עד שלושה צלצולי פעמון באותו בוקר כבר כולם היו על הרגליים; כי הים היה סוער; וטוטלס, רב־המלחים, היה ביניהם, עם קצה חבל בידו ולועס טבק. כולם לבשו בגדי פיראטים שנחתכו בגובה הברך, התגלחו בזריזות ועלו לסיפון, בנדנוד ההליכה האמיתי של ימאים ובמשיכת המכנסיים למעלה.
אין צורך לומר מי היה הקפטן. ניבס וג'ון היו הקצין הראשון והשני. הייתה אישה על הסיפון. השאר היו מלחים פשוטים, וגרו בחרטום. פיטר כבר קשר את עצמו אל ההגה; אבל הוא שרק לכל הצוות לעלות ונשא לפניהם נאום קצר; אמר שהוא מקווה שימלאו את חובתם כמו מלחים אמיצים, אבל שהוא יודע שהם החלאה של ריו ושל חוף הזהב, ואם ינבחו עליו, הוא יקרע אותם. המילים הבוטות והחריפות פגעו בדיוק בטון שמלחים מבינים, והם הריעו לו בהתלהבות. אחר כך ניתנו כמה פקודות חדות, והם סובבו את הספינה, וכיוונו את חרטומה אל היבשה.
הקפטן פן חישב, אחרי שעיין במפת הספינה, שאם מזג האוויר הזה יימשך, הם יגיעו לאיים האזוריים בערך ב־21 ביוני, ואחרי זה יחסכו זמן אם יעופו.
כמה מהם רצו שזו תהיה ספינה הגונה, ואחרים היו בעד להשאיר אותה ספינת פיראטים; אבל הקפטן התייחס אליהם כמו לכלבים, והם לא העזו להביע לפניו את רצונם, אפילו לא בעצומה. ציות מיידי היה הדבר הבטוח היחיד. סלייטלי קיבל תריסר מלקות על שנראה מבולבל כשאמרו לו למדוד עומק. ההרגשה הכללית הייתה שפיטר הגון כרגע כדי להרדים את החשדות של וונדי, אבל שאולי יהיה שינוי כשהחליפה החדשה תהיה מוכנה; את החליפה הזאת היא תפרה לו, בניגוד לרצונה, מכמה מהבגדים הכי מרושעים של הוק. מאוחר יותר לחשו ביניהם שבלילה הראשון שלבש את החליפה הזאת, הוא ישב זמן רב בתא עם מחזיק הסיגרים של הוק בפיו ויד אחת קפוצה, חוץ מהאצבע המורה, שאותה כופף והחזיק באיום למעלה, כמו וו.
אבל במקום לצפות בספינה, עלינו לחזור עכשיו לאותו בית שומם, שממנו ברחו שלוש מהדמויות שלנו בחוסר לב לפני כל כך הרבה זמן. נראה כמו בושה שהזנחנו את מספר 14 כל הזמן הזה; ובכל זאת אנחנו יכולים להיות בטוחים שגברת דארלינג לא מאשימה אותנו. אילו היינו חוזרים מוקדם יותר כדי להביט בה באהדה עצובה, היא כנראה הייתה קוראת: "אל תהיו טיפשים; מה אני חשובה? לכו בחזרה ושימו עין על הילדים." כל עוד אמהות הן כאלה, הילדים שלהן ינצלו אותן; ועל זה אפשר לסמוך.
אפילו עכשיו אנחנו מעזים להיכנס לחדר הילדים המוכר רק משום שדייריו החוקיים בדרך הביתה; אנחנו רק ממהרים לפניהם כדי לוודא שהמיטות שלהם מאווררות כמו שצריך, ושמר וגברת דארלינג לא יוצאים לבלות בערב. אנחנו לא יותר ממשרתים. למה בכלל שהמיטות שלהם יהיו מאווררות כמו שצריך, אם הם עזבו אותן בחיפזון כל כך כפוי טובה? האם לא היה מגיע להם בדיוק, אילו חזרו וגילו שההורים שלהם מבלים את סוף השבוע בכפר? זה היה השיעור המוסרי שהם זקוקים לו מאז שפגשנו אותם; אבל אילו סידרנו את הדברים כך, גברת דארלינג לעולם לא הייתה סולחת לנו.
