אני מקווה שאתם רוצים לדעת מה קרה לשאר הנערים. הם חיכו למטה כדי לתת לוונדי זמן להסביר עליהם; וכשספרו עד חמש מאות, עלו למעלה. הם עלו במדרגות, כי חשבו שזה ישאיר רושם טוב יותר. הם עמדו בשורה לפני גברת דארלינג, הכובעים בידיהם, והלוואי שלא היו לובשים את בגדי הפיראטים שלהם. הם לא אמרו כלום, אבל העיניים שלהם ביקשו ממנה לקחת אותם. הם היו צריכים להסתכל גם על מר דארלינג, אבל שכחו ממנו.
כמובן שגברת דארלינג אמרה מיד שהיא תיקח אותם; אבל מר דארלינג היה מדוכדך באופן מוזר, והם ראו שהוא חושב ששישה זה מספר די גדול.
"אני חייב לומר," אמר לוונדי, "שאת לא עושה דברים בחצאים," הערה ממורמרת שהתאומים חשבו שהיא מכוונת אליהם.
התאום הראשון היה הגאה שבהם, והוא שאל בסומק: "אתה חושב שנהיה יותר מדי בשבילך, אדוני? כי אם כן, אנחנו יכולים ללכת."
"אבא!" קראה וונדי בזעזוע; אבל עדיין הענן ריחף עליו. הוא ידע שהוא מתנהג באופן לא ראוי, אבל לא יכול היה להתאפק.
"אנחנו יכולים לשכב מקופלים," אמר ניבס.
"אני תמיד מסתפרת להם בעצמי," אמרה וונדי.
"ג'ורג'!" קראה גברת דארלינג, כואבת לראות את יקירה מציג את עצמו באור כל כך לא מחמיא.
ואז הוא פרץ בבכי, והאמת יצאה לאור. הוא שמח לקבל אותם בדיוק כמוה, אמר, אבל הוא חשב שהם היו צריכים לבקש את הסכמתו כמו את הסכמתה, במקום להתייחס אליו כאל אפס בבית שלו.
"אני לא חושב שהוא אפס," קרא טוטלס מיד. "אתה חושב שהוא אפס, קרלי?"
"לא, אני לא. אתה חושב שהוא אפס, סלייטלי?"
"ממש לא. תאום, מה אתה חושב?"
התברר שאף אחד מהם לא חשב שהוא אפס; והוא היה מרוצה באופן מגוחך, ואמר שימצא מקום לכולם בסלון אם הם יתאימו.
"אנחנו נתאים, אדוני," הבטיחו לו.
"אז אחרי המנהיג," קרא בעליזות. "שימו לב, אני לא בטוח שיש לנו סלון, אבל נעמיד פנים שיש, וזה אותו דבר. הופ־לה!"
הוא יצא בריקוד בכל הבית, וכולם קראו "הופ־לה!" ורקדו אחריו, מחפשים את הסלון; ואני לא זוכר אם מצאו אותו, אבל בכל מקרה מצאו פינות, וכולם התאימו.
ואשר לפיטר, הוא ראה את וונדי פעם נוספת לפני שעף משם. הוא לא בדיוק בא לחלון, אבל נגע בו בחולפו, כך שתוכל לפתוח אותו אם תרצה ולקרוא לו. וזה מה שהיא עשתה.
"שלום, וונדי, להתראות," אמר.
"אוי ואבוי, אתה הולך?"
"כן."
"אתה לא מרגיש, פיטר," אמרה בהיסוס, "שהיית רוצה לומר משהו להורים שלי על נושא מתוק מאוד?"
"לא."
"עליי, פיטר?"
"לא."
גברת דארלינג באה אל החלון, כי לעת עתה שמרה עין חדה על וונדי. היא אמרה לפיטר שאימצה את כל שאר הנערים, ושהייתה רוצה לאמץ גם אותו.
"היית שולחת אותי לבית ספר?" שאל בערמומיות.
"כן."
"ואחר כך למשרד?"
"אני מניחה שכן."
"ובקרוב הייתי נעשה איש?"
"בקרוב מאוד."
