דברים מוזרים קורים לכולנו בדרכנו בחיים, בלי שנשים לב לזמן מה שהם קרו. כך, למשל, אנחנו מגלים פתאום שהיינו חירשים באוזן אחת, לא יודעים כמה זמן, אבל, נגיד, חצי שעה. ובכן, חוויה כזאת באה באותו לילה על פיטר. כשראינו אותו בפעם האחרונה, הוא התגנב על פני האי, אצבע על שפתיו והפגיון שלו מוכן. הוא ראה את התנין עובר על פניו בלי לשים לב לשום דבר מיוחד בו, אבל אחרי זמן מה נזכר שהוא לא תקתק. בהתחלה חשב שזה מפחיד, אבל עד מהרה הסיק, ובצדק, שהשעון נגמר.
בלי לחשוב לרגע על הרגשות של יצור עמית שנשלל ממנו כך בפתאומיות חברו הקרוב ביותר, התחיל פיטר לשקול איך יוכל להפוך את האסון לטובתו; והוא החליט לתקתק, כדי שחיות פרא יאמינו שהוא התנין ויתנו לו לעבור בלי להפריע. הוא תקתק להפליא, אבל עם תוצאה אחת שלא צפה. התנין היה בין אלה ששמעו את הקול, והוא הלך אחריו; אבל אם במטרה להשיב לעצמו את מה שאיבד, או רק כחבר, מתוך אמונה שהוא שוב מתקתק בעצמו, לעולם לא נדע בוודאות, כי כמו כל מי שמשועבד לרעיון אחד, הוא היה בהמה טיפשה.
פיטר הגיע לחוף בלי תקלה, והמשיך ישר קדימה, ורגליו נתקלו במים כאילו לא היו מודעות כלל לכך שנכנסו ליסוד חדש. כך עוברים בעלי חיים רבים מיבשה למים, אבל אף אדם אחר שאני מכיר. כששחה, הייתה לו רק מחשבה אחת: "הפעם, או הוק או אני." הוא תקתק כל כך הרבה זמן, שעכשיו המשיך לתקתק בלי לדעת שהוא עושה את זה. אילו ידע, היה מפסיק, כי לעלות על הספינה בעזרת התקתוק, אף שזה רעיון מחוכם, לא עלה בדעתו.
להפך, הוא חשב שטיפס על דופן הספינה בשקט של עכבר; והוא נדהם לראות את הפיראטים מתכווצים מפניו, והוק באמצעם, שפל רוח כאילו שמע את התנין.
התנין! מיד כשפיטר נזכר בו, שמע את התקתוק. בהתחלה חשב שהקול באמת בא מהתנין, והוא הביט מהר אחורה. אז הבין שהוא עצמו עושה את זה, ובהבזק הבין את המצב. "כמה חכם מצידי!" חשב מיד, וסימן לנערים לא לפרוץ במחיאות כפיים.
ברגע הזה יצא אד טיינט, אחראי האספקה, מחרטום הספינה ובא לאורך הסיפון. עכשיו, קורא, מדוד בשעון שלך את מה שקרה. פיטר דקר בדיוק ועמוק. ג'ון הצמיד את ידיו לפיו של הפיראט האומלל כדי לחנוק את גניחת המוות. הוא נפל קדימה. ארבעה נערים תפסו אותו כדי למנוע את החבטה. פיטר נתן את האות, והפגר הושלך מעבר לדופן. נשמע קול נתז, ואז שקט. כמה זמן זה לקח?
"אחד!" (סלייטלי התחיל לספור.)
לא מוקדם מדי נעלם פיטר, על קצות האצבעות בכל גופו, לתוך התא של הקפטן; כי יותר מפיראט אחד אזר אומץ להסתכל סביבו. עכשיו יכלו לשמוע את הנשימה המבוהלת זה של זה, וזה הראה להם שהקול הנורא יותר חלף.
"הוא הלך, קפטן," אמר סמי, וניגב את המשקפיים שלו. "הכול שוב שקט."
לאט הניח הוק לראשו לצאת מצווארון התחרה, והקשיב בריכוז כזה שיכול היה לקלוט את ההד של התקתוק. לא היה שום קול, והוא הזדקף בתקיפות למלוא קומתו.
"אז לחיי ג'וני קרש!" קרא בחוצפה, ושנא את הנערים יותר מתמיד כי ראו אותו מתרפה. הוא פרץ בשיר הנבלי:
"יו־הו, יו־הו, הקרש הקופצני,
אתה הולך עליו לאט,
עד שהוא יורד ואתה יורד
אל דייווי ג'ונס, למטה, בשקט!"
