ברגע שהרעב של הבובה עבר, התחיל מיד לרטון ולבכות, כי רצה זוג רגליים חדשות.
אבל ג'פטו, כדי להעניש אותו על התעלול שעשה, נתן לו לבכות ולהתייאש חצי יום. אחר כך אמר לו: "ולמה שאעשה לך רגליים חדשות? אולי כדי לראות אותך בורח שוב מהבית?"
"אני מבטיח לך," אמר הבובה בין יבבות, "שמהיום והלאה אהיה טוב..."
"כל הילדים," ענה ג'פטו, "כשהם רוצים להשיג משהו, אומרים ככה."
"אני מבטיח לך שאלך לבית הספר, אלמד ואצליח..."
"כל הילדים, כשהם רוצים להשיג משהו, חוזרים על אותו סיפור."
"אבל אני לא כמו הילדים האחרים! אני הכי טוב מכולם, ותמיד אומר את האמת. אני מבטיח לך, אבא, שאלמד מקצוע, ושאהיה הנחמה והמשענת של זקנתך."
ג'פטו, אף שעשה פרצוף של עריץ, עיניו היו מלאות דמעות וליבו כבד מצער כשראה את פינוקיו המסכן שלו במצב מעורר רחמים כזה. הוא לא ענה עוד מילה, אלא לקח בידיו את כלי המקצוע ושתי חתיכות של עץ מיובש, והתחיל לעבוד במסירות גדולה.
ובפחות משעה הרגליים היו מוכנות לגמרי: שתי כפות רגליים קטנות, זריזות, דקות וגמישות, כאילו פיסל אותן אמן גאון.
אז אמר ג'פטו לבובה: "עצום את העיניים ותישן!"
ופינוקיו עצם את העיניים והעמיד פנים שהוא ישן. ובזמן שהעמיד פנים שהוא ישן, הדביק לו ג'פטו, בקצת דבק שהמיס בקליפת ביצה, את שתי הרגליים במקומן. והוא הדביק אותן כל כך טוב, שאפילו לא נראה סימן של החיבור.
ברגע שהבובה הבינה שיש לה רגליים, קפצה מהשולחן שעליו שכבה, והתחילה לעשות אלף ניתורים ואלף סלטות, כאילו השתגעה מרוב שמחה.
"כדי לגמול לך על כל מה שעשית בשבילי," אמר פינוקיו לאביו, "אני רוצה ללכת מיד לבית הספר."
"ילד טוב."
"אבל כדי ללכת לבית הספר אני צריך קצת בגדים."
ג'פטו, שהיה עני ולא היה לו בכיס אפילו פרוטה, תפר לו אז חליפה קטנה מנייר פרחוני, זוג נעליים מקליפת עץ וכובע קטן מתוך של לחם.
פינוקיו רץ מיד להסתכל בעצמו בקערה מלאה מים, ונשאר כל כך מרוצה מעצמו, שאמר בגאווה: "אני נראה ממש כמו אדון!"
"נכון," ענה ג'פטו, "כי זכור: לא הבגד היפה עושה את האדון, אלא דווקא הבגד הנקי."
"דרך אגב," הוסיף הבובה, "כדי ללכת לבית הספר עדיין חסר לי משהו. בעצם, חסר לי הדבר הכי חשוב."
"כלומר?"
"חסר לי ספר אל"ף־בי"ת."
"אתה צודק. אבל איך משיגים אותו?"
"זה קל מאוד: הולכים למוכר ספרים וקונים."
"והכסף?"
"לי אין."
"גם לי אין," הוסיף הזקן הטוב, ונעשה עצוב.
ופינוקיו, אף שהיה ילד עליז מאוד, נעשה עצוב גם הוא. כי עוני, כשהוא עוני אמיתי, כולם מבינים אותו, אפילו ילדים.
"אין דבר!" צעק ג'פטו פתאום וקם על רגליו. הוא לבש את המעיל הישן שלו, מבד גס, מלא טלאים ותיקונים, ויצא בריצה מהבית.
אחרי זמן קצר חזר. וכשחזר, היה בידו ספר האל"ף־בי"ת בשביל הבן, אבל המעיל כבר לא היה עליו. האיש המסכן נשאר בשרוולי חולצה, ובחוץ ירד שלג.
"והמעיל, אבא?"
"מכרתי אותו."
"למה מכרת אותו?"
"כי היה לי חם."
פינוקיו הבין את התשובה הזאת מיד, ולא יכול היה לעצור את הדחף של ליבו הטוב. הוא קפץ על צווארו של ג'פטו והתחיל לנשק אותו על כל הפנים.