דבר אחד הייתי רוצה מאוד לעשות, וזה לספר לה, כדרכם של סופרים, שהילדים חוזרים, שלמעשה הם יהיו כאן ביום חמישי של השבוע הבא. זה היה הורס לגמרי את ההפתעה שוונדי וג'ון ומייקל מצפים לה. הם תכננו אותה על הספינה: ההתלהבות של אמא, צעקת השמחה של אבא, הזינוק של נאנה באוויר כדי לחבק אותם ראשונה, כשמה שהם באמת צריכים להתכונן אליו זה למכות הגונות. כמה מענג היה להרוס הכול בכך שנבשר את החדשות מראש; כך שכשייכנסו בהדר, גברת דארלינג אפילו לא תגיש לוונדי את פיה לנשיקה, ומר דארלינג יקרא ברוגז: "לעזאזל, הנה הנערים האלה שוב." אבל לא היינו מקבלים תודה אפילו על זה. אנחנו כבר מתחילים להכיר את גברת דארלינג, ויכולים להיות בטוחים שהיא הייתה נוזפת בנו על כך שאנחנו שוללים מהילדים את ההנאה הקטנה שלהם.
"אבל, גברתי היקרה, עד יום חמישי של השבוע הבא נשארו עשרה ימים; כך שאם נגיד לך מה קורה, נוכל לחסוך לך עשרה ימים של צער."
"כן, אבל באיזה מחיר! בכך שנשלול מהילדים עשר דקות של אושר."
"אה, אם את מסתכלת על זה ככה!"
"ואיך אחרת אפשר להסתכל על זה?"
אתם מבינים, לאישה לא הייתה רוח נכונה. התכוונתי לומר עליה דברים נחמדים להפליא; אבל אני בז לה, ואף אחד מהם לא אגיד עכשיו. היא לא באמת צריכה שיגידו לה להכין את הדברים, כי הם מוכנים. כל המיטות מאווררות, והיא אף פעם לא יוצאת מהבית, ושימו לב: החלון פתוח. מבחינת התועלת שאנחנו מביאים לה, אולי כדאי שנחזור לספינה. אבל מכיוון שאנחנו כבר כאן, אפשר גם להישאר ולהסתכל. זה כל מה שאנחנו, צופים מהצד. אף אחד לא באמת רוצה אותנו. אז בואו נסתכל ונגיד דברים עוקצניים, בתקווה שכמה מהם יכאבו.
השינוי היחיד שאפשר לראות בחדר הילדים הוא שבין תשע לשש המלונה כבר לא שם. כשהילדים עפו משם, הרגיש מר דארלינג בעצמותיו שכל האשמה שלו, כי קשר את נאנה בשרשרת, ושמתחילה ועד סוף היא הייתה חכמה ממנו. כמובן, כפי שראינו, הוא היה אדם די פשוט; למעשה הוא יכול היה להיחשב שוב לילד, אילו היה יכול להוריד את הקרחת שלו; אבל היה לו גם חוש צדק אצילי ואומץ של אריה לעשות את מה שנראה לו נכון; ואחרי שחשב על העניין בקפידה מודאגת אחרי בריחת הילדים, ירד על ארבע וזחל לתוך המלונה. לכל ההזמנות המתוקות של גברת דארלינג לצאת, ענה בעצב אבל בתקיפות:
"לא, יקירה שלי, זה המקום בשבילי."
במרירות החרטה שלו נשבע שלעולם לא יצא מהמלונה עד שילדיו יחזרו. כמובן שזה היה חבל; אבל כל דבר שמר דארלינג עשה, היה צריך לעשות בהגזמה, אחרת היה מוותר עליו מהר. ומעולם לא היה אדם צנוע יותר מג'ורג' דארלינג, שהיה פעם גאה כל כך, כשישב במלונה בערבים ודיבר עם אשתו על ילדיהם ועל כל ההרגלים החמודים שלהם.
נוגע ללב מאוד היה הכבוד שגילה כלפי נאנה. הוא לא הרשה לה להיכנס למלונה, אבל בכל שאר העניינים מילא את רצונה בלי עוררין.
