אור ירוק אחד, שפזל מעל מפרץ קיד, הסמוך לשפך נהר הפיראטים, סימן את המקום שבו עגנה הספינה "ג'ולי רוג'ר", שקועה עמוק במים; כלי שיט בעל מראה חשוד, מטונף עד הגוף, כל קורה בו מתועבת, כמו אדמה זרועה נוצות מרוטות. היא הייתה הקניבלית של הימים, וכמעט לא נזקקה לעין השומרת ההיא, כי צפה מוגנת בזוועה של שמה.
היא הייתה עטופה בשמיכת הלילה, שדרכה שום קול ממנה לא יכול היה להגיע לחוף. היה מעט קול, ושום קול נעים, חוץ מזמזום מכונת התפירה של הספינה, שלידה ישב סמי, חרוץ ומוכן לעזור תמיד, תמצית הרגיל והשגרתי, סמי המעורר רחמים. אני לא יודע למה עורר רחמים כה רבים, אלא אם כן זה היה כי לא היה מודע לזה כלל, באופן מעורר רחמים; אבל אפילו גברים חזקים נאלצו להסב מהר את מבטם ממנו, ויותר מפעם אחת, בערבי קיץ, נגע במעיין הדמעות של הוק וגרם לו לזרום. על זה, כמו על כמעט כל דבר אחר, סמי לא ידע כלום.
כמה מהפיראטים נשענו על המעקה ושתו את אדי הלילה המעופשים; אחרים התרווחו ליד חביות מעל משחקי קוביות וקלפים; וארבעת המותשים שנשאו את הבית הקטן שכבו על פניהם על הסיפון, שם, אפילו בשנתם, התגלגלו במיומנות לצד זה או לצד אחר מחוץ להישג ידו של הוק, פן ישרוט אותם בטופר באופן מכני כשהוא עובר.
הוק צעד על הסיפון שקוע במחשבות. הו, אדם שאין לרדת לעומקו. זו הייתה שעת הניצחון שלו. פיטר הוסר מדרכו לעולם, וכל שאר הנערים היו על הספינה, עומדים ללכת על הקרש. זה היה המעשה הקודר ביותר שלו מאז הימים שבהם הכניע את ברביקיו; וכשאנחנו יודעים כמה ריק ויהיר הוא האדם, האם היינו מופתעים אילו עכשיו צעד על הסיפון בצעד לא יציב, מנופח מרוחות ההצלחה שלו?
אבל לא הייתה שום התרוממות רוח בהליכתו, שהלכה בקצב של מוחו הקודר. הוק היה מדוכדך עמוקות.
לעיתים קרובות היה כך כשהתייחד עם עצמו על הספינה בשקט של הלילה. זה היה כי היה בודד כל כך נורא. האיש הסתום הזה מעולם לא הרגיש בודד יותר מאשר כשהיה מוקף בכלבים שלו. הם היו נחותים ממנו מבחינה חברתית.
הוק לא היה שמו האמיתי. לגלות מי היה באמת היה מעלה באש את כל הארץ אפילו היום; אבל כפי שמי שקורא בין השורות בטח כבר ניחש, הוא למד בבית ספר פרטי מפורסם; והמסורות שלו עוד דבקו בו כמו בגדים, שבהם הן אכן עוסקות במידה רבה. לכן היה זה פוגע בעיניו, אפילו עכשיו, לעלות על ספינה באותם בגדים שבהם נאבק בה, ובהליכתו עדיין דבק בהשתופפות המכובדת של בית הספר. אבל מעל לכול שמר על התשוקה לנימוסים טובים.
נימוסים טובים! עד כמה שהתדרדר, הוא עדיין ידע שזה כל מה שבאמת חשוב.
מעמוק בתוכו שמע חריקה כמו של שערים חלודים, ודרכם בא טיק־טק־טק חמור, כמו פטישים בלילה כשאי אפשר להירדם. "האם התנהגת היום בנימוסים טובים?" הייתה שאלתם הנצחית.
"תהילה, תהילה, הקישוט הנוצץ, היא שלי," קרא.
