ההתקפה של הפיראטים הייתה הפתעה גמורה: הוכחה בטוחה שהוק חסר העקרונות ניהל אותה שלא כראוי, כי להפתיע אינדיאנים בדרך הוגנת זה מעבר ליכולת השכל של האדם הלבן.
לפי כל החוקים הלא כתובים של מלחמת הערבות, תמיד האינדיאני הוא זה שתוקף, ובערמומיות שלו הוא עושה את זה רגע לפני עלות השחר, בשעה שבה הוא יודע שהאומץ של הלבנים בשפל הנמוך ביותר. בינתיים הלבנים בנו מתרס גס בראש הגבעה המתעגלת ההיא, שלמרגלותיה זורם נחל, כי להתרחק יותר מדי ממים פירושו כליה. שם הם מחכים להסתערות, הלא מנוסים לופתים את האקדחים שלהם ודורכים על זרדים, אבל הוותיקים ישנים בשלווה עד רגע לפני השחר. במשך הלילה השחור הארוך מתפתלים הסיירים האינדיאנים, כמו נחשים, בין העשב, בלי להזיז אפילו גבעול. הסבך נסגר מאחוריהם בשקט, כמו חול שחפרפרת צללה לתוכו. לא נשמע שום קול, חוץ מכשהם משמיעים חיקוי נפלא של היללה הבודדה של זאב הערבות. לקריאה עונים לוחמים אחרים; וכמה מהם עושים את זה אפילו יותר טוב מזאבי הערבות, שלא כל כך טובים בזה. כך עוברות השעות הקרות, וההמתנה הארוכה מתישה נורא את האדם הלבן שצריך לעבור אותה בפעם הראשונה; אבל בשביל הוותיק, הקריאות הנוראות האלה והשתיקות הנוראות עוד יותר הן רק סימן לאופן שבו הלילה מתקדם.
הוק ידע היטב כל כך שזה הנוהל הרגיל, שבהתעלמותו ממנו אי אפשר לתרץ אותו בבורות.
בני השבט, מצידם, סמכו לגמרי על כבודו, וכל התנהגותם באותו לילה בולטת בניגוד חד להתנהגותו. הם לא הזניחו שום דבר שהלם את המוניטין של השבט שלהם. בחדות החושים, שהיא גם פלא וגם ייאוש לעמים המתורבתים, ידעו שהפיראטים באי מהרגע שאחד מהם דרך על מקל יבש; ותוך זמן קצר להפליא התחילו קריאות זאב הערבות. כל מטר של אדמה בין המקום שבו הוק הנחית את כוחותיו ובין הבית שמתחת לעצים נבדק בגניבה בידי לוחמים שנעלו את המוקסינים שלהם כשהעקבים קדימה. הם מצאו רק גבעה קטנה אחת עם נחל למרגלותיה, כך שלהוק לא הייתה ברירה; כאן הוא חייב להתבסס ולחכות לרגע שלפני השחר. כשהכול תוכנן כך בערמומיות כמעט שטנית, עטפו גופי האינדיאנים העיקריים את עצמם בשמיכותיהם, ובשלווה שהיא בעיניהם פנינת הגבריות, כרעו מעל הבית של הילדים וחיכו לרגע הקר שבו יביאו מוות חיוור.
כאן, כשהם חולמים בהקיץ על העינויים המעודנים שבהם יענו אותו עם שחר, מצא את הלוחמים הבוטחים האלה הוק הבוגדני. לפי הדיווחים שמסרו אחר כך הסיירים שנמלטו מהטבח, נראה שהוא אפילו לא עצר ליד הגבעה, אף שבטוח שבאור האפור ההוא ראה אותה: שום מחשבה לחכות שיתקפו אותו לא עלתה, כנראה, מתחילה ועד סוף במוחו המתוחכם; הוא אפילו לא הסכים להמתין עד שהלילה כמעט ייגמר; הוא פשוט דהר קדימה בלי שום תוכנית מלבד להתנפל. מה יכלו הסיירים המבולבלים לעשות, אמנים כפי שהיו בכל תחבולת מלחמה חוץ מזו, אלא לרוץ אחריו בחוסר אונים, חושפים את עצמם לעין באופן קטלני, בעודם משמיעים בפאתוס את קריאת זאב הערבות.
סביב טייגר לילי האמיצה היו תריסר מהלוחמים החסונים ביותר שלה, ופתאום ראו את הפיראטים הבוגדניים מסתערים עליהם. אז נפל מעיניהם המעטה שדרכו הביטו בניצחון. לא עוד יענו אנשים על עמוד. בשבילם שדות הציד המאושרים היו עכשיו. הם ידעו את זה; אבל כבני אבותיהם עמדו במבחן. אפילו אז היה להם זמן להתקבץ במערך צפוף שהיה קשה לשבור, אילו קמו מהר, אבל את זה אסרו עליהם מסורות עמם. כתוב שהלוחם האצילי לעולם לא יביע הפתעה בנוכחות האדם הלבן. לכן, נוראה ככל שהייתה בעיניהם ההופעה הפתאומית של הפיראטים, הם נשארו במקומם לרגע, אף שריר לא זז; כאילו האויב בא בהזמנה. אז, אחרי שהמסורת נשמרה באומץ, תפסו את כלי הנשק שלהם, והאוויר נקרע בקריאת הקרב; אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי.