"אני לא רוצה ללכת לבית ספר וללמוד דברים רציניים," אמר לה בלהט. "אני לא רוצה להיות איש. הו, אמא של וונדי, אילו הייתי מתעורר ומרגיש שיש לי זקן!"
"פיטר," אמרה וונדי המנחמת, "הייתי אוהבת אותך עם זקן;" וגברת דארלינג הושיטה אליו את זרועותיה, אבל הוא הדף אותה.
"תתרחקי, גברת, אף אחד לא יתפוס אותי ויעשה ממני איש."
"אבל איפה תגור?"
"עם טינק, בבית שבנינו לוונדי. הפיות ישימו אותו גבוה בין צמרות העצים, איפה שהן ישנות בלילות."
"כמה נפלא," קראה וונדי בגעגוע כזה, שגברת דארלינג הידקה את אחיזתה.
"חשבתי שכל הפיות מתו," אמרה גברת דארלינג.
"תמיד יש הרבה צעירות," הסבירה וונדי, שהייתה עכשיו מומחית של ממש, "כי את מבינה, כשתינוק חדש צוחק בפעם הראשונה, נולדת פיה חדשה, ומכיוון שתמיד יש תינוקות חדשים, תמיד יש פיות חדשות. הן גרות בקנים בצמרות העצים; והסגולות הן בנים והלבנות הן בנות, והכחולות הן סתם טיפשונות קטנות שלא בטוחות מה הן."
"יהיה לי כל כך כיף," אמר פיטר, ועינו על וונדי.
"יהיה די בודד בערב," אמרה, "לשבת ליד האש."
"תהיה לי טינק."
"טינק לא יכולה להקיף אפילו חלק אחד מעשרים מהחדר," הזכירה לו בחריפות מה.
"מלשינה ערמומית!" קראה טינק ממקום כלשהו מעבר לפינה.
"זה לא משנה," אמר פיטר.
"הו, פיטר, אתה יודע שזה משנה."
"נו, אז בואי איתי לבית הקטן."
"אפשר, אמא?"
"בהחלט לא. החזרתי אותך הביתה, ואני מתכוונת להשאיר אותך."
"אבל הוא כל כך צריך אמא."
"גם את, אהובה שלי."
"אוי, בסדר," אמר פיטר, כאילו ביקש ממנה רק מתוך נימוס; אבל גברת דארלינג ראתה את פיו מתעוות, והיא הציעה את ההצעה הנדיבה הזאת: לתת לוונדי ללכת אליו שבוע אחד בכל שנה, כדי לעשות לו את ניקיון האביב. וונדי הייתה מעדיפה סידור קבוע יותר; ונראה לה שהאביב יתמהמה לבוא; אבל ההבטחה הזאת שלחה את פיטר משם שוב עליז לגמרי. לא הייתה לו שום תחושת זמן, והוא היה כל כך מלא הרפתקאות, שכל מה שסיפרתי לכם עליו הוא רק פרוטה מהן. אני מניח שבגלל שוונדי ידעה את זה, המילים האחרונות שלה אליו היו המילים המתלוננות משהו האלה:
"אתה לא תשכח אותי, פיטר, נכון, לפני שיגיע זמן ניקיון האביב?"
כמובן שפיטר הבטיח; ואז עף משם. הוא לקח איתו את הנשיקה של גברת דארלינג. את הנשיקה שלא הייתה של אף אחד אחר, פיטר לקח בקלות רבה. מצחיק. אבל היא נראתה מרוצה.
כמובן שכל הנערים הלכו לבית הספר; ורובם נכנסו לכיתה השלישית, אבל סלייטלי שובץ קודם בכיתה הרביעית ואחר כך בחמישית. הכיתה הראשונה היא הגבוהה ביותר. עוד לפני שלמדו שבוע בבית הספר, ראו איזה טיפשים היו שלא נשארו באי; אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי, ועד מהרה התרגלו להיות רגילים כמוכם או כמוני או כמו ג'נקינס הצעיר. עצוב לומר שהיכולת לעוף עזבה אותם לאט לאט. בהתחלה קשרה נאנה את רגליהם לעמודי המיטה כדי שלא יעופו בלילה; ואחד הבידורים שלהם ביום היה להעמיד פנים שהם נופלים מאוטובוסים; אבל עם הזמן הפסיקו למשוך בקשרים שלהם במיטה, וגילו שהם נפגעים כשהם עוזבים את האוטובוס. עם הזמן כבר לא יכלו אפילו לעוף אחרי הכובעים שלהם. חוסר תרגול, קראו לזה; אבל מה שזה באמת אמר היה שהם כבר לא האמינו.
