ובדיוק היה זה לילה נורא, לילה של גיהינום. הרעם רעם חזק חזק, הברקים הבזיקו כאילו השמיים בוערים, ורוח קרה ופראית, ששרקה בזעם והרימה ענן ענק של אבק, גרמה לכל העצים בשדות לחרוק ולגנוח.
פינוקיו פחד מאוד מרעמים ומברקים. אלא שהרעב היה חזק מהפחד. לכן סגר את דלת הבית, פתח בריצה, ובמאה קפיצות בערך הגיע עד הכפר, עם לשון בחוץ ועם נשימה כבדה, כמו כלב ציד.
אבל מצא שם הכול חשוך והכול שומם. החנויות היו סגורות, דלתות הבתים סגורות, החלונות סגורים, וברחוב אפילו לא כלב. זה נראה כמו כפר של מתים.
אז פינוקיו, אחוז ייאוש ורעב, נתלה בפעמון של אחד הבתים, והתחיל לצלצל בלי הפסקה, ואמר בלבו: "מישהו כבר יציץ."
ובאמת הציץ זקן, עם כובע לילה על הראש, וצעק בכעס: "מה אתה רוצה בשעה כזאת?"
"שתעשה לי טובה ותיתן לי קצת לחם?"
"חכה לי שם, ואני חוזר מיד," ענה הזקן הקטן. הוא חשב שיש לו עסק עם אחד מהילדים הפרועים האלה, שנהנים לצלצל בלילה בפעמוני הבתים כדי להטריד אנשים הגונים, שישנים בשקט.
אחרי חצי דקה נפתח החלון שוב, וקולו של אותו זקן קטן צעק לפינוקיו: "תעמוד מתחת לחלון ותחזיק את הכובע."
פינוקיו, שעוד לא היה לו כובע, התקרב, והרגיש שנשפך עליו דלי עצום של מים, שהשקה אותו כולו, מהראש ועד הרגליים, כאילו היה עציץ של גרניום נבול.
הוא חזר הביתה רטוב כמו אפרוח ותשוש מעייפות ומרעב. ומכיוון שלא היה לו עוד כוח לעמוד, התיישב, והניח את רגליו הרטובות והמלוכלכות על כלי חרס מלא גחלים בוערות.
ושם נרדם. ובזמן שישן, רגליו, שהיו עשויות עץ, עלו באש, ולאט לאט נחרכו ונעשו אפר.
ופינוקיו המשיך לישון ולנחור, כאילו הרגליים שלו היו של מישהו אחר. לבסוף, עם עלות השחר, התעורר, כי מישהו דפק בדלת.
"מי שם?" שאל, פיהק ושפשף את עיניו.
"זה אני!" ענה קול.
הקול הזה היה קולו של ג'פטו.