"האם זה נימוס טוב באמת להצטיין במשהו?" ענה הטיק־טק מבית הספר שלו.
"אני האיש היחיד שברביקיו פחד ממנו," טען, "ופלינט פחד מברביקיו."
"ברביקיו, פלינט... מאיזה בית בפנימייה?" באה התשובה העוקצנית.
והמחשבה המטרידה מכולן: האם זה לא חוסר נימוס לחשוב על נימוסים טובים?
קרביו התייסרו מהבעיה הזאת. זה היה טופר בתוכו, חד יותר מטופר הברזל; וכשקרע אותו, טפטפה הזיעה על פניו החיוורות כחלב ופסה את מקטורנו. פעמים רבות העביר את שרוולו על פניו, אבל לא היה אפשר לעצור את הזרזיף הזה.
אה, אל תקנאו בהוק.
עלתה בו תחושה מוקדמת על סופו הקרוב. זה היה כאילו השבועה הנוראה של פיטר עלתה על הספינה. הוק הרגיש רצון קודר לנאום את נאום המוות שלו, פן בקרוב לא יהיה לזה זמן.
"טוב היה להוק," קרא, "אילו הייתה לו פחות שאפתנות!" רק בשעותיו האפלות ביותר דיבר על עצמו בגוף שלישי.
"אין ילדים קטנים שיאהבו אותי!"
מוזר שחשב על זה, שמעולם לא הטריד אותו קודם; אולי מכונת התפירה העלתה את זה בדעתו. זמן רב מלמל לעצמו, בוהה בסמי, שתפר מכפלת בשלווה, משוכנע שכל הילדים מפחדים ממנו.
מפחדים ממנו! מפחדים מסמי! לא היה ילד אחד על הספינה באותו לילה שלא כבר אהב אותו. הוא אמר להם דברים נוראים והיכה אותם בכף היד, כי לא יכול היה להכות באגרוף, אבל הם רק נצמדו אליו עוד יותר. מייקל אפילו ניסה את המשקפיים שלו.
לספר לסמי המסכן שהם חושבים שהוא חמוד! הוק השתוקק לעשות את זה, אבל זה נראה אכזרי מדי. במקום זה, גלגל במוחו את התעלומה הזאת: למה הם חושבים שסמי חמוד? הוא רדף אחרי הבעיה כמו כלב הגישוש שהיה. אם סמי היה חמוד, מה עשה אותו כזה? תשובה נוראה עלתה פתאום: "נימוסים טובים?"
האם היו לרב־המלחים נימוסים טובים בלי שידע, וזה הנימוס הטוב מכולם?
הוא נזכר שצריך להוכיח שאתה לא יודע שיש לך אותם לפני שאתה ראוי להתקבל למועדון הנחשב ביותר של בית הספר.
בצעקת זעם הרים את יד הברזל שלו מעל ראשו של סמי; אבל הוא לא קרע. מה שעצר אותו הייתה המחשבה הזאת:
"לשרוט אדם בטופר כי יש לו נימוסים טובים, מה זה היה?"
"חוסר נימוס!"
הוק האומלל היה חסר אונים כפי שהיה רטוב, והוא נפל קדימה כמו פרח קטוף.
הכלבים שלו חשבו שהוא מחוץ לתמונה לזמן מה, והמשמעת התרופפה מיד; והם פרצו בריקוד הוללות פרוע, שהקים אותו מיד על רגליו, כל עקבות החולשה האנושית נעלמו, כאילו נשפך עליו דלי מים.
"שקט, חלאות," קרא, "או שאטיל בכם עוגן;" ומיד השתתק הרעש. "כל הילדים כבולים, כך שהם לא יכולים לעוף?"
"כן, כן."
"אז תעלו אותם."
האסירים האומללים נגררו מהמחסן, כולם חוץ מוונדי, והוצבו בשורה לפניו. לזמן מה נראה כאילו הוא לא מודע לנוכחותם. הוא התרווח בנוחות, מזמזם, לא בלי מנגינה, קטעים משיר גס, ומשחק בחפיסת קלפים. מדי פעם נתן האור מהסיגר שלו נגיעת צבע לפניו.
