פינוקיו המסכן, שעיניו היו עדיין חצי ישנות, עוד לא שם לב שהרגליים שלו נשרפו לגמרי. לכן, ברגע ששמע את קולו של אביו, קפץ מהשרפרף כדי לרוץ ולפתוח את הבריח. אבל במקום זה, אחרי שתיים־שלוש מעידות, נפל מלוא אורכו על הרצפה.
וכשנחבט ברצפה, עשה את אותו רעש שהיה עושה שק של כפות עץ שנפל מהקומה החמישית.
"פתח לי!" צעק בינתיים ג'פטו מהרחוב.
"אבא שלי, אני לא יכול..." ענתה הבובה, בכתה והתגלגלה על הרצפה.
"למה אתה לא יכול?"
"כי אכלו לי את הרגליים."
"ומי אכל לך אותן?"
"החתול," אמר פינוקיו, כשראה את החתול משחק בכפותיו הקדמיות ומקפיץ כמה שבבי עץ.
"פתח לי, אני אומר לך!" חזר ג'פטו. "אחרת, כשאכנס הביתה, אני אתן לך חתול!"
"אני לא יכול לעמוד, תאמין לי. אוי! מסכן שכמוני! מסכן שכמוני, שאצטרך ללכת על הברכיים כל החיים!"
ג'פטו, שחשב שכל הבכיות האלה הן עוד תעלול של הבובה, החליט לגמור עם זה. הוא טיפס על הקיר ונכנס הביתה דרך החלון.
בהתחלה רצה לומר ולעשות הרבה. אבל כשראה את פינוקיו שלו שוכב על הרצפה, באמת בלי רגליים, ליבו נמס. הוא הרים אותו מיד בזרועותיו והתחיל לנשק אותו, ללטף ולפנק אותו אלף פעמים, ועם דמעות גדולות שזלגו על לחייו, אמר לו בין יבבות: "פינוקיו הקטן שלי! איך זה ששרפת את הרגליים?"
"אני לא יודע, אבא, אבל תאמין לי שזה היה לילה של גיהינום, ואזכור אותו כל עוד אחיה. רעם, הבריק, והייתי רעב מאוד, ואז הצרצר המדבר אמר לי: 'מגיע לך, היית רע ומגיע לך', ואני אמרתי לו: 'תיזהר, צרצר!...', והוא אמר לי: 'אתה בובה ויש לך ראש של עץ', ואני זרקתי עליו ידית של פטיש, והוא מת, אבל זאת אשמתו, כי אני לא רציתי להרוג אותו, והראיה היא ששמתי מחבת קטנה על הגחלים הבוערות, אבל האפרוח ברח החוצה ואמר: 'להתראות... ודרישת שלום לכל המשפחה'. והרעב רק גדל, ולכן הזקן הקטן עם כובע הלילה הציץ מהחלון ואמר לי: 'תעמוד מתחת ותחזיק את הכובע', ואני, עם דלי המים הזה על הראש, כי לבקש קצת לחם זה לא בושה, נכון? חזרתי מיד הביתה, ומכיוון שעוד הייתי רעב מאוד, שמתי את הרגליים על כלי הגחלים כדי להתייבש, ואתה חזרת, ומצאתי אותן שרופות, ובינתיים הרעב עדיין יש לי, ואת הרגליים אין לי יותר! איה!... איה!... איה!... איה!..."
ופינוקיו המסכן התחיל לבכות ולצרוח כל כך חזק, שאפשר היה לשמוע אותו במרחק חמישה קילומטרים.
ג'פטו, שמכל הנאום המבולבל הזה הבין רק דבר אחד, כלומר שהבובה מרגישה שהיא מתה מרעב, הוציא מהכיס שלושה אגסים, הושיט לו אותם ואמר: "שלושת האגסים האלה היו ארוחת הבוקר שלי, אבל אני נותן לך אותם בשמחה. תאכל אותם, ובתיאבון."
"אם אתה רוצה שאוכל אותם, תעשה לי טובה ותקלף אותם."
"לקלף אותם?" ענה ג'פטו בתדהמה. "לא הייתי מאמין, ילד שלי, שאתה כל כך בררן ומפונק באוכל. רע! בעולם הזה, כבר מגיל קטן, צריך להתרגל לאכול הכול, כי אף פעם לא יודעים מה יכול לקרות לנו. החיים מלאים הפתעות!..."
"אתה בטח צודק," הוסיף פינוקיו, "אבל אני לעולם לא אוכל פרי שלא קולף. את הקליפות אני לא סובל."
וג'פטו הטוב הוציא סכין קטנה, התחמש בסבלנות רבה, קילף את שלושת האגסים, ושם את כל הקליפות על פינת השולחן.
כשפינוקיו אכל בשתי ביסות את האגס הראשון, עשה תנועה כדי לזרוק את הליבה. אבל ג'פטו עצר את זרועו ואמר לו: "אל תזרוק אותה. בעולם הזה הכול יכול להועיל."
"אבל את הליבה אני בטוח לא אוכל!..." צעק הבובה והתפתל כמו צפע.
"מי יודע! החיים מלאים הפתעות!..." חזר ג'פטו, בלי להתרגז.
ובפועל, שלוש הליבות, במקום שייזרקו מהחלון, הונחו על פינת השולחן יחד עם הקליפות.
אחרי שאכל, או ליתר דיוק טרף, את שלושת האגסים, פיהק פינוקיו פיהוק ארוך מאוד ואמר בבכיינות: "אני עוד רעב!"
"אבל אני, ילד שלי, אין לי יותר מה לתת לך."
"ממש כלום, כלום?"
"יש לי רק את הקליפות והליבות האלה של האגסים."
"אין ברירה!" אמר פינוקיו. "אם אין משהו אחר, אוכל קליפה."
והוא התחיל ללעוס. בהתחלה עיקם קצת את הפה, אבל אחר כך, אחת אחרי השנייה, חיסל ברגע את כל הקליפות. ואחרי הקליפות גם את הליבות. וכשגמר לאכול הכול, טפח בשמחה על הבטן ואמר בשביעות רצון: "עכשיו אני מרגיש טוב!"
"אתה רואה, אם כן," העיר ג'פטו, "שאני צדקתי, כשאמרתי לך שאסור להתרגל להיות בררן ומפונק מדי באוכל. יקירי, אף פעם לא יודעים מה יכול לקרות לנו בעולם הזה. החיים מלאים הפתעות!..."