כדי להטיל עוד יותר אימה על האסירים, אף שבאובדן מסוים של כבוד, הוא רקד לאורך קרש דמיוני ועיווה אליהם את פניו בזמן ששר; וכשסיים, קרא: "אתם רוצים טעימה מהחתול לפני שתלכו על הקרש?"
על זה נפלו על ברכיהם. "לא, לא!" קראו, בצורה מעוררת רחמים כל כך, שכל פיראט חייך.
"תביא את החתול, ג'וקס," אמר הוק; "הוא בתא שלי."
החתול היה שוט תשעת הזנבות. התא! פיטר היה בתא! הילדים הביטו זה בזה.
"כן, כן," אמר ג'וקס בעליזות, וצעד לתוך התא. הם עקבו אחריו בעיניהם; הם כמעט לא ידעו שהוק חזר לשיר שלו, והכלבים שלו מצטרפים אליו:
"יו־הו, יו־הו, החתול השורט,
תשעה זנבות יש לו, כן,
וכשהם כותבים על הגב שלך..."
מה הייתה השורה האחרונה לעולם לא נדע, כי פתאום נעצר השיר בצווחה נוראה מהתא. היא יללה דרך כל הספינה, וגוועה. אז נשמעה קריאת תרנגול, שהנערים הבינו היטב, אבל לפיראטים הייתה כמעט מפחידה יותר מהצווחה.
"מה זה היה?" קרא הוק.
"שתיים," אמר סלייטלי בחגיגיות.
צ'קו האיטלקי היסס לרגע ואז נכנס בתנופה לתא. הוא יצא מתנודד, פניו מיוסרים.
"מה קרה לביל ג'וקס, כלב שכמותך?" סינן הוק, ניצב מעליו.
"מה שקרה לו זה שהוא מת, דקור," ענה צ'קו בקול חלול.
"ביל ג'וקס מת!" קראו הפיראטים המבוהלים.
"התא שחור כמו בור," אמר צ'קו, כמעט מגמגם, "אבל יש שם משהו נורא: הדבר ששמעתם קורא כמו תרנגול."
את הצהלה של הנערים, את המבטים הזועפים של הפיראטים, את שניהם ראה הוק.
"צ'קו," אמר בקולו הפלדתי ביותר, "תחזור ותוציא לי את הקוקוריקו הזה."
צ'קו, האמיץ באמיצים, התכווץ לפני הקפטן שלו וקרא "לא, לא"; אבל הוק גרגר אל הטופר שלו.
"אמרת שתלך, צ'קו?" אמר מהורהר.
צ'קו הלך, אחרי שהניף קודם את זרועותיו בייאוש. לא שרו יותר, כולם הקשיבו עכשיו; ושוב באה צווחת מוות ושוב קריאת תרנגול.
אף אחד לא דיבר חוץ מסלייטלי. "שלוש," אמר.
הוק אסף את הכלבים שלו בתנועת יד. "מוות ומשחת דגים," רעם, "מי יביא לי את הקוקוריקו הזה?"
"חכה עד שצ'קו ייצא," נהם סטארקי, והאחרים הצטרפו לקריאה.
"נדמה לי ששמעתי אותך מתנדב, סטארקי," אמר הוק, ושוב גרגר.
"לא, רעמים!" קרא סטארקי.
"הוו שלי חושב שכן," אמר הוק, וניגש אליו. "אני תוהה אם לא יהיה נבון, סטארקי, להתחשב ברצונו של הוו?"
"אני אתלה לפני שאכנס לשם," ענה סטארקי בעקשנות, ושוב קיבל את תמיכת הצוות.
"זה מרד?" שאל הוק, בנעימות רבה מתמיד. "סטארקי הוא המנהיג!"
"קפטן, רחמים!" ייבב סטארקי, רועד כולו עכשיו.
"לחץ יד, סטארקי," אמר הוק, והושיט את הטופר שלו.
סטארקי הביט סביבו בחיפוש אחר עזרה, אבל כולם נטשו אותו. כשהוא נסוג, הוק התקדם, ועכשיו הניצוץ האדום היה בעינו. בצעקה נואשת קפץ הפיראט על טום הארוך והשליך את עצמו לים.
"ארבע," אמר סלייטלי.
"ועכשיו," אמר הוק באדיבות, "האם עוד מישהו מהאדונים אמר מרד?" הוא תפס פנס והרים את הטופר שלו בתנועה מאיימת. "אני אוציא את הקוקוריקו הזה בעצמי," אמר, ומיהר לתוך התא.
