אספר לכם, אם כן, ילדים, שבזמן שג'פטו המסכן הובל לכלא בלי שום אשמה, פינוקיו השובב, שהשתחרר מציפורני השוטר, ברח בכל כוחו דרך השדות, כדי להגיע הביתה מהר יותר. ובלהט הריצה קפץ מעל תלוליות גבוהות מאוד, מעל משוכות של קוצים ומעל תעלות מלאות מים, בדיוק כמו שהיה עושה גדי קטן או ארנבון שציידים רודפים אחריו.
כשהגיע לפני הבית, מצא את דלת הכניסה פתוחה למחצה. הוא דחף אותה, נכנס, ומיד אחרי שנעל את הבריח, התיישב על הרצפה והוציא אנחה גדולה של שביעות רצון.
אבל השמחה הזאת לא נמשכה הרבה זמן, כי שמע בחדר מישהו שעשה: "קרי־קרי־קרי!"
"מי קורא לי?" אמר פינוקיו מבוהל כולו.
"זה אני!"
פינוקיו הסתובב, וראה צרצר גדול שטיפס לאט לאט במעלה הקיר.
"תגיד לי, צרצר, ומי אתה?"
"אני הצרצר המדבר, ואני גר בחדר הזה כבר יותר ממאה שנה."
"אבל היום החדר הזה שלי," אמרה הבובה, "ואם אתה רוצה לעשות לי טובה אמיתית, לך מכאן מיד, ואפילו אל תסתכל אחורה."
"אני לא אלך מכאן," ענה הצרצר, "לפני שאגיד לך אמת גדולה."
"תגיד אותה, ותזדרז."
"אוי לילדים שמתמרדים נגד ההורים שלהם, ועוזבים בגחמה את בית אביהם. לעולם לא יהיה להם טוב בעולם הזה, ובמוקדם או במאוחר יצטערו על כך במרירות."
"שיר לך, צרצר שלי, כמה שבא לך. אבל אני יודע שמחר, עם שחר, אני רוצה ללכת מכאן. כי אם אשאר כאן, יקרה לי מה שקורה לכל הילדים האחרים: ישלחו אותי לבית הספר, וברצון או בכוח אצטרך ללמוד. ואני, בינינו, אין לי שום חשק ללמוד, וכיף לי יותר לרוץ אחרי פרפרים ולטפס על עצים כדי לקחת גוזלים מהקן."
"טיפשון מסכן!... אתה לא יודע שאם תעשה כך, תהיה כשתגדל חמור גמור, וכולם יצחקו עליך?"
"שתוק, צרצר מבשר רעות!" צעק פינוקיו.
אבל הצרצר, שהיה סבלני ופילוסוף, במקום להיעלב מהחוצפה הזאת, המשיך באותו טון: "ואם אתה לא אוהב ללכת לבית הספר, למה שלא תלמד לפחות מקצוע, כדי להרוויח ביושר פת לחם?"
"אתה רוצה שאגיד לך?" ענה פינוקיו, שהתחיל לאבד את הסבלנות. "מכל המקצועות בעולם יש רק אחד שבאמת מוצא חן בעיניי."
"ומה המקצוע הזה?"
"לאכול, לשתות, לישון, ליהנות, ולחיות מהבוקר עד הערב חיים של נווד."
"לידיעתך," אמר הצרצר המדבר ברוגע הרגיל שלו, "כל מי שעוסק במקצוע הזה מגיע כמעט תמיד לבית החולים או לכלא."
"תיזהר, צרצר מבשר רעות!... אם אתרגז, אוי לך!"
"פינוקיו מסכן, אני באמת מרחם עליך!..."
"למה אתה מרחם עליי?"
"כי אתה בובה, ומה שגרוע יותר, כי יש לך ראש של עץ."
למשמע המילים האחרונות האלה, קפץ פינוקיו בזעם, לקח משולחן העבודה פטיש עץ, וזרק אותו על הצרצר המדבר.
אולי אפילו לא חשב שיפגע בו. אבל לרוע המזל פגע בו בדיוק בראש, כך שלצרצר המסכן נשאר רק אוויר לומר "קרי־קרי־קרי", ואחר כך נשאר שם בלי תנועה, דבוק לקיר.