מייקל האמין יותר זמן משאר הנערים, אף שהם לעגו לו; לכן הוא היה עם וונדי כשפיטר בא לקחת אותה בסוף השנה הראשונה. היא עפה עם פיטר בשמלה שארגה מעלים ומפירות יער בארץ לעולם לא, והפחד היחיד שלה היה שהוא ישים לב כמה היא התקצרה; אבל הוא אף פעם לא שם לב, היה לו כל כך הרבה מה לספר על עצמו.
היא ציפתה לשיחות מרגשות איתו על הימים ההם, אבל הרפתקאות חדשות דחקו את הישנות ממוחו.
"מי זה קפטן הוק?" שאל בעניין כשדיברה על האויב הגדול.
"אתה לא זוכר," שאלה בתדהמה, "איך הרגת אותו והצלת את חיי כולנו?"
"אני שוכח אותם אחרי שאני הורג אותם," ענה בלי אכפתיות.
כשהביעה תקווה מהוססת שטינקר בל תשמח לראות אותה, אמר: "מי זאת טינקר בל?"
"הו, פיטר," אמרה בזעזוע; אבל אפילו כשהסבירה, הוא לא הצליח להיזכר.
"יש כל כך הרבה כאלה," אמר. "אני מניח שהיא כבר איננה."
אני מניח שהוא צדק, כי פיות לא חיות הרבה זמן, אבל הן כל כך קטנות, שזמן קצר נראה להן זמן רב.
וונדי נפגעה גם כשגילתה שהשנה שעברה הייתה בשביל פיטר כמו אתמול; לה זה נראה כמו שנה ארוכה כל כך של המתנה. אבל הוא היה מקסים בדיוק כמו תמיד, והיה להם ניקיון אביב נפלא בבית הקטן שבצמרות העצים.
בשנה שאחרי הוא לא בא לקחת אותה. היא חיכתה בשמלה חדשה, כי הישנה פשוט לא נסגרה עליה; אבל הוא לא בא.
"אולי הוא חולה," אמר מייקל.
"אתה יודע שהוא אף פעם לא חולה."
מייקל התקרב אליה ולחש ברעד: "אולי אין בכלל אחד כזה, וונדי!" ואז וונדי הייתה בוכה, אילו מייקל לא היה בוכה.
פיטר בא בניקיון האביב הבא; והדבר המוזר היה שהוא בכלל לא ידע שפספס שנה.
זו הייתה הפעם האחרונה שוונדי הילדה ראתה אותו. עוד זמן קצר ניסתה למענו לא לסבול מכאבי גדילה; והיא הרגישה שהיא בוגדת בו כשקיבלה פרס על ידע כללי. אבל השנים באו והלכו בלי להביא את הנער חסר הדאגות; וכשנפגשו שוב, וונדי הייתה אישה נשואה, ופיטר לא היה בשבילה יותר מקצת אבק בקופסה שבה שמרה את הצעצועים שלה. וונדי גדלה. אתם לא צריכים לרחם עליה. היא הייתה מהסוג שאוהב לגדול. בסוף היא גדלה מרצונה החופשי, יום אחד מהר יותר מבנות אחרות.
כל הנערים כבר גדלו ונגמרו עד אז; כך שכמעט לא שווה לומר עליהם עוד משהו. אתם יכולים לראות את התאומים ואת ניבס ואת קרלי בכל יום הולכים למשרד, כל אחד נושא תיק קטן ומטרייה. מייקל הוא נהג קטר. סלייטלי התחתן עם גברת בעלת תואר אצולה, וכך נעשה לורד. אתם רואים את השופט עם הפאה שיוצא מדלת הברזל? זה היה פעם טוטלס. האיש המזוקן שלא יודע שום סיפור לספר לילדים שלו היה פעם ג'ון.