"חמש." כמה השתוקק סלייטלי לומר את זה. הוא הרטיב את שפתיו כדי להיות מוכן, אבל הוק יצא מתנודד, בלי הפנס שלו.
"משהו כיבה את האור," אמר בחוסר יציבות קל.
"משהו!" הדהד מולינס.
"מה עם צ'קו?" תבע נודלר.
"הוא מת כמו ג'וקס," אמר הוק בקצרה.
ההסתייגות שלו מלחזור לתא עשתה על כולם רושם רע, וקולות המרד פרצו שוב. כל הפיראטים מאמינים בטפלות, וקוקסון קרא: "אומרים שהסימן הכי בטוח שספינה מקוללת הוא כשיש על הסיפון אחד יותר ממה שאפשר לספור."
"שמעתי," מלמל מולינס, "שהוא תמיד עולה על ספינת הפיראטים אחרון. היה לו זנב, קפטן?"
"אומרים," אמר אחר, והביט ברשעות בהוק, "שכשהוא בא, זה בדמות האיש הכי רשע על הסיפון."
"היה לו וו, קפטן?" שאל קוקסון בחוצפה; ואחד אחרי השני הצטרפו לקריאה: "הספינה אבודה!" על זה לא יכלו הילדים שלא להריע. הוק כמעט שכח את האסירים שלו, אבל כשהסתובב אליהם עכשיו, פניו אורו שוב.
"בחורים," קרא לצוות שלו, "הנה רעיון. תפתחו את דלת התא ותדחפו אותם פנימה. שיילחמו בקוקוריקו על חייהם. אם הם יהרגו אותו, מה טוב; אם הוא יהרוג אותם, לא הפסדנו."
בפעם האחרונה העריצו הכלבים שלו את הוק, ובמסירות עשו את דברו. הנערים, שהעמידו פנים שהם נאבקים, נדחפו לתוך התא והדלת נסגרה עליהם.
"עכשיו, הקשיבו!" קרא הוק, וכולם הקשיבו. אבל אף אחד לא העז לפנות אל הדלת. כן, אחת, וונדי, שכל הזמן הזה הייתה קשורה לתורן. לא לצווחה ולא לקריאת תרנגול חיכתה, אלא להופעתו מחדש של פיטר.
היא לא חיכתה הרבה. בתא מצא את הדבר שבשבילו נכנס לחפש: את המפתח שישחרר את הילדים מהאזיקים שלהם, ועכשיו כולם התגנבו החוצה, חמושים בכל כלי נשק שמצאו. אחרי שסימן להם קודם להתחבא, חתך פיטר את החבלים של וונדי, ואז שום דבר לא היה קל יותר מאשר לעוף כולם יחד משם; אבל דבר אחד חסם את הדרך: שבועה, "הפעם, או הוק או אני." לכן, אחרי ששחרר את וונדי, לחש לה להסתתר עם האחרים, והוא עצמו תפס את מקומה ליד התורן, עם הגלימה שלה עליו כדי שייראה כמוה. אז שאף נשימה גדולה וקרא קריאת תרנגול.
לפיראטים זה היה קול שקורא שכל הנערים שוכבים הרוגים בתא; והם נתקפו בהלה. הוק ניסה לעודד אותם; אבל כמו הכלבים שעשה מהם, הם חשפו לו את ניביהם, והוא ידע שאם יסיר מהם את עיניו עכשיו, הם יזנקו עליו.
"בחורים," אמר, מוכן לשדל או להכות לפי הצורך, אבל לא נרתע אף לרגע, "חשבתי על זה. יש יונה על הספינה."
הוא התכוון ליונה הנביא, שבגללו כמעט טבעה הספינה. "כן," נהמו, "איש עם וו."
"לא, בחורים, לא, זאת הילדה. אף פעם לא היה מזל על ספינת פיראטים עם אישה על הסיפון. נתקן את הספינה כשהיא תלך."
כמה מהם נזכרו שזה היה פתגם של פלינט. "שווה לנסות," אמרו בספק.
"תזרקו את הילדה מעבר לדופן," קרא הוק; והם הסתערו על הדמות בגלימה.
"אף אחד לא יכול להציל אותך עכשיו, גברתי הקטנה," סינן מולינס בלעג.
"יש אחד," ענתה הדמות.
"מי זה?"
"פיטר פן הנוקם!" באה התשובה הנוראה; ובזמן שדיבר השליך פיטר את הגלימה מעליו. אז ידעו כולם מי זה שהשמיד אותם בתא, ופעמיים ניסה הוק לדבר ופעמיים נכשל. ברגע הנורא ההוא, אני חושב, נשבר לבו העז.