כל בוקר נישאה המלונה, ומר דארלינג בתוכה, אל כרכרה, שהסיעה אותו למשרד שלו, והוא חזר הביתה באותה דרך בשש. משהו מחוזק האופי של האיש אפשר לראות אם נזכור כמה רגיש היה לדעת השכנים: האיש הזה, שכל תנועה שלו משכה עכשיו תשומת לב מופתעת. בפנים בטח סבל עינויים; אבל שמר על מראה חיצוני שליו, אפילו כשהצעירים מתחו ביקורת על הבית הקטן שלו, והוא תמיד הרים את כובעו באדיבות לכל גברת שהציצה פנימה.
אולי זה היה דון־קישוטי, אבל זה היה נהדר. עד מהרה דלפה המשמעות הפנימית של העניין, ולבו הגדול של הציבור נגע. המונים הלכו אחרי הכרכרה והריעו לה בקולי קולות; נערות מקסימות טיפסו עליה כדי לקבל ממנו חתימה; ראיונות הופיעו בעיתונים המכובדים, והחברה הגבוהה הזמינה אותו לארוחות ערב והוסיפה: "בוא עם המלונה."
באותו יום חמישי גורלי של השבוע הבא, ישבה גברת דארלינג בחדר הילדים וחיכתה שג'ורג' יחזור הביתה; אישה עצובת עיניים מאוד. עכשיו, כשאנחנו מסתכלים עליה מקרוב ונזכרים בעליזות שלה בימים ההם, שנעלמה כולה רק כי איבדה את התינוקות שלה, אני מגלה שבכל זאת לא אוכל להגיד עליה דברים רעים. אם אהבה יותר מדי את הילדים חסרי הערך שלה, היא לא יכלה אחרת. הביטו בה בכיסא שלה, שבו נרדמה. פינת הפה שלה, המקום שאליו מסתכלים קודם, כמעט נבלה. ידה זזה בחוסר מנוחה על חזה, כאילו יש לה שם כאב. יש שאוהבים את פיטר הכי הרבה, ויש שאוהבים את וונדי הכי הרבה, אבל אני אוהב אותה הכי הרבה. נניח שכדי לשמח אותה, נלחש לה בשנתה שהזאטוטים חוזרים. הם באמת נמצאים עכשיו במרחק שלושה קילומטרים מהחלון, ועפים בכוח, אבל כל מה שאנחנו צריכים ללחוש זה שהם בדרך. בואו נעשה את זה.
חבל שעשינו את זה, כי היא התעוררה בבהלה וקראה בשמותיהם; ואין בחדר אף אחד חוץ מנאנה.
"הו, נאנה, חלמתי שהיקרים שלי חזרו."
עיניה של נאנה היו מכוסות דוק, אבל כל מה שיכלה לעשות היה להניח את כפתה בעדינות על ברכי גבירתה; וכך ישבו יחד כשהמלונה הוחזרה. כשמר דארלינג מוציא את ראשו כדי לנשק את אשתו, אנחנו רואים שפניו שחוקים יותר מבעבר, אבל יש בהם הבעה רכה יותר.
הוא נתן את הכובע שלו לליזה, שלקחה אותו בבוז; כי לא היה לה דמיון, והיא לא הייתה מסוגלת כלל להבין את המניעים של איש כזה. בחוץ, ההמון שליווה את הכרכרה הביתה עדיין הריע, וכמובן שהוא לא נשאר אדיש.
"תקשיבי להם," אמר; "זה משמח מאוד."
"המון ילדים קטנים," לגלגה ליזה.
"היו היום כמה מבוגרים," הבטיח לה, בסומק קל; אבל כשהיא הניעה את ראשה בבוז, לא הייתה לו מילה של נזיפה כלפיה. ההצלחה החברתית לא קלקלה אותו; היא עשתה אותו מתוק יותר. זמן מה ישב וראשו מחוץ למלונה, דיבר עם גברת דארלינג על ההצלחה הזאת, ולחץ את ידה בהרגעה כשאמרה שהיא מקווה שזה לא יעלה לו לראש.
"אבל אילו הייתי אדם חלש," אמר. "אלוהים אדירים, אילו הייתי אדם חלש!"
"וג'ורג'," אמרה בביישנות, "אתה עדיין מלא חרטה כמו תמיד, נכון?"
