"אז תקשיבו," אמרה וונדי, והתכוננה לספר את הסיפור שלה, כשמייקל לרגליה ושבעה נערים במיטה. "היה פעם אדון אחד..."
"הייתי מעדיף שזאת תהיה גברת," אמר קרלי.
"הלוואי שהוא היה עכבר לבן," אמר ניבס.
"שקט," נזפה בהם אמם. "הייתה גם גברת, ו..."
"אוי, אמא," קרא התאום הראשון, "את מתכוונת שיש גם גברת, נכון? היא לא מתה, נכון?"
"אוי, לא."
"אני כל כך שמח שהיא לא מתה," אמר טוטלס. "אתה שמח, ג'ון?"
"ודאי שאני שמח."
"אתה שמח, ניבס?"
"בהחלט."
"אתם שמחים, תאומים?"
"אנחנו שמחים."
"אוי ואבוי," נאנחה וונדי.
"קצת פחות רעש שם," קרא פיטר, נחוש בדעתו שיהיה לה משחק הוגן, יהיה הסיפור מגעיל ככל שיהיה לדעתו.
"השם של האדון," המשיכה וונדי, "היה מר דארלינג, והשם שלה היה גברת דארלינג."
"הכרתי אותם," אמר ג'ון, כדי להרגיז את האחרים.
"נדמה לי שהכרתי אותם," אמר מייקל בספק מה.
"הם היו נשואים, אתם יודעים," הסבירה וונדי, "ומה אתם חושבים שהיה להם?"
"עכברים לבנים," קרא ניבס בהשראה.
"לא."
"זה מסובך נורא," אמר טוטלס, שידע את הסיפור בעל פה.
"שקט, טוטלס. היו להם שלושה צאצאים."
"מה זה צאצאים?"
"נו, אתה אחד, תאום."
"שמעת את זה, ג'ון? אני צאצא."
"צאצאים זה רק ילדים," אמר ג'ון.
"אוי ואבוי, אוי ואבוי," נאנחה וונדי. "ובכן, לשלושת הילדים האלה הייתה אומנת נאמנה בשם נאנה; אבל מר דארלינג כעס עליה וקשר אותה בשרשרת בחצר, וכך כל הילדים עפו משם."
"זה סיפור טוב נורא," אמר ניבס.
"הם עפו," המשיכה וונדי, "לארץ לעולם לא, שם נמצאים הילדים האבודים."
"בדיוק חשבתי שהם עפו לשם," התפרץ קרלי בהתרגשות. "אני לא יודע איך זה, אבל בדיוק חשבתי שהם עפו לשם!"
"הו, וונדי," קרא טוטלס, "קראו לאחד מהילדים האבודים טוטלס?"
"כן, קראו לו כך."
"אני בסיפור. הידד, אני בסיפור, ניבס."
"ששש. עכשיו אני רוצה שתחשבו על הרגשות של ההורים האומללים, שכל הילדים שלהם עפו משם."
"או־הו!" גנחו כולם, אף שלא באמת חשבו על הרגשות של ההורים האומללים אפילו קצת.
"תחשבו על המיטות הריקות!"
"או־הו!"
"זה עצוב נורא," אמר התאום הראשון בעליזות.
"אני לא מבין איך יכול להיות לזה סוף טוב," אמר התאום השני. "אתה מבין, ניבס?"
"אני מודאג נורא."
"אילו ידעתם כמה גדולה אהבת אם," אמרה להם וונדי בניצחון, "לא הייתם מפחדים." היא הגיעה עכשיו לחלק שפיטר שנא.
"אני אוהב אהבת אם," אמר טוטלס, והכה את ניבס בכרית. "אתה אוהב אהבת אם, ניבס?"
"בהחלט," אמר ניבס, והחזיר מכה.
"אתם מבינים," אמרה וונדי בשביעות רצון, "הגיבורה שלנו ידעה שהאמא תמיד תשאיר את החלון פתוח כדי שהילדים יעופו בחזרה; אז הם נשארו רחוק שנים ונהנו מאוד."
"הם חזרו אי פעם?"
"בואו עכשיו," אמרה וונדי, והתאזרה למאמץ הכי טוב שלה, "נציץ אל העתיד;" וכולם עשו את התפנית שמקלה על הצצות אל העתיד. "שנים חלפו, ומי היא הגברת האלגנטית הזאת, בגיל לא ברור, שיורדת מהרכבת בתחנה בלונדון?"
