הבית של ג'פטו היה חדרון קטן בקומת הקרקע, שהאור נכנס אליו מתחת למדרגות. הרהיטים לא יכלו להיות פשוטים יותר: כיסא עלוב, מיטה לא טובה במיוחד ושולחן קטן הרוס לגמרי. בקיר שבקצה החדר נראתה אח עם אש בוערת, אבל האש הייתה מצוירת, ולצד האש היה מצויר סיר שרתח בעליזות והוציא ענן של אדים, שנראה כמו אדים אמיתיים.
ברגע שנכנס הביתה, לקח ג'פטו מיד את כלי העבודה והתחיל לגלף ולבנות את הבובה שלו.
"איזה שם אתן לו?" אמר לעצמו. "אני רוצה לקרוא לו פינוקיו. השם הזה יביא לו מזל. הכרתי משפחה שלמה של פינוקים: פינוקיו האבא, פינוקיה האמא ופינוקים הילדים, ולכולם היה טוב. העשיר מכולם היה קבצן."
כשמצא שם לבובה שלו, התחיל לעבוד ברצינות, ועשה לו מיד את השיער, אחר כך את המצח, אחר כך את העיניים.
כשגמר את העיניים, תארו לעצמכם את התדהמה שלו, כשהבחין שהעיניים זזות ומסתכלות עליו בלי להסיר מבט.
ג'פטו, כשראה ששתי עיני העץ האלה מסתכלות עליו, כמעט נעלב, ואמר בטון פגוע: "עיני עץ מכוערות, למה אתן מסתכלות עליי?"
אף אחד לא ענה.
אז, אחרי העיניים, עשה לו את האף. אבל האף, ברגע שנגמר, התחיל לגדול: וגדל, וגדל, וגדל, ובתוך כמה דקות נעשה לאף ענקי שלא נגמר לעולם.
ג'פטו המסכן התאמץ לקצץ אותו, אבל ככל שקיצץ וקיצר אותו, האף החצוף הזה רק נעשה ארוך יותר.
אחרי האף עשה לו את הפה.
הפה עוד לא נגמר, וכבר התחיל לצחוק וללעוג לו.
"תפסיק לצחוק!" אמר ג'פטו בכעס, אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר.
"תפסיק לצחוק, אני אומר לך שוב!" צעק בקול מאיים.
אז הפה הפסיק לצחוק, אבל הוציא את כל הלשון.
ג'פטו, כדי לא לקלקל את העבודה שלו, העמיד פנים שלא שם לב, והמשיך לעבוד. אחרי הפה עשה לו את הסנטר, אחר כך את הצוואר, אחר כך את הכתפיים, את הבטן, את הזרועות ואת הידיים.
ברגע שגמר את הידיים, הרגיש ג'פטו שמישהו מוריד לו את הפאה מהראש. הוא הרים את עיניו, ומה ראה? הוא ראה את הפאה הצהובה שלו ביד של הבובה.
"פינוקיו!... תחזיר לי מיד את הפאה שלי!"
ופינוקיו, במקום להחזיר לו את הפאה, שם אותה על הראש של עצמו, ונשאר מתחתיה חצי חנוק.
מול ההתנהגות החצופה והמלגלגת הזאת, נעשה ג'פטו עצוב ומדוכדך כמו שלא היה מעולם בחייו. הוא פנה אל פינוקיו ואמר לו: "ילד שובב! עוד לא גמרתי לעשות אותך, וכבר אתה מתחיל לזלזל באבא שלך! רע, ילד שלי, רע!"
והוא ניגב דמעה.
נשארו עוד לעשות את הרגליים ואת כפות הרגליים.
כשגמר ג'פטו לעשות לו את כפות הרגליים, הרגיש בעיטה בקצה האף.
"מגיע לי," אמר אז לעצמו. "הייתי צריך לחשוב על זה קודם! עכשיו כבר מאוחר!"
אחר כך לקח את הבובה בידיו והעמיד אותה על הרצפה, כדי שתלך.
לפינוקיו היו רגליים נוקשות, והוא לא ידע לזוז, וג'פטו הוביל אותו ביד כדי ללמד אותו לשים צעד אחרי צעד.
כשהרגליים שלו השתחררו, התחיל פינוקיו ללכת לבד ולרוץ בחדר, עד שיצא דרך דלת הבית, קפץ לרחוב והתחיל לברוח.
וג'פטו המסכן רץ אחריו ולא הצליח להשיג אותו, כי פינוקיו השובב קפץ כמו ארנב, וכשהיכה ברגלי העץ שלו על אבני הרחוב, עשה רעש כמו עשרים זוגות של קבקבי עץ של איכרים.
"תפסו אותו! תפסו אותו!" צעק ג'פטו. אבל האנשים שברחוב, כשראו את בובת העץ הזאת רצה כמו סוס מירוץ, עצרו מכושפים להסתכל עליה, וצחקו, וצחקו, וצחקו, יותר משאפשר לתאר.
לבסוף, למרבה המזל, הגיע שוטר. כששמע את כל המהומה, חשב שמדובר בסייח שברח מבעליו, ועמד באומץ ברגליים פשוקות באמצע הרחוב, בהחלטה נחושה לעצור אותו ולמנוע אסונות גדולים יותר.
אבל פינוקיו, כשראה מרחוק את השוטר שחסם את כל הרחוב, ניסה לעבור בהפתעה בין רגליו, ונכשל.
השוטר, בלי לזוז בכלל, תפס אותו בעדינות באף (זה היה אף ענקי ומוגזם, שנראה כאילו נעשה בדיוק כדי שהשוטרים יתפסו אותו בו) והחזיר אותו לידיו של ג'פטו. ג'פטו רצה מיד, כעונש, למשוך לו קצת באוזניים. אבל תארו לעצמכם איך נשאר כשחיפש לו את האוזניים ולא הצליח למצוא אותן. ואתם יודעים למה? כי בלהט הגילוף שכח לעשות לו אותן.
אז תפס אותו בעורף, ובזמן שהחזיר אותו הביתה, אמר לו ונענע בראשו באיום: "בוא מיד הביתה. כשנגיע הביתה, אל תדאג, נעשה את החשבון שלנו!"
פינוקיו, כששמע את זה, השתטח על הרצפה, ולא רצה ללכת עוד. בינתיים התחילו הסקרנים והבטלנים לעצור מסביב ולהתקהל.
כל אחד אמר משהו אחר.
"בובה מסכנה!" אמרו כמה מהם. "הוא צודק שהוא לא רוצה לחזור הביתה! מי יודע איך היה מכה אותו האיש הרע הזה, ג'פטו!..."
והאחרים הוסיפו ברשעות: "הג'פטו הזה נראה אדם הגון! אבל הוא עריץ אמיתי עם ילדים! אם ישאירו את הבובה המסכנה הזאת בידיים שלו, הוא בהחלט מסוגל לשבור אותה לחתיכות!"
בקיצור, הם דיברו ועשו כל כך הרבה, שהשוטר שחרר את פינוקיו, ולקח לכלא את ג'פטו המסכן. ג'פטו, שלא מצא מילים להגן על עצמו באותו רגע, בכה כמו עגל, ובדרך לבית הסוהר גמגם בין יבבות: "בן אומלל! ולחשוב שעבדתי כל כך קשה כדי לעשות ממנו בובה הגונה! אבל מגיע לי! הייתי צריך לחשוב על זה קודם!..."
מה שקרה אחר כך הוא סיפור כל כך מוזר, שכמעט אי אפשר להאמין בו, ואני אספר לכם אותו בפרקים הבאים.