ככל שנסיים מהר יותר עם הזוועה הזאת, כן ייטב. הראשון שיצא מהעץ שלו היה קרלי. הוא עלה ממנו היישר לזרועותיו של צ'קו, שזרק אותו לסמי, שזרק אותו לסטארקי, שזרק אותו לביל ג'וקס, שזרק אותו לנודלר, וכך הוא הושלך מאחד לשני עד שנפל לרגלי הפיראט הענק. כל הנערים נתלשו מהעצים שלהם בדרך האכזרית הזאת; וכמה מהם היו באוויר בבת אחת, כמו חבילות סחורה שנזרקות מיד ליד.
יחס שונה ניתן לוונדי, שבאה אחרונה. בנימוס אירוני הרים הוק את כובעו לפניה, והציע לה את זרועו, וליווה אותה אל המקום שבו סתמו לאחרים את הפה. הוא עשה את זה בכזה סגנון, הוא היה כל כך מעודן נורא, שהיא הייתה מוקסמת מכדי לצעוק. היא הייתה רק ילדה קטנה.
אולי זו הלשנה לגלות שלרגע הוק כישף אותה, ואנחנו מלשינים עליה רק משום שהמעידה שלה הובילה לתוצאות מוזרות. אילו הייתה מנערת את ידו ממנה בגאווה (והיינו שמחים לכתוב את זה עליה), הייתה מושלכת באוויר כמו האחרים, ואז הוק כנראה לא היה נוכח בקשירת הילדים; ואילו לא היה נוכח בקשירה, לא היה מגלה את הסוד של סלייטלי, ובלי הסוד לא היה יכול בקרוב לבצע את ניסיונו הנבזי לקחת את חייו של פיטר.
הם נקשרו כדי שלא יעופו משם, מקופלים כשברכיהם צמודות לאוזניהם; ובשביל לכפות אותם חתך הפיראט הענק חבל לתשע חתיכות שוות. הכול הלך כשורה עד שהגיע תורו של סלייטלי, ואז התברר שהוא כמו החבילות המרגיזות האלה שמנצלות את כל החוט בהקפה ולא משאירות קצוות לקשור קשר. הפיראטים בעטו בו בזעם, בדיוק כמו שבועטים בחבילה (אף שבהגינות צריך לבעוט בחוט); ומוזר לומר, הוק היה זה שאמר להם להפסיק עם האלימות. שפתו התעקלה בניצחון זדוני. בזמן שהכלבים שלו רק הזיעו, כי בכל פעם שניסו לדחוס את הבחור האומלל חזק במקום אחד, הוא בלט במקום אחר, מוחו המבריק של הוק כבר חדר עמוק מתחת לפני השטח של סלייטלי, ותר לא אחר תוצאות אלא אחר סיבות; והצהלה שלו הראתה שמצא אותן. סלייטלי, חיוור כסיד, ידע שהוק גילה את הסוד שלו, וזה היה הסוד: שאף נער מנופח כל כך לא יכול להשתמש בעץ שאדם ממוצע ייתקע בו. סלייטלי המסכן, האומלל מכל הילדים עכשיו, כי היה בבהלה בגלל פיטר, התחרט במרירות על מה שעשה. הוא היה מכור בטירוף לשתיית מים כשהיה לו חם, ובעקבות זה התנפח עד ההיקף הנוכחי שלו, ובמקום להקטין את עצמו כדי להתאים לעץ שלו, הוא, בלי שהאחרים ידעו, גילף את העץ שלו כדי שיתאים לו.
מספיק מזה ניחש הוק כדי להשתכנע שפיטר סוף סוף נתון לחסדיו, אבל שום מילה על המזימה האפלה שנרקמה עכשיו במערות התת־קרקעיות של מוחו לא חלפה על שפתיו; הוא רק סימן שיש להעביר את השבויים לספינה, ושהוא רוצה להיות לבד.
