות כל כך קודם, אבל לעולם לא עוד.
הוא הביא אגוזים לנערים, וגם את השעה המדויקת לוונדי.
"פיטר, אתה פשוט מפנק אותם, אתה יודע," אמרה וונדי בחיוך מתחנחן.
"אה, אישה זקנה," אמר פיטר ותלה את הרובה שלו.
"אני זה שאמרתי לו שלאמהות קוראים אישה זקנה," לחש מייקל לקרלי.
"אני מתלונן על מייקל," אמר קרלי מיד.
התאום הראשון ניגש לפיטר. "אבא, אנחנו רוצים לרקוד."
"תרקוד, בחור קטן שלי," אמר פיטר, שהיה במצב רוח מצוין.
"אבל אנחנו רוצים שאתה תרקוד."
פיטר היה בעצם הרקדן הכי טוב מכולם, אבל הוא העמיד פנים שהוא מזועזע.
"אני! העצמות הזקנות שלי יקשקשו!"
"וגם אמא."
"מה," קראה וונדי, "אמא של חבורה כזאת, לרקוד!"
"אבל זה מוצאי שבת," רמז סלייטלי.
זה לא באמת היה מוצאי שבת, או לפחות אולי כן, כי מזמן איבדו את ספירת הימים; אבל תמיד כשרצו לעשות משהו מיוחד, אמרו שזה מוצאי שבת, ואז עשו את זה.
"כמובן שזה מוצאי שבת, פיטר," אמרה וונדי, והתרככה.
"אנשים במעמד שלנו, וונדי!"
"אבל זה רק בין הצאצאים שלנו."
"נכון, נכון."
אז אמרו להם שהם יכולים לרקוד, אבל קודם הם חייבים ללבוש כותונות לילה.
"אה, אישה זקנה," אמר פיטר הצידה לוונדי, כשהתחמם ליד האש והביט בה כשישבה ותיקנה עקב, "אין דבר נעים יותר בערב בשבילך ובשבילי, כשעמל היום נגמר, מאשר לנוח ליד האש עם הקטנים בקרבת מקום."
"זה מתוק, פיטר, נכון?" אמרה וונדי, מרוצה נורא. "פיטר, נדמה לי שלקרלי יש את האף שלך."
"מייקל דומה לך."
היא ניגשה אליו ושמה יד על כתפו.
"פיטר יקר," אמרה, "עם משפחה גדולה כל כך, כמובן שעברתי את השיא שלי, אבל אתה לא רוצה להחליף אותי, נכון?"
"לא, וונדי."
בטוח שלא רצה שינוי, אבל הוא הביט בה באי־נוחות, ממצמץ, אתם יודעים, כמו מי שלא בטוח אם הוא ער או ישן.
"פיטר, מה קרה?"
"רק חשבתי," אמר, קצת מבוהל. "זה רק כאילו, נכון, שאני אבא שלהם?"
"אה, כן," אמרה וונדי בהקפדה.
"את מבינה," המשיך בהתנצלות, "זה היה גורם לי להיראות כל כך זקן להיות אבא שלהם באמת."
"אבל הם שלנו, פיטר, שלך ושלי."
"אבל לא באמת, וונדי?" שאל בדאגה.
"לא אם אתה לא רוצה," ענתה; והיא שמעה בבירור את אנחת הרווחה שלו. "פיטר," שאלה, וניסתה לדבר בתקיפות, "מה בדיוק הרגשות שלך כלפיי?"
"הרגשות של בן מסור, וונדי."
"חשבתי," אמרה, והלכה לשבת לבד בקצה הרחוק של החדר.
"את כל כך מוזרה," אמר, מבולבל בכנות, "וטייגר לילי בדיוק אותו דבר. יש משהו שהיא רוצה להיות בשבילי, אבל היא אומרת שזה לא אמא שלי."
"לא, באמת שלא," ענתה וונדי בהדגשה נוראה. עכשיו אנחנו יודעים למה הייתה לה דעה קדומה נגד האינדיאנים.
"אז מה זה?"
"זה לא משהו שגברת אומרת."
"אה, טוב מאוד," אמר פיטר, קצת נעקץ. "אולי טינקר בל תגיד לי."
"אה, כן, טינקר בל תגיד לך," השיבה וונדי בבוז. "היא יצור קטן ומופקר."
כאן טינק, שהייתה בחדר השינה שלה וצותתה, צייצה משהו חצוף.
"היא אומרת שהיא גאה להיות מופקרת," תרגם פיטר.
עלה בו פתאום רעיון. "אולי טינק רוצה להיות אמא שלי?"
"טיפש שכמותך!" קראה טינקר בל בזעם.
היא אמרה את זה כל כך הרבה פעמים, שוונדי לא הייתה צריכה תרגום.
"אני כמעט מסכימה איתה," התפרצה וונדי. תארו לעצמכם, וונדי מתפרצת! אבל היא עברה הרבה, והיא בכלל לא ידעה מה עומד לקרות לפני שהלילה ייגמר. אילו ידעה, לא הייתה מתפרצת.
אף אחד מהם לא ידע. אולי הכי טוב היה לא לדעת. הבורות שלהם נתנה להם עוד שעה שמחה אחת; ומכיוון שזו עתידה להיות השעה האחרונה שלהם באי, בואו נשמח שהיו בה שישים דקות שמחות. הם שרו ורקדו בכותונות הלילה שלהם. איזה שיר מפחיד ונפלא זה היה, שבו העמידו פנים שהם מפחדים מהצללים של עצמם, בלי לדעת שבקרוב כל כך יסגרו עליהם צללים שמפניהם יירתעו בפחד אמיתי. כל כך עליז ורועש היה הריקוד, וכמה הרביצו זה לזה על המיטה ומחוץ לה! זה היה יותר קרב כריות מריקוד, וכשנגמר, הכריות התעקשו על עוד סיבוב אחד, כמו בני זוג שיודעים שאולי לעולם לא ייפגשו שוב. והסיפורים שסיפרו, לפני שהגיע הזמן לסיפור לילה טוב של וונדי! אפילו סלייטלי ניסה לספר סיפור באותו לילה, אבל ההתחלה הייתה כל כך משעממת נורא, שהיא החרידה לא רק את האחרים אלא גם אותו, והוא אמר בקדרות:
"כן, זאת התחלה משעממת. תגידו, בואו נעמיד פנים שזה הסוף."
ואז סוף סוף נכנסו כולם למיטה בשביל הסיפור של וונדי, הסיפור שהכי אהבו, הסיפור שפיטר שנא. בדרך כלל, כשהתחילה לספר את הסיפור הזה, הוא יצא מהחדר או שם ידיים על האוזניים; ואולי, אילו עשה אחד מהדברים האלה הפעם, כולם היו עדיין באי. אבל הלילה נשאר על השרפרף שלו; ועוד נראה מה קרה.