וונדי התחתנה בשמלה לבנה עם אבנט ורוד. מוזר לחשוב שפיטר לא נחת בכנסייה וקם להתנגד לנישואים.
השנים חלפו שוב, ולוונדי נולדה בת. את זה לא צריך לכתוב בדיו אלא בכתם של זהב.
קראו לה ג'יין, ותמיד היה לה מבט סקרן ומוזר, כאילו מהרגע שהגיעה ליבשה רצתה לשאול שאלות. כשהייתה גדולה מספיק לשאול אותן, הן היו בעיקר על פיטר פן. היא אהבה לשמוע על פיטר, ווונדי סיפרה לה כל מה שזכרה, בדיוק בחדר הילדים שממנו יצא המעוף המפורסם. זה היה עכשיו החדר של ג'יין, כי אבא שלה קנה את הבית תמורת אגרות חוב מאביה של וונדי, שכבר לא אהב מדרגות. גברת דארלינג כבר מתה ונשכחה.
היו עכשיו רק שתי מיטות בחדר הילדים, של ג'יין ושל האומנת שלה; ולא הייתה מלונה, כי גם נאנה כבר הלכה לעולמה. היא מתה מזקנה, ובסוף היה די קשה להסתדר איתה; כי הייתה משוכנעת בתוקף שאף אחד לא יודע לטפל בילדים חוץ ממנה.
פעם בשבוע היה לאומנת של ג'יין ערב חופשי; ואז היה תפקידה של וונדי להשכיב את ג'יין לישון. זה היה זמן הסיפורים. זו הייתה ההמצאה של ג'יין להרים את הסדין מעל הראש של אמא שלה ומעל הראש שלה, וכך לעשות אוהל, ובחושך הנורא ללחוש:
"מה אנחנו רואות עכשיו?"
"אני לא חושבת שאני רואה משהו הלילה," אומרת וונדי, בתחושה שאילו נאנה הייתה כאן, הייתה מתנגדת להמשך השיחה.
"כן, את רואה," אומרת ג'יין, "את רואה מתי שהיית ילדה קטנה."
"זה היה מזמן, מתוקה שלי," אומרת וונדי. "אוי, איך הזמן עף!"
"הוא עף," שואלת הילדה הערמומית, "כמו שאת עפת כשהיית ילדה קטנה?"
"כמו שאני עפתי? את יודעת, ג'יין, לפעמים אני תוהה אם באמת עפתי אי פעם."
"כן, עפת."
"הימים הטובים והיקרים כשיכולתי לעוף!"
"למה את לא יכולה לעוף עכשיו, אמא?"
"כי גדלתי, יקירה. כשאנשים גדלים, הם שוכחים את הדרך."
"למה הם שוכחים את הדרך?"
"כי הם כבר לא עליזים ותמימים וחסרי לב. רק העליזים והתמימים וחסרי הלב יכולים לעוף."
"מה זה עליזים ותמימים וחסרי לב? הלוואי שהייתי עליזה ותמימה וחסרת לב."
או שאולי וונדי מודה שהיא כן רואה משהו.
"אני באמת חושבת," היא אומרת, "שזה חדר הילדים הזה."
"גם אני באמת חושבת שזה הוא," אומרת ג'יין. "תמשיכי."
עכשיו הן כבר יצאו להרפתקה הגדולה של הלילה שבו פיטר עף פנימה בחיפוש אחר הצל שלו.
"הבחור הטיפש," אומרת וונדי, "ניסה להדביק אותו בסבון, וכשלא הצליח, הוא בכה, וזה העיר אותי, ותפרתי לו אותו."
"דילגת על קטע," קוטעת אותה ג'יין, שכבר יודעת את הסיפור טוב יותר מאמא שלה. "כשראית אותו יושב על הרצפה ובוכה, מה אמרת?"
"התיישבתי במיטה ואמרתי: 'ילד, למה אתה בוכה?'"
"כן, זה היה ככה," אומרת ג'יין, בנשימה גדולה.
"ואז הוא הטיס את כולנו לארץ לעולם לא ולפיות ולפיראטים ולאינדיאנים וללגונת בנות הים, ולבית שמתחת לאדמה, ולבית הקטן."