איך להעביר אותם? מקופלים בחבלים שלהם, אפשר היה אמנם לגלגל אותם במורד הגבעה כמו חביות, אבל רוב הדרך עברה בביצה. שוב התגבר הגאון של הוק על הקשיים. הוא הורה להשתמש בבית הקטן ככלי הובלה. הילדים הושלכו לתוכו, ארבעה פיראטים חסונים הרימו אותו על כתפיהם, האחרים הסתדרו מאחור, ובשירת פזמון הפיראטים השנוא יצאה התהלוכה המוזרה לדרך דרך היער. אני לא יודע אם מישהו מהילדים בכה; אם כן, השירה הטביעה את הקול; אבל כשהבית הקטן נעלם ביער, יצא מהארובה שלו סילון עשן קטנטן אבל אמיץ, כאילו מתריס בפני הוק.
הוק ראה אותו, וזה עשה לפיטר שירות רע. זה ייבש כל טיפת רחמים כלפיו שאולי עוד נשארה בחזהו הזועם של הפיראט.
הדבר הראשון שעשה כשמצא את עצמו לבד בלילה שירד במהירות היה ללכת על קצות האצבעות אל העץ של סלייטלי, ולוודא שהוא נותן לו מעבר. אחר כך נשאר זמן רב שקוע בהרהורים קודרים; הכובע מבשר הרעות שלו על הדשא, כדי שכל רוח עדינה שקמה תוכל לשחק ברעננות בשערו. אפלות ככל שהיו מחשבותיו, עיניו הכחולות היו רכות כמו פרח הווינקה. הוא הקשיב בריכוז לכל קול מהעולם התחתון, אבל הכול היה שקט למטה כמו למעלה; הבית שמתחת לאדמה נראה כמו עוד מעון ריק אחד בתוך הריק. האם הנער הזה ישן, או שהוא עומד ומחכה למרגלות העץ של סלייטלי, הפגיון בידו?
לא הייתה דרך לדעת, אלא לרדת. הוק הניח לגלימה שלו לגלוש בשקט אל האדמה, ואז, נושך את שפתיו עד שעמד עליהן דם עכור, נכנס לתוך העץ. הוא היה איש אמיץ, אבל לרגע נאלץ לעצור שם ולנגב את מצחו, שנטף כמו נר. אחר כך, בשקט, שחרר את עצמו אל הלא נודע.
הוא הגיע בלי הפרעה לתחתית הפיר, ושוב עמד דומם, נושך את נשימתו, שכמעט עזבה אותו. כשעיניו התרגלו לאור העמום, קיבלו צורה חפצים שונים בבית שמתחת לעצים; אבל היחיד שעליו נחו עיניו החמדניות, זה שחיפש זמן רב ומצא סוף סוף, היה המיטה הגדולה. על המיטה שכב פיטר, ישן עמוק.
בלי לדעת על הטרגדיה שהתרחשה למעלה, פיטר המשיך, זמן קצר אחרי שהילדים הלכו, לנגן בעליזות בחלילים שלו: בלי ספק ניסיון די עגום להוכיח לעצמו שלא אכפת לו. אחר כך החליט לא לקחת את התרופה שלו, כדי לצער את וונדי. אחר כך נשכב על המיטה מעל השמיכה, כדי להרגיז אותה עוד יותר; כי היא תמיד כיסתה אותם מתחתיה, כי אף פעם אי אפשר לדעת אם לא יהיה קר באמצע הלילה. אחר כך כמעט בכה; אבל עלה בדעתו כמה היא תתרעם אם יצחק במקום זה; אז צחק צחוק יהיר ונרדם באמצעו.