"הו, וונדי, מי היא?" קרא ניבס, נרגש בדיוק כאילו לא ידע.
"האם זו... כן... לא... זו היא... וונדי היפה!"
"הו!"
"ומי הן שתי הדמויות האצילות והמלאות שמלוות אותה, שכבר גדלו והיו לגברים? האם אלה יכולים להיות ג'ון ומייקל? הם!"
"הו!"
"'ראו, אחים יקרים,' אומרת וונדי ומצביעה למעלה, 'הנה החלון עדיין פתוח. אה, עכשיו אנחנו מקבלים את השכר על האמונה הנשגבת שלנו באהבת אם.' אז הם עפו למעלה אל אמא ואבא שלהם, ושום עט לא יכול לתאר את המחזה השמח, שעליו נפרוס וילון."
זה היה הסיפור, והם היו מרוצים ממנו בדיוק כמו המספרת היפה עצמה. הכול בדיוק כמו שצריך, אתם מבינים. אנחנו מקפצים משם כמו היצורים הכי חסרי לב בעולם, וזה מה שילדים הם, אבל כל כך מקסימים; ויש לנו זמן אנוכי לגמרי, ואז, כשאנחנו צריכים תשומת לב מיוחדת, אנחנו חוזרים באצילות לקבל אותה, בטוחים שנקבל פרס במקום סטירה.
כל כך גדולה הייתה האמונה שלהם באהבת אם, שהרגישו שהם יכולים להרשות לעצמם להיות קשוחים עוד קצת.
אבל היה שם אחד שידע יותר טוב, וכשוונדי סיימה, הוא השמיע גניחה חלולה.
"מה קרה, פיטר?" קראה, ורצה אליו, כי חשבה שהוא חולה. היא מיששה אותו בדאגה, נמוך יותר מהחזה. "איפה זה, פיטר?"
"זה לא כאב מהסוג הזה," ענה פיטר בקדרות.
"אז מאיזה סוג?"
"וונדי, את טועה בעניין אמהות."
כולם התאספו סביבו באימה, כל כך מבהילה הייתה הסערה שלו; ובכנות נאה סיפר להם את מה שהסתיר עד אז.
"לפני הרבה זמן," אמר, "חשבתי כמוכם שאמא שלי תמיד תשאיר את החלון פתוח בשבילי, אז נשארתי רחוק ירחים וירחים וירחים, ואז עפתי חזרה; אבל החלון היה מסורג, כי אמא שכחה ממני לגמרי, וילד קטן אחר ישן במיטה שלי."
אני לא בטוח שזה היה נכון, אבל פיטר חשב שזה נכון; וזה הפחיד אותם.
"אתה בטוח שאמהות הן כאלה?"
"כן."
אז זו הייתה האמת על אמהות. הקרפדות!
ובכל זאת, הכי טוב להיזהר; ואף אחד לא יודע מהר כמו ילד מתי עליו להיכנע. "וונדי, בואי נלך הביתה," קראו ג'ון ומייקל ביחד.
"כן," אמרה, ואחזה בהם.
"לא הלילה?" שאלו הנערים האבודים בבלבול. הם ידעו במה שקראו לו הלב שלהם, שאפשר להסתדר טוב מאוד גם בלי אמא, ושרק האמהות חושבות שאי אפשר.
"מיד," ענתה וונדי בנחישות, כי עלתה בה המחשבה הנוראה: "אולי אמא כבר בחצי אבל עכשיו."
הפחד הזה גרם לה לשכוח מה בטח מרגיש פיטר, והיא אמרה לו בחדות מסוימת: "פיטר, תעשה את הסידורים הדרושים?"
"אם את רוצה," ענה בקרירות, כאילו ביקשה ממנו להעביר את האגוזים.
אפילו לא "חבל שאת הולכת" ביניהם! אם לה לא אכפת מהפרידה, הוא עמד להראות לה, פיטר, שגם לו לא.
אבל כמובן שהיה לו אכפת מאוד; והוא היה כל כך מלא זעם על המבוגרים, שכרגיל הורסים הכול, שברגע שנכנס לעץ שלו נשם בכוונה נשימות קצרות ומהירות, בקצב של בערך חמש בשנייה. הוא עשה את זה כי יש פתגם בארץ לעולם לא, שבכל פעם שאתם נושמים, מבוגר אחד מת; ופיטר הרג אותם בנקמנות מהר ככל האפשר.