לבסוף קרא: "תבקעו אותו עד החזה!" אבל בלי שכנוע.
"קדימה, נערים, הסתערו עליהם!" צלצל קולו של פיטר; ורגע אחר כך הדהד בכל הספינה קול התנגשות כלי נשק. אילו הפיראטים היו נשארים יחד, בטוח שהיו מנצחים; אבל ההסתערות באה כשהם עדיין היו מעורערים, והם רצו הנה והנה, מכים בפראות, כל אחד חושב שהוא השורד האחרון של הצוות. אחד מול אחד הם היו החזקים יותר; אבל הם נלחמו רק בהגנה, וזה אפשר לנערים לצוד בזוגות ולבחור את הטרף שלהם. כמה מהנבלים קפצו לים; אחרים התחבאו בפינות חשוכות, ושם מצא אותם סלייטלי, שלא נלחם, אלא רץ מסביב עם פנס שהבזיק בפניהם, כך שהתעוורו למחצה ונפלו טרף קל לחרבות של הנערים האחרים. כמעט לא נשמע קול חוץ מצלצול כלי הנשק, צווחה או נתז מדי פעם, וסלייטלי סופר במונוטוניות: חמש... שש... שבע... שמונה... תשע... עשר... אחת עשרה.
אני חושב שכולם כבר נעלמו, כשקבוצה של נערים פראיים הקיפה את הוק, שנראה כאילו חייו מוגנים בכישוף, כשהחזיק אותם במרחק בתוך מעגל האש ההוא. הם גמרו עם הכלבים שלו, אבל האיש הזה לבדו נראה שקול כנגד כולם. שוב ושוב הסתגרו עליו, ושוב ושוב פינה מרחב פתוח בחרבו. הוא הרים נער אחד בוו שלו והשתמש בו כמגן, כשאחר, שזה עתה העביר את חרבו דרך מולינס, זינק לתוך הקרב.
"החזירו את החרבות, נערים," קרא החדש, "האיש הזה שלי."
כך מצא את עצמו הוק פתאום פנים אל פנים עם פיטר. האחרים נסוגו ויצרו מעגל סביבם.
זמן רב הביטו שני האויבים זה בזה, הוק רועד קלות, ופיטר עם החיוך המוזר על פניו.
"ובכן, פן," אמר הוק לבסוף, "כל זה מעשה ידיך."
"כן, ג'יימס הוק," באה התשובה החמורה, "כל זה מעשה ידיי."
"נער גאה וחצוף," אמר הוק, "היכון לפגוש את גורלך."
"איש אפל ומרושע," ענה פיטר, "הישמר לך."
בלי עוד מילים נכנסו לקרב, ולזמן מה לא היה יתרון לאף אחד מהלהבים. פיטר היה סייף מעולה, והדף במהירות מסנוורת; מדי פעם הוסיף לתרגיל הטעיה דקירה שעברה את הגנת יריבו, אבל זרועו הקצרה יותר הזיקה לו, והוא לא הצליח לנעוץ את הפלדה עד הסוף. הוק, שכמעט לא נפל ממנו בכישרון, אבל לא היה זריז כמוהו בתנועות פרק היד, דחק אותו לאחור בכובד הסתערותו, בתקווה לסיים הכול בפתאומיות בדקירה האהובה עליו, שלימד אותו ברביקיו לפני הרבה זמן בריו; אבל לתדהמתו גילה שהדקירה הזאת מוסטת הצידה שוב ושוב. אז ניסה להתקרב ולתת את מכת המוות בוו הברזל שלו, שכל הזמן הזה גישש באוויר; אבל פיטר התכופף מתחתיו, ובדקירה עזה פילח אותו בצלעות. למראה הדם שלו, שצבעו המוזר, אתם זוכרים, היה פוגע בעיניו, נפלה החרב מידו של הוק, והוא היה נתון לחסדיו של פיטר.
"עכשיו!" קראו כל הנערים, אבל בתנועה מפוארת הזמין פיטר את יריבו להרים את חרבו. הוק עשה זאת מיד, אבל בתחושה טרגית שפיטר מראה נימוסים טובים.
עד כה חשב שאיזה שד נלחם בו, אבל עכשיו תקפו אותו חשדות אפלים יותר.
"פן, מי ומה אתה?" קרא בצרידות.
"אני נעורים, אני שמחה," ענה פיטר בניחוש, "אני ציפור קטנה שפרצה מהביצה."