לפעמים, אבל לא לעיתים קרובות, היו לו חלומות, והם היו כואבים יותר מהחלומות של נערים אחרים. במשך שעות אי אפשר היה להפריד אותו מהחלומות האלה, אף שיילל בהם ביבבות מעוררות רחמים. הם היו קשורים, אני חושב, לחידת קיומו. בזמנים כאלה היה מנהגה של וונדי להוציא אותו מהמיטה ולשבת איתו בחיקה, ולהרגיע אותו בדרכים מתוקות שהמציאה בעצמה, וכשנרגע, להחזיר אותו למיטה לפני שהתעורר לגמרי, כדי שלא ידע על ההשפלה שהעבירה אותו. אבל הפעם נפל מיד לשינה בלי חלומות. זרוע אחת נשמטה אל מעבר לקצה המיטה, רגל אחת הייתה מקושתת, והחלק שלא נגמר מהצחוק שלו נשאר תקוע על פיו, שהיה פתוח וחשף את הפנינים הקטנות.
כך, חסר הגנה, מצא אותו הוק. הוא עמד בשתיקה למרגלות העץ והביט מעבר לחדר באויבו. האם שום רגש של חמלה לא הטריד את חזהו הקודר? האיש לא היה רע לגמרי; הוא אהב פרחים (כך סיפרו לי) ומוזיקה מתוקה (הוא עצמו ניגן לא רע בצ'מבלו); ובואו נודה בכנות, האופי האידילי של המחזה ריגש אותו עמוקות. אילו הטוב שבו היה גובר, היה חוזר בעל כורחו במעלה העץ, אלמלא דבר אחד.
מה שעצר אותו היה המראה החצוף של פיטר בשנתו. הפה הפתוח, הזרוע הצונחת, הברך המקושתת: הם היו התגלמות כזאת של חוצפה, שכולם יחד, יש לקוות, לעולם לא יוצגו שוב לפני עיניים רגישות כל כך לעלבון שבהם. הם הקשיחו את לבו של הוק. אילו הזעם שלו היה מנפץ אותו למאה חתיכות, כל אחת מהן הייתה מתעלמת מהעניין וקופצת על הישן.
אף שאור המנורה היחידה האיר באפלולית את המיטה, הוק עצמו עמד בחושך, ובצעד המתגנב הראשון קדימה גילה מכשול: הדלת של העץ של סלייטלי. היא לא מילאה את הפתח לגמרי, והוא הביט מעליה. כשגישש אחר הבריח, גילה לזעמו שהוא נמוך, מחוץ להישג ידו. למוחו המבולבל נראה אז שהתכונה המרגיזה שבפניו ובדמותו של פיטר גוברת לנגד עיניו, והוא טלטל את הדלת והשליך את עצמו עליה. האם אויבו יחמוק ממנו בסוף?
אבל מה זה? האדום שבעינו קלט את התרופה של פיטר עומדת על מדף בהישג יד. הוא הבין מיד מה זה, וידע מיד שהישן נתון בכוחו.
כדי שלא ייתפס חי, נשא הוק תמיד על גופו סם נורא, שרקח בעצמו מכל טבעות המוות שהגיעו לידיו. אותן הרתיח לנוזל צהוב שאינו מוכר כלל למדע, שהיה כנראה הרעל הקטלני ביותר שקיים.
חמש טיפות ממנו הוסיף עכשיו לכוס של פיטר. ידו רעדה, אבל מצהלה יותר מאשר מבושה. כשעשה את זה, נמנע מלהציץ בישן, אבל לא מחשש שהרחמים ישברו את עצביו; רק כדי לא לשפוך. אחר כך הטיל מבט ארוך ומתענג אחד על קורבנו, והסתובב וזחל בקושי במעלה העץ. כשיצא למעלה, נראה כמו רוח הרשע עצמה שפורצת מהמאורה שלה. הוא חבש את כובעו בזווית הכי שובבה, כרך את הגלימה סביבו, והחזיק קצה אחד שלה מלפנים כאילו כדי להסתיר את גופו מהלילה, שהיה החלק השחור ביותר בו, ובמלמול מוזר לעצמו התגנב משם בין העצים.
פיטר המשיך לישון. האור הבהב וכבה, והשאיר את המעון בחושך; אבל עדיין ישן. בטח השעה הייתה לא פחות מעשר לפי התנין, כשהתיישב פתאום במיטה, מתעורר ממשהו שלא ידע מהו. זו הייתה דפיקה רכה וזהירה על דלת העץ שלו.