"מלא חרטה כמו תמיד, יקירתי! תראי את העונש שלי: לגור במלונה."
"אבל זה עונש, נכון, ג'ורג'? אתה בטוח שאתה לא נהנה מזה?"
"אהובתי!"
אתם יכולים להיות בטוחים שהיא ביקשה את סליחתו; ואז, כשהרגיש מנומנם, הוא התכרבל במלונה.
"לא תנגני לי עד שאירדם," ביקש, "בפסנתר של חדר המשחקים?" וכשהיא עברה לחדר המשחקים, הוסיף בלי מחשבה: "ותסגרי את החלון הזה. אני מרגיש רוח."
"הו, ג'ורג', לעולם אל תבקש ממני את זה. החלון חייב להישאר פתוח תמיד בשבילם, תמיד, תמיד."
עכשיו היה תורו לבקש את סליחתה; והיא הלכה לחדר המשחקים וניגנה, ועד מהרה הוא נרדם; ובזמן שישן, עפו וונדי וג'ון ומייקל לתוך החדר.
אוי, לא. כתבנו את זה כך כי זה היה הסידור המקסים שהם תכננו לפני שעזבנו את הספינה; אבל משהו בטח קרה מאז, כי לא הם עפו פנימה, אלא פיטר וטינקר בל.
המילים הראשונות של פיטר מספרות הכול.
"מהר, טינק," לחש, "תסגרי את החלון; תנעלי אותו בבריח! ככה. עכשיו את ואני חייבים להסתלק דרך הדלת; וכשוונדי תבוא, היא תחשוב שאמא שלה נעלה אותה בחוץ; והיא תצטרך לחזור איתי."
עכשיו אני מבין את מה שבלבל אותי עד כה: למה, אחרי שפיטר השמיד את הפיראטים, הוא לא חזר לאי והשאיר לטינק ללוות את הילדים ליבשה. התרגיל הזה היה בראש שלו כל הזמן.
במקום להרגיש שהוא מתנהג רע, הוא רקד משמחה; אחר כך הציץ לחדר המשחקים לראות מי מנגן. הוא לחש לטינק: "זאת אמא של וונדי! היא גברת יפה, אבל לא יפה כמו אמא שלי. הפה שלה מלא אצבעונים, אבל לא מלא כמו שהיה הפה של אמא שלי."
כמובן שהוא לא ידע שום דבר על אמא שלו; אבל לפעמים התרברב בה.
הוא לא הכיר את המנגינה, שהייתה "בית, בית מתוק", אבל ידע שהיא אומרת: "תחזרי, וונדי, וונדי, וונדי"; והוא קרא בשמחה: "לעולם לא תראי את וונדי שוב, גברת, כי החלון נעול!"
הוא הציץ שוב כדי לראות למה המוזיקה הפסיקה, ועכשיו ראה שגברת דארלינג הניחה את ראשה על הפסנתר, ושתי דמעות יושבות על עיניה.
"היא רוצה שאפתח את הבריח של החלון," חשב פיטר, "אבל אני לא אפתח, לא אני!"
הוא הציץ שוב, והדמעות עדיין היו שם, או ששתיים אחרות תפסו את מקומן.
"היא אוהבת את וונדי נורא," אמר לעצמו. הוא כעס עליה עכשיו על שהיא לא מבינה למה וונדי לא יכולה להיות שלה.
הסיבה הייתה כל כך פשוטה: "גם אני אוהב אותה. שנינו לא יכולים לקבל אותה, גברת."
אבל הגברת לא הסכימה להשלים עם זה, והוא היה אומלל. הוא הפסיק להסתכל עליה, אבל אפילו אז היא לא הרפתה ממנו. הוא קיפץ מסביב ועשה פרצופים מצחיקים, אבל כשהפסיק, זה היה בדיוק כאילו היא בתוכו, ודופקת.
"אוי, בסדר," אמר לבסוף, ובלע את רוקו. אחר כך פתח את הבריח של החלון. "בואי, טינק," קרא, בלעג נורא לחוקי הטבע; "אנחנו לא צריכים שום אמהות טיפשות;" והוא עף משם.
כך מצאו וונדי וג'ון ומייקל את החלון פתוח בשבילם בכל זאת, וזה כמובן יותר ממה שהגיע להם. הם נחתו על הרצפה, בלי להתבייש בעצמם בכלל, והקטן מכולם כבר שכח את ביתו.