"נו, בריונים," אמר בזריזות, "שישה מכם הולכים על הקרש הלילה, אבל יש לי מקום לשני נערי סיפון. מי מכם זה יהיה?"
"אל תרגיזו אותו בלי צורך," היו ההוראות של וונדי במחסן; אז טוטלס צעד קדימה בנימוס. טוטלס שנא את הרעיון לחתום אצל איש כזה, אבל אינסטינקט אמר לו שיהיה נבון להטיל את האחריות על מישהו שלא נמצא שם; ואף שהיה נער טיפשי משהו, הוא ידע שרק אמהות מוכנות תמיד לספוג את המכה. כל הילדים יודעים את זה על אמהות, ובזים להן על זה, אבל משתמשים בזה כל הזמן.
אז טוטלס הסביר בתבונה: "אתה מבין, אדוני, אני לא חושב שאמא שלי הייתה רוצה שאהיה פיראט. אמא שלך הייתה רוצה שתהיה פיראט, סלייטלי?"
הוא קרץ לסלייטלי, שאמר בעצב: "אני לא חושב," כאילו היה רוצה שהדברים יהיו אחרת. "אמא שלך הייתה רוצה שתהיה פיראט, תאום?"
"אני לא חושב," אמר התאום הראשון, פיקח כמו האחרים. "ניבס, האם..."
"די עם הפטפוט הזה," שאג הוק, והדוברים נגררו בחזרה. "אתה, ילד," אמר, ופנה אל ג'ון, "אתה נראה כאילו יש בך קצת אומץ. אף פעם לא רצית להיות פיראט, חביבי?"
ובכן, ג'ון חש לפעמים בכמיהה הזאת בזמן שיעורי הבית בחשבון; והוא התרשם מכך שהוק בחר דווקא בו.
"פעם חשבתי לקרוא לעצמי ג'ק יד־אדומה," אמר בביישנות.
"וזה שם טוב. נקרא לך כך כאן, בריון, אם תצטרף."
"מה אתה חושב, מייקל?" שאל ג'ון.
"איך תקראו לי אם אצטרף?" תבע מייקל.
"ג'ו שחור־הזקן."
מייקל התרשם, באופן טבעי. "מה אתה חושב, ג'ון?" הוא רצה שג'ון יחליט, וג'ון רצה שהוא יחליט.
"נמשיך להיות נתינים נאמנים של המלך?" שאל ג'ון.
מבין שיניו של הוק באה התשובה: "תצטרכו להישבע: 'יורד המלך.'"
אולי ג'ון לא התנהג טוב במיוחד עד עכשיו, אבל עכשיו הוא זרח.
"אז אני מסרב," קרא, והכה על החבית שלפני הוק.
"וגם אני מסרב," קרא מייקל.
"בריטניה, שלטי!" צייץ קרלי.
הפיראטים הזועמים הכו אותם על הפה; והוק שאג: "זה חותם את גורלכם. תעלו את האמא שלהם. הכינו את הקרש."
הם היו רק נערים, והם החווירו כשראו את ג'וקס וצ'קו מכינים את הקרש הקטלני. אבל הם ניסו להיראות אמיצים כשהעלו את וונדי.
שום מילים שלי לא יכולות לספר לכם כמה בזה וונדי לפיראטים האלה. לנערים היה לפחות קצת זוהר במקצוע הפיראטים; אבל כל מה שהיא ראתה היה שהספינה לא סודרה כבר שנים. לא היה צוהר אחד שעל הזכוכית המלוכלכת שלו לא אפשר היה לכתוב באצבע "חזיר מלוכלך"; והיא כבר כתבה את זה על כמה מהם. אבל כשהנערים התאספו סביבה, כמובן שלא חשבה אלא עליהם.
"ובכן, יפה שלי," אמר הוק, כאילו דיבר בסירופ, "את תראי את הילדים שלך הולכים על הקרש."
ג'נטלמן משובח ככל שהיה, עוצמת ההתייחדות שלו עם עצמו לכלכה את צווארון התחרה שלו, ופתאום ידע שהיא מסתכלת עליו. בתנועה חפוזה ניסה להסתיר אותו, אבל איחר.