"כן! מה הכי אהבת מכל זה?"
"נדמה לי שהכי אהבתי את הבית שמתחת לאדמה."
"כן, גם אני. מה היה הדבר האחרון שפיטר אמר לך אי פעם?"
"הדבר האחרון שהוא אמר לי אי פעם היה: 'רק תחכי לי תמיד, ואז באיזה לילה תשמעי אותי קורא קריאת תרנגול.'"
"כן."
"אבל, אבוי, הוא שכח ממני לגמרי." וונדי אמרה את זה בחיוך. עד כדי כך היא הייתה מבוגרת.
"איך נשמעה קריאת התרנגול שלו?" שאלה ג'יין ערב אחד.
"היא הייתה ככה," אמרה וונדי, וניסתה לחקות את קריאת התרנגול של פיטר.
"לא, היא לא הייתה," אמרה ג'יין ברצינות, "היא הייתה ככה;" והיא עשתה את זה הרבה הרבה יותר טוב מאמא שלה.
וונדי נבהלה קצת. "יקירה שלי, איך את יכולה לדעת?"
"אני שומעת אותה הרבה כשאני ישנה," אמרה ג'יין.
"אה, כן, הרבה ילדות שומעות אותה כשהן ישנות, אבל אני הייתי היחידה ששמעה אותה בהקיץ."
"איזה מזל יש לך," אמרה ג'יין.
ואז, לילה אחד, באה הטרגדיה. זה היה באביב, והסיפור של הלילה כבר סופר, וג'יין כבר ישנה במיטתה. וונדי ישבה על הרצפה, קרוב מאוד לאש, כדי לראות לתקן גרביים, כי לא היה אור אחר בחדר הילדים; ובזמן שישבה ותיקנה, שמעה קריאת תרנגול. ואז נפתח החלון ברוח כמו פעם, ופיטר צנח על הרצפה.
הוא היה בדיוק אותו דבר כמו תמיד, ווונדי ראתה מיד שעדיין יש לו כל שיני החלב.
הוא היה ילד קטן, והיא הייתה מבוגרת. היא הצטנפה ליד האש בלי להעז לזוז, חסרת אונים ואשמה, אישה גדולה.
"שלום, וונדי," אמר, בלי לשים לב לשום הבדל, כי חשב בעיקר על עצמו; ובאור העמום, השמלה הלבנה שלה יכלה להיות כותונת הלילה שבה ראה אותה בפעם הראשונה.
"שלום, פיטר," ענתה בחולשה, ודחסה את עצמה כמה שיותר קטן. משהו בתוכה צעק: "אישה, אישה, עזבי אותי."
"הלו, איפה ג'ון?" שאל, כשפתאום הבחין שהמיטה השלישית חסרה.
"ג'ון לא כאן עכשיו," התנשפה.
"מייקל ישן?" שאל, במבט אגבי על ג'יין.
"כן," ענתה; ועכשיו הרגישה שהיא בוגדת גם בג'יין וגם בפיטר.
"זה לא מייקל," אמרה מהר, פן ייפול עליה עונש משמיים.
פיטר הסתכל. "הלו, זה חדש?"
"כן."
"בן או בת?"
"בת."
עכשיו בטח יבין; אבל ממש לא.
"פיטר," אמרה בהיסוס, "אתה מצפה שאעוף איתך?"
"ודאי; בשביל זה באתי." הוא הוסיף בחומרה מה: "שכחת שזה זמן ניקיון האביב?"
היא ידעה שאין טעם לומר שהוא נתן לזמנים רבים של ניקיון אביב לחלוף.
"אני לא יכולה לבוא," אמרה בהתנצלות, "שכחתי איך עפים."
"אני אלמד אותך שוב מהר."
"הו, פיטר, אל תבזבז עליי את אבקת הפיות."
היא קמה; ועכשיו סוף סוף תקף אותו פחד. "מה קרה?" קרא, והתכווץ.
"אגביר את האור," אמרה, "ואז תוכל לראות בעצמך."
בפעם כמעט היחידה בחייו שאני יודע עליה, פיטר פחד. "אל תגבירי את האור," קרא.
