באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת.
"היכנסו," אמר הנגר, בלי כוח לקום על רגליו.
אז נכנס לבית המלאכה זקן קטן וזריז, ששמו היה ג'פטו. אבל ילדי השכונה, כשרצו להרגיז אותו עד כלות, קראו לו בכינוי "פולנטינה", בגלל הפאה הצהובה שלו, שהייתה דומה מאוד לפולנטה, דייסת תירס צהובה.
ג'פטו היה רגזן נורא. אוי למי שקרא לו פולנטינה! הוא נעשה מיד לחיה פראית, ולא היה שום דרך להרגיע אותו.
"בוקר טוב, המאסטרו אנטוניו," אמר ג'פטו. "מה אתה עושה שם על הרצפה?"
"אני מלמד את הנמלים חשבון."
"שיהיה לך לבריאות."
"מי הביא אותך אליי, ידידי ג'פטו?"
"הרגליים. דע לך, המאסטרו אנטוניו, שבאתי אליך לבקש טובה."
"הנני, מוכן לשרת אותך," ענה הנגר והתרומם על ברכיו.
"הבוקר נפל לי למוח רעיון."
"נשמע אותו."
"חשבתי לבנות לעצמי בובת עץ יפה. אבל בובה נפלאה, שתדע לרקוד, לסייף ולעשות סלטות באוויר. עם הבובה הזאת אני רוצה לנדוד בעולם, ולהרוויח לי פת לחם וכוס יין. מה דעתך?"
"כל הכבוד, פולנטינה!" צעק אותו קול קטן, ולא היה ברור מאיפה יצא.
כששמע שקוראים לו פולנטינה, האדים ג'פטו מכעס כמו פלפל אדום, פנה אל הנגר ואמר לו בזעם: "למה אתה מעליב אותי?"
"מי מעליב אותך?"
"קראת לי פולנטינה!"
"זה לא הייתי אני."
"אז מה, אולי זה הייתי אני? אני אומר שזה היית אתה."
"לא!"
"כן!"
"לא!"
"כן!"
והם התלהטו עוד ועוד, עברו ממילים למעשים, תפסו זה את זה, שרטו, נשכו והכו זה את זה.
כשנגמר הקרב, מצא המאסטרו אנטוניו בידיו את הפאה הצהובה של ג'פטו, וג'פטו גילה שבפיו נמצאת הפאה האפורה של הנגר.
"תחזיר לי את הפאה שלי!" צעק המאסטרו אנטוניו.
"ואתה תחזיר לי את שלי, ונעשה שלום."
שני הזקנים הקטנים לקחו כל אחד את הפאה שלו, לחצו ידיים ונשבעו להישאר חברים טובים כל החיים.
"אם כך, ידידי ג'פטו," אמר הנגר לאות שלום, "איזו טובה אתה מבקש ממני?"
"הייתי רוצה קצת עץ כדי לבנות את הבובה שלי. תיתן לי?"
המאסטרו אנטוניו שמח מאוד, והלך מיד לקחת משולחן העבודה את בול העץ שגרם לו לכל כך הרבה פחדים. אבל כשעמד למסור אותו לחברו, נתן בול העץ טלטלה, החליק בכוח מידיו, ונחבט חזק בשוקיים הצנומות של ג'פטו המסכן.
"אה! ככה, בנימוס כזה, אתה נותן מתנות, המאסטרו אנטוניו? כמעט עשית אותי צולע!..."
"אני נשבע לך שזה לא הייתי אני!"
"אז כנראה שזה הייתי אני!..."
"האשמה כולה של העץ הזה..."
"אני יודע שזה העץ, אבל אתה זה שזרקת אותו לי על הרגליים!"
"לא זרקתי אותו עליך!"
"שקרן!"
"ג'פטו, אל תעליב אותי, אחרת אקרא לך פולנטינה!..."
"חמור!"
"פולנטינה!"
"טמבל!"
"פולנטינה!"
"קוף מכוער!"
"פולנטינה!"
כששמע שקוראים לו פולנטינה בפעם השלישית, איבד ג'פטו את העשתונות, התנפל על הנגר, ושם החטיפו זה לזה מכות כהוגן.
כשנגמר הקרב, מצא המאסטרו אנטוניו על האף שלו עוד שתי שריטות, והשני מצא בז'קט שלו שני כפתורים פחות. אחרי שהשוו כך את החשבונות ביניהם, לחצו ידיים ונשבעו להישאר חברים טובים כל החיים.
בינתיים לקח ג'פטו איתו את בול העץ הטוב שלו, הודה למאסטרו אנטוניו, וחזר הביתה צולע.