אחר כך, אחרי שנתן את ההוראות הדרושות לאינדיאנים, חזר לבית, שבו התרחש בהיעדרו מחזה לא ראוי. מבוהלים מהמחשבה שיאבדו את וונדי, התקדמו הנערים האבודים לעברה באיום.
"זה יהיה יותר גרוע מלפני שהיא באה," קראו.
"לא ניתן לה ללכת."
"בואו נחזיק אותה בשבי."
"כן, נקשור אותה בשרשרת."
במצוקתה, אינסטינקט אמר לה לאיזה מהם לפנות.
"טוטלס," קראה, "אני פונה אליך."
האם זה לא מוזר? היא פנתה לטוטלס, הטיפש שבהם.
אבל טוטלס ענה בהדר. לרגע האחד הזה השיל את טיפשותו ודיבר בכבוד.
"אני רק טוטלס," אמר, "ולאף אחד לא אכפת ממני. אבל הראשון שלא יתנהג לוונדי כמו ג'נטלמן אנגלי, אני אשפוך את דמו קשות."
הוא שלף את החרב הקצרה שלו; ולרגע הזה השמש שלו עמדה בצהריים. האחרים נסוגו באי־נוחות. אז חזר פיטר, והם ראו מיד שלא יקבלו ממנו שום תמיכה. הוא לא היה מחזיק אף ילדה בארץ לעולם לא בניגוד לרצונה.
"וונדי," אמר, וצעד הלוך ושוב, "ביקשתי מהאינדיאנים להוביל אתכם דרך היער, כי המעוף מעייף אותך כל כך."
"תודה, פיטר."
"אחר כך," המשיך, בקול הקצר והחד של מי שרגיל שמצייתים לו, "טינקר בל תיקח אתכם מעבר לים. תעיר אותה, ניבס."
ניבס נאלץ לדפוק פעמיים לפני שקיבל תשובה, אף שטינק בעצם ישבה במיטה והקשיבה כבר זמן מה.
"מי אתה? איך אתה מעז? לך מכאן," קראה.
"את צריכה לקום, טינק," קרא ניבס, "ולקחת את וונדי למסע."
כמובן שטינק שמחה מאוד לשמוע שוונדי הולכת; אבל היא הייתה נחושה בהחלט לא להיות המלווה שלה, והיא אמרה את זה בשפה עוד יותר פוגענית. אחר כך העמידה פנים שהיא שוב ישנה.
"היא אומרת שהיא לא רוצה!" קרא ניבס, המום מאי־ציות כזה, ואז ניגש פיטר בחומרה אל החדר של הגברת הצעירה.
"טינק," הטיח, "אם לא תקומי ותתלבשי מיד, אפתח את הווילונות, ואז כולנו נראה אותך בכותונת לילה."
זה גרם לה לקפוץ אל הרצפה. "מי אמר שאני לא קמה?" קראה.
בינתיים הסתכלו הנערים באומללות רבה על וונדי, שהייתה עכשיו מצוידת, יחד עם ג'ון ומייקל, למסע. בשלב הזה הם היו מדוכדכים, לא רק כי עמדו לאבד אותה, אלא גם כי הרגישו שהיא הולכת למשהו נחמד שהם לא הוזמנו אליו. החידוש קרץ להם כרגיל.
וונדי, שייחסה להם רגש אצילי יותר, נמסה.
"יקרים שלי," אמרה, "אם כולכם תבואו איתי, אני כמעט בטוחה שאוכל לשכנע את אבא ואמא שלי לאמץ אתכם."
ההזמנה נועדה במיוחד לפיטר, אבל כל אחד מהנערים חשב רק על עצמו, ומיד קפצו משמחה.
"אבל הם לא יחשבו שאנחנו קצת יותר מדי?" שאל ניבס באמצע הקפיצה שלו.
"אוי, לא," אמרה וונדי, וחשבה על זה מהר, "זה רק אומר כמה מיטות בסלון; אפשר להסתיר אותן מאחורי הפרגודים בימי חמישי הראשונים של החודש, כשבאים אורחים."
"פיטר, אנחנו יכולים ללכת?" קראו כולם בתחינה. הם הניחו כמובן מאליו שאם הם ילכו, גם הוא ילך, אבל באמת כמעט לא היה להם אכפת. כך ילדים תמיד מוכנים, כשהחידוש דופק בדלת, לנטוש את היקרים להם ביותר.