רכה וזהירה, אבל בדממה ההיא היא הייתה מבשרת רעות. פיטר גישש אחר הפגיון שלו עד שידו אחזה בו. אז דיבר.
"מי זה?"
זמן רב לא הייתה תשובה: ואז שוב הדפיקה.
"מי אתה?"
אין תשובה.
הוא היה נרגש, והוא אהב להיות נרגש. בשני צעדים הגיע לדלת. בניגוד לדלת של סלייטלי, היא מילאה את הפתח, כך שלא יכול היה לראות מעבר לה, וגם מי שדפק לא יכול היה לראות אותו.
"אני לא פותח אם לא תדבר," קרא פיטר.
אז סוף סוף דיבר האורח, בקול מקסים כמו פעמון.
"תן לי להיכנס, פיטר."
זאת הייתה טינק, ומהר הסיר בשבילה את הבריח. היא עפה פנימה בהתרגשות, פניה סמוקות ושמלתה מוכתמת בבוץ.
"מה קרה?"
"אוי, לעולם לא תנחש!" קראה, והציעה לו שלושה ניחושים. "תגידי כבר!" צעק, ובמשפט אחד ולא דקדוקי, ארוך כמו הסרטים שקוסמים שולפים מהפה, סיפרה על לכידתם של וונדי והנערים.
לבו של פיטר קפץ למעלה ולמטה כשהקשיב. וונדי קשורה, ועל ספינת הפיראטים; היא, שאהבה שכל דבר יהיה בדיוק כמו שצריך!
"אני אציל אותה!" קרא, וזינק אל כלי הנשק שלו. בזמן שזינק, חשב על משהו שהוא יכול לעשות כדי לשמח אותה. הוא יכול לקחת את התרופה שלו.
ידו נסגרה על השיקוי הקטלני.
"לא!" צווחה טינקר בל, ששמעה את הוק ממלמל על מעשהו כשמיהר דרך היער.
"למה לא?"
"היא מורעלת."
"מורעלת? מי יכול היה להרעיל אותה?"
"הוק."
"אל תהיי טיפשה. איך הוק יכול היה לרדת לכאן?"
אבוי, טינקר בל לא יכלה להסביר את זה, כי אפילו היא לא ידעה את הסוד האפל של העץ של סלייטלי. ובכל זאת, המילים של הוק לא השאירו מקום לספק. הכוס הייתה מורעלת.
"חוץ מזה," אמר פיטר, ממש מאמין לעצמו, "אני בכלל לא נרדמתי."
הוא הרים את הכוס. אין זמן עכשיו למילים; זה זמן למעשים; ובאחת מתנועות הברק שלה נכנסה טינק בין שפתיו ובין השיקוי, ושתתה אותו עד הטיפה האחרונה.
"מה, טינק, איך את מעזה לשתות את התרופה שלי?"
אבל היא לא ענתה. היא כבר התנודדה באוויר.
"מה קרה לך?" קרא פיטר, ופתאום פחד.
"היא הייתה מורעלת, פיטר," אמרה לו בשקט; "ועכשיו אני הולכת למות."
"הו, טינק, שתית אותה כדי להציל אותי?"
"כן."
"אבל למה, טינק?"
הכנפיים שלה כמעט לא נשאו אותה עכשיו, אבל בתשובה נחתה על כתפו ונשכה לו את האף נשיכה אוהבת. היא לחשה באוזנו "טיפש שכמותך", ואז, מתנודדת, הלכה לחדר שלה ונשכבה על המיטה.
ראשו כמעט מילא את הקיר הרביעי של החדר הקטן שלה, כשכרע לידה במצוקה. בכל רגע האור שלה נעשה חלש יותר; והוא ידע שאם הוא יכבה, היא לא תהיה עוד. היא כל כך אהבה את הדמעות שלו, שהושיטה את אצבעה היפה ונתנה להן לזרום עליה.