"הם ימותו?" שאלה וונדי, במבט של בוז כל כך נורא, שהוא כמעט התעלף.
"כן," נהם. "שקט, כולם," קרא בהנאה זדונית, "למילים האחרונות של אמא לילדיה."
ברגע הזה וונדי הייתה נהדרת. "אלה המילים האחרונות שלי, נערים יקרים," אמרה בתקיפות. "אני מרגישה שיש לי מסר אליכם מהאמהות האמיתיות שלכם, וזה המסר: 'אנחנו מקוות שהבנים שלנו ימותו כמו ג'נטלמנים אנגלים.'"
אפילו הפיראטים התמלאו יראה, וטוטלס קרא בהיסטריה: "אני הולך לעשות מה שאמא שלי מקווה. מה אתה הולך לעשות, ניבס?"
"מה שאמא שלי מקווה. מה אתה הולך לעשות, תאום?"
"מה שאמא שלי מקווה. ג'ון, מה אתה..."
אבל הוק מצא שוב את קולו.
"קשרו אותה!" צעק.
סמי היה זה שקשר אותה לתורן. "תקשיבי, מותק," לחש, "אני אציל אותך אם תבטיחי להיות אמא שלי."
אבל אפילו לא בשביל סמי הייתה מבטיחה הבטחה כזאת. "הייתי כמעט מעדיפה שלא יהיו לי ילדים בכלל," אמרה בבוז.
עצוב לדעת שאף נער לא הסתכל עליה כשסמי קשר אותה לתורן; עיני כולם היו על הקרש: ההליכה הקטנה האחרונה שעמדו ללכת. הם כבר לא יכלו לקוות שילכו עליה בגבורה, כי היכולת לחשוב נעלמה מהם; הם יכלו רק לבהות ולרעוד.
הוק חייך אליהם בשיניים סגורות, וצעד צעד לעבר וונדי. כוונתו הייתה לסובב את פניה כדי שתראה את הנערים הולכים על הקרש אחד אחד. אבל הוא מעולם לא הגיע אליה, מעולם לא שמע את זעקת הייסורים שקיווה לסחוט ממנה. הוא שמע משהו אחר במקום זה.
זה היה הטיק־טק הנורא של התנין.
כולם שמעו אותו: פיראטים, נערים, וונדי; ומיד הוטה כל ראש לכיוון אחד; לא אל המים שמהם בא הקול, אלא לעבר הוק. כולם ידעו שמה שעומד לקרות נוגע רק לו, ושמשחקנים הם הפכו פתאום לצופים.
נורא מאוד היה לראות את השינוי שעבר עליו. זה היה כאילו חתכו אותו בכל מפרק. הוא נפל לערימה קטנה.
הקול התקרב בהתמדה; ולפניו באה המחשבה הנוראה: "התנין עומד לעלות על הספינה!"
אפילו טופר הברזל נתלה ללא פעולה; כאילו ידע שהוא לא חלק מהותי ממה שהכוח התוקף רוצה. כשנשאר לבד כל כך נורא, כל אדם אחר היה שוכב בעיניים עצומות במקום שבו נפל: אבל המוח הענקי של הוק עדיין עבד, ובהדרכתו זחל על ברכיו לאורך הסיפון, הכי רחוק מהקול שיכול היה. הפיראטים פינו לו מעבר בכבוד, ורק כשנתקל במעקה דיבר.
"תסתירו אותי!" קרא בצרידות.
הם התאספו סביבו, כל העיניים מוסטות מהדבר שעלה על הסיפון. לא עלה בדעתם להילחם בו. זה היה הגורל.
רק כשהוק הוסתר מהם, שחררה הסקרנות את איברי הנערים כך שיכלו לרוץ אל דופן הספינה ולראות את התנין מטפס עליה. ואז קיבלו את ההפתעה המוזרה ביותר של ליל הלילות; כי לא תנין בא לעזרתם. זה היה פיטר.
הוא סימן להם לא להשמיע שום קריאת הערצה שעלולה לעורר חשד. ואז המשיך לתקתק.