זה היה, כמובן, שטויות; אבל להוק האומלל זו הייתה הוכחה שפיטר בכלל לא יודע מי או מה הוא, וזה שיא הנימוסים הטובים.
"שוב לקרב," קרא בייאוש.
עכשיו נלחם כמו מורג אנושי, וכל הנפת חרב נוראה הייתה חוצה לשניים כל איש או נער שהיה עומד בדרכה; אבל פיטר ריפרף סביבו, כאילו הרוח שהחרב עשתה העיפה אותו אל מחוץ לאזור הסכנה. ושוב ושוב זינק פנימה ודקר.
עכשיו נלחם הוק בלי תקווה. החזה הלוהט הזה כבר לא ביקש חיים; אבל לטובה אחת השתוקק: לראות את פיטר מראה חוסר נימוס לפני שיצטנן לעולם.
הוא נטש את הקרב, מיהר למחסן אבק השריפה והצית אותו.
"בעוד שתי דקות," קרא, "הספינה תתפוצץ לרסיסים."
עכשיו, עכשיו, חשב, האופי האמיתי ייחשף.
אבל פיטר יצא ממחסן אבק השריפה עם הפגז בידיו, ובשלווה זרק אותו מעבר לדופן.
ואיזה מין נימוסים הראה הוק עצמו? אף שהיה איש תועה, אנחנו יכולים לשמוח, בלי לאהוד אותו, שבסוף היה נאמן למסורות של בני מעמדו. הנערים האחרים עפו סביבו עכשיו, לועגים ובזים; והוא התנודד על הסיפון והכה לעברם למעלה בחוסר אונים, אבל מחשבתו כבר לא הייתה איתם; היא השתרכה במגרשי המשחקים של ימים עברו, או שנשלחה למנהל לקבל שבח, או צפתה במשחק הקיר מעל החומה המפורסמת. והנעליים שלו היו כמו שצריך, והווסט שלו היה כמו שצריך, והעניבה שלו הייתה כמו שצריך, והגרביים שלו היו כמו שצריך.
ג'יימס הוק, דמות לא לגמרי חסרת גבורה, שלום לך.
כי הגענו לרגע האחרון שלו.
כשראה את פיטר מתקדם לעברו לאט באוויר, הפגיון שלוף, זינק על המעקה כדי להשליך את עצמו לים. הוא לא ידע שהתנין מחכה לו; כי עצרנו את השעון בכוונה, כדי שהידיעה הזאת תיחסך ממנו: אות כבוד קטן מאיתנו בסוף.
היה לו ניצחון אחרון אחד, ואני חושב שאין לנו סיבה לחסוך אותו ממנו. כשעמד על המעקה והביט מעבר לכתפו בפיטר שגלש באוויר, הזמין אותו בתנועה להשתמש ברגלו. זה גרם לפיטר לבעוט במקום לדקור.
סוף סוף קיבל הוק את הטובה שלה השתוקק.
"חוסר נימוס," קרא בלעג, והלך מרוצה אל התנין.
כך נספה ג'יימס הוק.
"שבע עשרה," קרא סלייטלי בשירה; אבל המספרים שלו לא היו מדויקים לגמרי. חמישה עשר שילמו את העונש על פשעיהם באותו לילה; אבל שניים הגיעו לחוף: סטארקי, שנתפס בידי האינדיאנים, שעשו אותו למטפל של כל התינוקות שלהם, ירידה עצובה בשביל פיראט; וסמי, שמאז נדד בעולם עם המשקפיים שלו, והתפרנס בדוחק מכך שאמר שהוא האיש היחיד שג'יימס הוק פחד ממנו.
וונדי, כמובן, עמדה מהצד ולא לקחה חלק בקרב, אף שהביטה בפיטר בעיניים נוצצות; אבל עכשיו, כשהכול נגמר, היא חזרה למרכז. היא שיבחה את כולם באותה מידה, ורעדה בהנאה כשמייקל הראה לה את המקום שבו הרג אחד; ואז לקחה אותם לתא של הוק והצביעה על השעון שלו, שהיה תלוי על מסמר. הוא הראה "אחת וחצי!"
השעה המאוחרת הייתה כמעט הדבר הכי גדול מכולם. היא השכיבה אותם לישון בדרגשים של הפיראטים די מהר, אתם יכולים להיות בטוחים; כולם חוץ מפיטר, שהסתובב בגאווה הלוך ושוב על הסיפון, עד שלבסוף נרדם ליד טום הארוך. היה לו אחד החלומות שלו באותו לילה, והוא בכה בשנתו זמן רב, ווונדי החזיקה אותו חזק.