קולה היה כל כך חלש, שבהתחלה הוא לא הצליח להבין מה היא אומרת. אחר כך הבין. היא אמרה שהיא חושבת שתוכל להבריא, אם ילדים יאמינו בפיות.
פיטר פרש את זרועותיו. לא היו שם ילדים, והיה לילה; אבל הוא פנה אל כל מי שאולי חולם על ארץ לעולם לא, ושלכן קרובים אליו יותר ממה שאתם חושבים: בנים ובנות בכותונות הלילה שלהם, ותינוקות אינדיאנים עירומים בסלים שתלויים על העצים.
"אתם מאמינים?" קרא.
טינק התיישבה במיטה, כמעט בזריזות, כדי לשמוע את גורלה.
נדמה היה לה שהיא שומעת תשובות של כן, ושוב לא הייתה בטוחה.
"מה אתה חושב?" שאלה את פיטר.
"אם אתם מאמינים," צעק אליהם, "מחאו כפיים; אל תתנו לטינק למות."
רבים מחאו כפיים.
חלק לא.
כמה בהמות שרקו בבוז.
מחיאות הכפיים פסקו פתאום; כאילו אמהות רבות לאין ספור מיהרו לחדרי הילדים שלהן לראות מה בשם שמיים קורה; אבל טינק כבר ניצלה. קודם קולה התחזק, אחר כך קפצה מהמיטה, אחר כך כבר הבזיקה בחדר, עליזה וחצופה מתמיד. היא אף פעם לא חשבה להודות לאלה שהאמינו, אבל הייתה רוצה לשים את ידה על אלה ששרקו בבוז.
"ועכשיו להציל את וונדי!"
הירח רכב בשמיים מעוננים כשפיטר עלה מהעץ שלו, חגור כלי נשק וכמעט בלי שום דבר אחר על גופו, כדי לצאת למסע המסוכן שלו. זה לא היה לילה שהיה בוחר בו. הוא קיווה לעוף, לא רחוק מהאדמה, כדי ששום דבר יוצא דופן לא יחמוק מעיניו; אבל באור המהבהב ההוא, לעוף נמוך היה אומר לגרור את הצל שלו בין העצים, וכך להפריע לציפורים ולהודיע לאויב ערני שהוא בתנועה.
הוא הצטער עכשיו שנתן לציפורי האי שמות כל כך מוזרים, שהן פראיות מאוד וקשה להתקרב אליהן.
לא הייתה דרך אחרת אלא להתקדם בדרך האינדיאנים, שבה למרבה המזל היה מומחה. אבל לאיזה כיוון, כי לא יכול היה להיות בטוח שהילדים נלקחו לספינה? שלג קל מחק את כל עקבות הרגליים; ודממת מוות שררה באי, כאילו לזמן מה עמד הטבע דומם באימה מהטבח שקרה זה עתה. הוא לימד את הילדים משהו מחוכמת היער שלמד בעצמו מטייגר לילי ומטינקר בל, וידע שבשעתם הקשה לא סביר שישכחו אותה. סלייטלי, אם תהיה לו הזדמנות, יסמן את העצים, למשל; קרלי יפיל זרעים; ווונדי תשאיר את הממחטה שלה באיזה מקום חשוב. היה צריך את הבוקר כדי לחפש סימנים כאלה, והוא לא יכול היה לחכות. העולם העליון קרא לו, אבל לא רצה לתת שום עזרה.
התנין עבר על פניו, אבל לא שום יצור חי אחר, לא קול, לא תנועה; ובכל זאת ידע היטב שמוות פתאומי עשוי להיות ליד העץ הבא, או להתגנב אחריו מאחור.
הוא נשבע את השבועה הנוראה הזאת: "הפעם, או הוק או אני."
עכשיו זחל קדימה כמו נחש, ושוב, זקוף, זינק על פני שטח שאור הירח שיחק בו, אצבע אחת על שפתיו והפגיון שלו מוכן. הוא היה מאושר נורא.