אין זה מתפקידנו לתאר את מה שהיה טבח יותר מקרב. כך נספו רבים ממיטב לוחמי השבט. לא בלי נקמה מתו, כי עם הזאב הרזה נפל אלף מייסון, שלא יטריד עוד את הים הספרדי, ובין אחרים שנפלו היו ג'ורג' סקורי, צ'ארלס טרלי, ופוגרטי האלזסי. טרלי נפל מהטומהוק של הפנתר הנורא, שלבסוף פילס דרך בין הפיראטים עם טייגר לילי ושארית קטנה של השבט.
עד כמה אשם הוק בטקטיקה שלו בהזדמנות הזאת, זה עניין להיסטוריון להכריע. אילו חיכה על הגבעה עד השעה הנכונה, הוא ואנשיו כנראה היו נטבחים; וכשדנים אותו, רק הוגן להביא את זה בחשבון. מה שאולי היה צריך לעשות הוא להודיע ליריביו שהוא מתכוון לנקוט שיטה חדשה. מצד שני, זה היה הורס את גורם ההפתעה והופך את האסטרטגיה שלו לחסרת תועלת, כך שהשאלה כולה מוקפת קשיים. לפחות אי אפשר שלא לחוש הערצה, גם אם בעל כורחנו, לשכל שהגה תוכנית נועזת כל כך, ולגאונות האכזרית שבה היא בוצעה.
מה היו רגשותיו כלפי עצמו ברגע הניצחון ההוא? הכלבים שלו היו רוצים מאוד לדעת, כשבנשימות כבדות ובניגוב החרבות שלהם התאספו במרחק זהיר מהוו שלו, ופזלו בעיני החמוס שלהם אל האיש יוצא הדופן הזה. בטח הייתה התרוממות רוח בלבו, אבל פניו לא שיקפו אותה: תמיד חידה אפלה ובודדה, הוא עמד מרוחק מאנשיו ברוחו כמו בגופו.
עבודת הלילה עוד לא נגמרה, כי לא את האינדיאנים יצא להשמיד; הם היו רק הדבורים שיש לעשן כדי להגיע לדבש. הוא רצה את פן, את פן ואת וונדי ואת החבורה שלהם, אבל בעיקר את פן.
פיטר היה ילד כל כך קטן, שנוטים לתהות על השנאה של האיש אליו. נכון, הוא זרק את היד של הוק לתנין, אבל אפילו זה, וחוסר הביטחון הגובר בחיים שבא בעקבותיו בגלל עקשנותו של התנין, כמעט אינם מסבירים נקמנות כל כך עיקשת ומרושעת. האמת היא שהיה משהו בפיטר שהוציא את קפטן הפיראטים מדעתו. זה לא היה האומץ שלו, זה לא היה המראה המקסים שלו, זה לא היה... אין טעם להסתובב סביב העניין, כי אנחנו יודעים היטב מה זה היה, ונצטרך לספר. זו הייתה החוצפה של פיטר.
היא עלתה להוק על העצבים; היא גרמה לטופר הברזל שלו לפרכס, ובלילה הטרידה אותו כמו חרק. כל עוד פיטר חי, הרגיש האיש המעונה שהוא אריה בכלוב שדרור נכנס אליו.
השאלה עכשיו הייתה איך לרדת במורד העצים, או איך להוריד את הכלבים שלו? הוא העביר עליהם את עיניו החמדניות, וחיפש את הרזים ביותר. הם התפתלו באי־נוחות, כי ידעו שהוא לא יהסס לדחוס אותם למטה במוטות.
ובינתיים, מה עם הנערים? ראינו אותם בהקשה הראשונה של כלי הנשק, הופכים כאילו לפסלי אבן, פיותיהם פעורים, וכולם פונים בזרועות מושטות לפיטר; ואנחנו חוזרים אליהם כשפיותיהם נסגרים, וזרועותיהם נופלות לצידי גופם. המהומה למעלה פסקה כמעט באותה פתאומיות שבה התחילה, חלפה כמו משב רוח עז; אבל הם יודעים שבחלפה היא חרצה את גורלם.
איזה צד ניצח?
הפיראטים, שהקשיבו בשקיקה ליד פתחי העצים, שמעו את השאלה שכל נער שאל, ואבוי, שמעו גם את התשובה של פיטר.
"אם האינדיאנים ניצחו," אמר, "הם יכו בתוף הטם־טם; זה תמיד סימן הניצחון שלהם."
ובכן, סמי מצא את תוף הטם־טם, ובאותו רגע ישב עליו. "לעולם לא תשמע את הטם־טם שוב," מלמל, אבל כמובן בלי שישמעו, כי צוו על שתיקה מוחלטת. לתדהמתו, הוק סימן לו להכות בתוף, ולאט לאט הבין סמי את הרשעות הנוראה של הפקודה. כנראה מעולם לא העריץ האיש הפשוט הזה את הוק כל כך.
פעמיים הכה סמי בכלי, ואז עצר להקשיב בשמחה.
"הטם־טם," שמעו הנבלים את פיטר קורא; "ניצחון אינדיאני!"
הילדים שגורלם נחרץ ענו בתרועה שהייתה מוזיקה ללבבות השחורים למעלה, וכמעט מיד חזרו על הפרידה שלהם מפיטר. זה בלבל את הפיראטים, אבל כל רגשותיהם האחרים נבלעו בשמחה שפלה על כך שהאויב עומד לעלות במעלה העצים. הם חייכו זה לזה בזחיחות ושפשפו את ידיהם. במהירות ובשקט נתן הוק את פקודותיו: איש אחד לכל עץ, והאחרים יסתדרו בשורה, במרחק שני מטרים זה מזה.