היא הניחה לידיה לשחק בשערו של הנער הטרגי. היא כבר לא הייתה ילדה קטנה שלבה שבור בגללו; היא הייתה אישה מבוגרת שמחייכת לכל זה, אבל היו אלה חיוכים בעיניים רטובות.
אז הגבירה את האור, ופיטר ראה. הוא פלט צעקת כאב; וכשהיצורה הגבוהה והיפה התכופפה להרים אותו בזרועותיה, הוא נרתע בחדות.
"מה קרה?" קרא שוב.
היא נאלצה לומר לו.
"אני זקנה, פיטר. אני הרבה הרבה יותר מבת עשרים. גדלתי מזמן."
"הבטחת שלא!"
"לא יכולתי להימנע מזה. אני אישה נשואה, פיטר."
"לא, את לא."
"כן, והילדה הקטנה במיטה היא התינוקת שלי."
"לא, היא לא."
אבל הוא שיער שכן; והוא צעד צעד לעבר הילדה הישנה, הפגיון שלו מורם. כמובן שהוא לא היכה. במקום זה התיישב על הרצפה והתייפח; ווונדי לא ידעה איך לנחם אותו, אף שפעם הייתה יכולה לעשות את זה בקלות כזאת. היא הייתה עכשיו רק אישה, והיא רצה החוצה מהחדר כדי לנסות לחשוב.
פיטר המשיך לבכות, ועד מהרה היבבות שלו העירו את ג'יין. היא התיישבה במיטה, ומיד התעניינה.
"ילד," אמרה, "למה אתה בוכה?"
פיטר קם והשתחווה לה, והיא השתחוותה לו מהמיטה.
"שלום," אמר.
"שלום," אמרה ג'יין.
"קוראים לי פיטר פן," אמר לה.
"כן, אני יודעת."
"חזרתי בשביל אמא שלי," הסביר, "כדי לקחת אותה לארץ לעולם לא."
"כן, אני יודעת," אמרה ג'יין, "חיכיתי לך."
כשוונדי חזרה בהיסוס, מצאה את פיטר יושב על עמוד המיטה וקורא קריאות תרנגול מפוארות, בזמן שג'יין בכותונת הלילה שלה עפה מסביב לחדר באקסטזה חגיגית.
"היא אמא שלי," הסביר פיטר; וג'יין ירדה ועמדה לצידו, עם המבט על פניה שהוא אהב לראות אצל גברות כשהן מביטות בו.
"הוא כל כך צריך אמא," אמרה ג'יין.
"כן, אני יודעת," הודתה וונדי, די בעצב; "אף אחד לא יודע את זה כמוני."
"להתראות," אמר פיטר לוונדי; והוא התרומם באוויר, וג'יין חסרת הבושה התרוממה איתו; זו כבר הייתה הדרך הכי קלה שלה לזוז ממקום למקום.
וונדי מיהרה אל החלון.
"לא, לא," קראה.
"זה רק לזמן ניקיון האביב," אמרה ג'יין, "הוא רוצה שתמיד אני אעשה לו את ניקיון האביב."
"אילו רק יכולתי לבוא איתכם," נאנחה וונדי.
"את מבינה, את לא יודעת לעוף," אמרה ג'יין.
כמובן שבסוף נתנה להם וונדי לעוף יחד. המבט האחרון שלנו בה מראה אותה ליד החלון, מביטה בהם מתרחקים בשמיים עד שנעשו קטנים כמו כוכבים.
כשאתם מביטים בוונדי, אולי תראו את שערה מלבין, ואת דמותה נעשית שוב קטנה, כי כל זה קרה לפני הרבה זמן. ג'יין היא עכשיו מבוגרת רגילה, עם בת בשם מרגרט; ובכל זמן ניקיון אביב, חוץ מכשהוא שוכח, פיטר בא לקחת את מרגרט ולוקח אותה לארץ לעולם לא, ושם היא מספרת לו סיפורים על עצמו, והוא מקשיב להם בשקיקה. כשמרגרט תגדל, תהיה לה בת, שתהיה בתורה אמא של פיטר; וכך זה יימשך, כל עוד ילדים יהיו עליזים ותמימים וחסרי לב.
הסוף