"בסדר," ענה פיטר בחיוך מר, ומיד מיהרו לאסוף את הדברים שלהם.
"ועכשיו, פיטר," אמרה וונדי, שחשבה שסידרה הכול, "אני אתן לך את התרופה שלך לפני שאתה הולך." היא אהבה לתת להם תרופות, ובלי ספק נתנה להם יותר מדי. כמובן שזה היה רק מים, אבל מבקבוק, והיא תמיד ניערה את הבקבוק וספרה את הטיפות, מה שנתן לזה איכות רפואית מסוימת. אבל הפעם היא לא נתנה לפיטר את המנה שלו, כי בדיוק כשהכינה אותה, ראתה על פניו מבט שגרם ללבה לשקוע.
"תביא את הדברים שלך, פיטר," קראה ברעד.
"לא," ענה, ועשה את עצמו אדיש, "אני לא בא איתכם, וונדי."
"כן, פיטר."
"לא."
כדי להראות שהעזיבה שלה לא תזיז לו, הוא קיפץ הלוך ושוב בחדר וניגן בעליזות בחלילים חסרי הלב שלו. היא נאלצה לרוץ אחריו, אף שזה היה די לא מכובד.
"כדי למצוא את אמא שלך," שידלה אותו.
ובכן, אם אי פעם באמת הייתה לפיטר אמא, הוא כבר לא התגעגע אליה. הוא הסתדר טוב מאוד בלי אחת. הוא חשב עליהן לעומק, וזכר רק את הצדדים הרעים שלהן.
"לא, לא," אמר לוונדי בהחלטיות; "אולי היא תגיד שאני זקן, ואני רק רוצה להיות תמיד ילד קטן וליהנות."
"אבל, פיטר..."
"לא."
וכך היה צריך לספר לאחרים.
"פיטר לא בא."
פיטר לא בא! הם בהו בו בתדהמה, המקלות שלהם על הגב, ועל כל מקל צרור. המחשבה הראשונה שלהם הייתה שאם פיטר לא הולך, הוא בטח שינה את דעתו לגבי זה שייתן להם ללכת.
אבל הוא היה גאה מדי בשביל זה. "אם תמצאו את האמהות שלכם," אמר בקדרות, "אני מקווה שתאהבו אותן."
הציניות הנוראה הזאת השאירה רושם לא נוח, ורובם התחילו להיראות די מהססים. אחרי הכול, אמרו הפרצופים שלהם, האם הם לא טיפשים שהם רוצים ללכת?
"נו, טוב," קרא פיטר, "בלי מהומה, בלי בכיינות; להתראות, וונדי;" והוא הושיט את ידו בעליזות, כאילו הם באמת חייבים ללכת עכשיו, כי יש לו משהו חשוב לעשות.
היא נאלצה לקחת את ידו, ולא היה שום סימן שהוא היה מעדיף אצבעון.
"תזכור להחליף את בגדי הצמר שלך, פיטר?" אמרה, ומתעכבת עליו. היא תמיד הקפידה כל כך על בגדי הצמר שלהם.
"כן."
"ותיקח את התרופה שלך?"
"כן."
זה נראה כמו הכול, ושתיקה מביכה באה אחריו. אבל פיטר לא היה מהסוג שנשבר לפני אנשים אחרים. "את מוכנה, טינקר בל?" קרא.
"כן, כן."
"אז תובילי."
טינק זינקה במעלה העץ הקרוב; אבל אף אחד לא הלך אחריה, כי בדיוק ברגע הזה ערכו הפיראטים את ההתקפה הנוראה שלהם על האינדיאנים. למעלה, שם הכול היה כל כך שקט, נקרע האוויר בצווחות ובהתנגשות של פלדה. למטה הייתה דממה מוחלטת. פיות נפתחו ונשארו פתוחים. וונדי נפלה על ברכיה, אבל זרועותיה היו מושטות לעבר פיטר. כל הזרועות היו מושטות אליו, כאילו הרוח הטתה אותן פתאום לכיוונו; הן התחננו אליו בשתיקה שלא ינטוש אותם. ואילו פיטר, הוא תפס את החרב שלו, אותה חרב שבה חשב שהרג את ברביקיו, ותאוות הקרב הייתה בעינו.