"ג'ון," אמר, והביט סביבו בספקנות, "נדמה לי שכבר הייתי כאן פעם."
"ודאי שהיית, טיפש. הנה המיטה הישנה שלך."
"נכון," אמר מייקל, אבל בלי הרבה שכנוע.
"תראו," קרא ג'ון, "המלונה!" והוא מיהר להציץ לתוכה.
"אולי נאנה בתוכה," אמרה וונדי.
אבל ג'ון שרק. "הלו," אמר, "יש איש בתוכה."
"זה אבא!" קראה וונדי.
"תנו לי לראות את אבא," ביקש מייקל בשקיקה, והסתכל היטב. "הוא לא גדול כמו הפיראט שהרגתי," אמר, באכזבה כנה כל כך, שאני שמח שמר דארלינג ישן; זה היה עצוב אילו אלה היו המילים הראשונות ששמע ממייקל הקטן שלו.
וונדי וג'ון הופתעו משהו למצוא את אביהם במלונה.
"בטח," אמר ג'ון, כמו מי שאיבד את האמון בזיכרון שלו, "הוא לא נהג לישון במלונה?"
"ג'ון," אמרה וונדי בגמגום, "אולי אנחנו לא זוכרים את החיים הקודמים כל כך טוב כמו שחשבנו."
צינה נפלה עליהם; ומגיע להם.
"זה מאוד רשלני מצד אמא," אמר הנבל הצעיר ג'ון, "שהיא לא כאן כשאנחנו חוזרים."
אז התחילה גברת דארלינג לנגן שוב.
"זאת אמא!" קראה וונדי, ומציצה.
"נכון!" אמר ג'ון.
"אז את לא באמת אמא שלנו, וונדי?" שאל מייקל, שבטח היה מנומנם.
"אוי ואבוי!" קראה וונדי, בצביטת החרטה האמיתית הראשונה שלה, "הגיע הזמן שנחזור."
"בואו נתגנב פנימה," הציע ג'ון, "ונשים ידיים על העיניים שלה."
אבל לוונדי, שראתה שהם חייבים לבשר את החדשות השמחות בעדינות רבה יותר, הייתה תוכנית טובה יותר.
"בואו נחליק כולנו למיטות שלנו, ונהיה שם כשהיא תיכנס, בדיוק כאילו לא היינו רחוק אף פעם."
וכך, כשגברת דארלינג חזרה לחדר השינה של הילדים כדי לבדוק אם בעלה ישן, כל המיטות היו תפוסות. הילדים חיכו לקריאת השמחה שלה, אבל היא לא באה. היא ראתה אותם, אבל לא האמינה שהם שם. אתם מבינים, היא ראתה אותם במיטות שלהם כל כך הרבה פעמים בחלומות שלה, שחשבה שזה רק החלום שעדיין מרחף סביבה.
היא התיישבה בכיסא ליד האח, שבו בימים ההם הניקה אותם.
הם לא הבינו את זה, ופחד קר נפל על שלושתם.
"אמא!" קראה וונדי.
"זאת וונדי," אמרה, אבל עדיין הייתה בטוחה שזה החלום.
"אמא!"
"זה ג'ון," אמרה.
"אמא!" קרא מייקל. עכשיו הוא זיהה אותה.
"זה מייקל," אמרה, והושיטה את זרועותיה לשלושת הילדים הקטנים והאנוכיים, שהן לעולם לא יחבקו עוד. כן, הן חיבקו, הן נכרכו סביב וונדי וג'ון ומייקל, שהחליקו מהמיטה ורצו אליה.
"ג'ורג', ג'ורג'!" קראה כשיכלה לדבר; ומר דארלינג התעורר כדי לחלוק את אושרה, ונאנה מיהרה פנימה. לא יכול היה להיות מראה יפה יותר; אבל לא היה אף אחד שיראה אותו, חוץ מילד קטן אחד שהביט פנימה דרך החלון. היו לו אינספור רגעי אושר שילדים אחרים לעולם לא יכולים להכיר; אבל הוא הביט דרך החלון באושר האחד שממנו נגזר עליו להיות מנוע לעולם.