בינתיים התחיל לרדת הלילה, ופינוקיו, שנזכר שלא אכל כלום, הרגיש בבטן גרגור קטן, שהיה דומה מאוד לתיאבון.
אבל התיאבון של ילדים מתקדם מהר, ובאמת, אחרי כמה דקות נעשה התיאבון לרעב, והרעב, כהרף עין, הפך לרעב של זאבים, רעב שאפשר לחתוך בסכין.
פינוקיו המסכן רץ מיד אל האח, שעמד בה סיר רותח, ועשה תנועה כדי להרים את המכסה ולראות מה יש בפנים. אבל הסיר היה מצויר על הקיר. תארו לעצמכם איך נשאר. האף שלו, שכבר היה ארוך, התארך בעוד ארבע אצבעות לפחות.
אז התחיל לרוץ בחדר ולחטט בכל המגירות ובכל המחבואים, כדי למצוא קצת לחם, אולי קצת לחם יבש, קרום קטן, עצם שנשארה מהכלב, קצת דייסה מעופשת, עצם של דג, גלעין של דובדבן, בקיצור, משהו ללעוס. אבל לא מצא כלום, כלום גדול, ממש כלום.
ובינתיים הרעב גדל, וגדל כל הזמן. ולפינוקיו המסכן לא הייתה שום הקלה, חוץ מלפהק. והוא פיהק פיהוקים ארוכים כל כך, שלפעמים הגיע לו הפה עד האוזניים. ואחרי שפיהק, ירק, והרגיש שהבטן שלו נעלמת.
אז בכה והתייאש, ואמר: "הצרצר המדבר צדק. עשיתי רע כשהתמרדתי נגד אבא שלי וברחתי מהבית... אילו אבא שלי היה כאן עכשיו, לא הייתי מת מפיהוקים! אוי! איזו מחלה נוראה זה הרעב!"
והנה פתאום נדמה לו שהוא רואה בערימת האשפה משהו עגול ולבן, שהיה דומה לגמרי לביצה של תרנגולת. הוא קפץ והתנפל עליה ברגע אחד. זו הייתה ביצה אמיתית.
את השמחה של הבובה אי אפשר לתאר. צריך לדעת לדמיין אותה. כמעט בטוח שזה חלום, סובב את הביצה בין ידיו, נגע בה ונישק אותה, ובזמן שנישק אמר: "ועכשיו איך אבשל אותה? אעשה חביתה?... לא, עדיף לבשל אותה בצלחת!... או אולי היא תהיה טעימה יותר אם אטגן אותה במחבת? או אם אבשל אותה רכה, לגמיעה? לא, הכי מהר זה לבשל אותה בצלחת או במחבת קטנה: אני רוצה לאכול אותה כל כך!"
אמר ועשה. הוא העמיד מחבת קטנה על כלי חרס מלא גחלים בוערות, שם במחבת, במקום שמן או חמאה, קצת מים, וכשהמים התחילו להעלות אדים, טק!... שבר את קליפת הביצה, ועשה תנועה כדי לשפוך אותה פנימה.
אבל במקום החלבון והחלמון קפץ החוצה אפרוח עליז ומנומס מאוד, שקד קידה יפה ואמר: "אלף תודות, אדון פינוקיו, שחסכת ממני את הטרחה לשבור את הקליפה! להתראות, תהיה בריא, ודרישת שלום לכל המשפחה!"
ואחרי שאמר את זה, פרש את כנפיו, יצא דרך החלון שהיה פתוח, ועף הרחק עד שנעלם מהעין.
הבובה המסכנה נשארה שם, כמו מכושפת, עם עיניים קפואות, עם פה פעור ועם קליפות הביצה ביד. אבל כשהתאושש מהתדהמה הראשונה, התחיל לבכות, לצרוח ולרקוע ברגליים על הרצפה מרוב ייאוש, ובוכה אמר: "ובכל זאת הצרצר המדבר צדק! אילו לא ברחתי מהבית, ואילו אבא שלי היה כאן, לא הייתי מת עכשיו מרעב. אוי! איזו מחלה נוראה זה הרעב!..."
ומכיוון שהבטן שלו המשיכה לגרגר יותר מתמיד, והוא לא ידע איך להשתיק אותה, חשב לצאת מהבית ולקפוץ לכפר הקטן הסמוך, בתקווה למצוא איזה אדם רחמן שייתן לו בנדבה קצת לחם.