"היה היה פעם..."
"מלך!" יגידו מיד קוראיי הקטנים.
לא, ילדים, טעיתם. היה היה פעם בול עץ.
זה לא היה עץ יקר ומהודר, אלא סתם בול עץ מערימת העצים, מאלה ששמים בחורף בתנורים ובאחים כדי להדליק אש ולחמם את החדרים.
אני לא יודע איך זה קרה, אבל העובדה היא שיום בהיר אחד הגיע בול העץ הזה אל בית המלאכה של נגר זקן, ששמו היה המאסטרו אנטוניו. אלא שכולם קראו לו המאסטרו דובדבן, בגלל קצה האף שלו, שתמיד היה מבריק ואדום־סגול, כמו דובדבן בשל.
ברגע שראה המאסטרו דובדבן את בול העץ, שמח מאוד. הוא שפשף את ידיו בשביעות רצון ומלמל בחצי קול: "העץ הזה הגיע בדיוק בזמן. אעשה ממנו רגל לשולחן קטן."
אמר ועשה. הוא לקח מיד את הגרזן המושחז כדי להתחיל לקלף ממנו את הקליפה ולגלף אותו בגסות. אבל כשעמד להנחית את המכה הראשונה, נשארה זרועו תלויה באוויר, כי שמע קול קטנטן ודקיק שאמר בתחינה: "אל תכה אותי כל כך חזק!"
תארו לעצמכם איך נשאר הזקן הטוב, המאסטרו דובדבן!
הוא גלגל את עיניו הנבוכות בכל החדר, כדי לראות מאיפה יכול היה לצאת הקול הקטן הזה, ולא ראה אף אחד! הוא הסתכל מתחת לשולחן העבודה, ואף אחד. הסתכל בתוך ארון שתמיד היה סגור, ואף אחד. הסתכל בסל של השבבים והנסורת, ואף אחד. פתח את דלת בית המלאכה כדי להציץ גם לרחוב, ואף אחד. אז מה?
"הבנתי," אמר אז, צחק וגירד את הפאה שלו. "כנראה שאת הקול הקטן הזה רק דמיינתי. בוא נחזור לעבודה."
הוא לקח שוב את הגרזן ביד והנחית על בול העץ מכה חגיגית במיוחד.
"איי! הכאבת לי!" צעק בצער אותו קול קטן.
הפעם נשאר המאסטרו דובדבן קפוא במקומו, עם עיניים בולטות מפחד, עם פה פעור ועם לשון משתלשלת עד הסנטר, כמו פרצוף אבן של מזרקה.
ברגע שחזר אליו כוח הדיבור, התחיל לומר, רועד ומגמגם מבהלה: "אבל מאיפה יצא הקול הקטן הזה שאמר איי?... הרי אין כאן נפש חיה. אולי במקרה בול העץ הזה למד לבכות ולהתלונן כמו ילד? אני לא יכול להאמין. הנה הוא, העץ הזה: בול עץ להסקה, כמו כל האחרים, ואם אזרוק אותו לאש, אפשר יהיה להרתיח עליו סיר של שעועית... אז מה? אולי מישהו מתחבא בתוכו? אם מישהו מתחבא בתוכו, יותר גרוע לו. עכשיו אני אסדר אותו!"
ובאמרו זאת, תפס בשתי ידיו את בול העץ המסכן, והתחיל לחבוט בו בלי רחמים בקירות החדר.
אחר כך הקשיב, כדי לשמוע אם יש איזה קול קטן שמתלונן. הוא חיכה שתי דקות, ושום דבר. חמש דקות, ושום דבר. עשר דקות, ושום דבר!
"הבנתי," אמר אז, התאמץ לצחוק ופרע את הפאה שלו. "כנראה שאת הקול הקטן שאמר 'איי' רק דמיינתי! בוא נחזור לעבודה."
ומכיוון שנכנס בו פחד גדול, ניסה לזמזם קצת כדי לאזור אומץ.
בינתיים הניח את הגרזן בצד, ולקח ביד את המקצועה כדי להקציע את בול העץ ולהחליק אותו. אבל בזמן שהקציע אותו למעלה ולמטה, שמע את אותו קול קטן שאמר לו בצחוק: "תפסיק! אתה מדגדג לי את הגוף!"
הפעם נפל המאסטרו דובדבן המסכן ארצה כאילו פגע בו ברק.
כשפקח שוב את עיניו, מצא את עצמו יושב על הרצפה.
פניו נראו משונות לגמרי, ואפילו קצה האף שלו, שהיה כמעט תמיד אדום־סגול, נעשה כחול מרוב פחד.