כשהשלג הפסיק לרדת, יצא פינוקיו, עם ספר האל"ף־בי"ת החדש והטוב שלו מתחת לזרוע, בדרך שהובילה לבית הספר. ובדרך חלם במוחו הקטן אלף מחשבות ואלף מגדלים באוויר, אחד יפה יותר מהשני.
ובדברו אל עצמו, אמר: "היום, בבית הספר, אני רוצה ללמוד מיד לקרוא. מחר אלמד לכתוב, ומחרתיים אלמד לעשות חשבון. אחר כך, בזכות הכישרון שלי, ארוויח הרבה כסף, ובכסף הראשון שיגיע לי לכיס, אני רוצה מיד לעשות לאבא שלי מעיל יפה מבד צמר. אבל מה אני אומר, מצמר? אני רוצה לעשות לו אותו כולו מכסף ומזהב, עם כפתורים של יהלומים. והאיש המסכן הזה באמת ראוי לו. כי הרי, כדי לקנות לי ספרים וכדי שאלמד, נשאר בשרוולי חולצה... בקור כזה! רק אבות מסוגלים להקרבות כאלה!..."
בזמן שאמר את זה, נרגש כולו, נדמה לו ששמע מרחוק מוזיקה של חלילים ומכות של תוף גדול: פי־פי־פי, פי־פי־פי, זום, זום, זום, זום.
הוא עצר והקשיב. הצלילים האלה הגיעו מקצה של רחוב צדדי ארוך מאוד, שהוביל לכפר קטן שנבנה על חוף הים.
"מה זאת המוזיקה הזאת? חבל שאני צריך ללכת לבית הספר, אחרת..."
והוא נשאר שם מהסס. בכל מקרה, היה צריך להחליט: או לבית הספר, או לשמוע את החלילים.
"היום אלך לשמוע את החלילים, ומחר לבית הספר. ללכת לבית הספר תמיד יש זמן," אמר לבסוף השובב הזה, ומשך בכתפיו.
אמר ועשה. הוא פנה לרחוב הצדדי והתחיל לרוץ בכל הכוח. ככל שרץ, שמע ברור יותר את צליל החלילים ואת חבטות התוף הגדול: פי־פי־פי, פי־פי־פי, פי־פי־פי, זום, זום, זום, זום.
והנה מצא את עצמו באמצע כיכר מלאה אנשים, שהצטופפו סביב ביתן גדול מעץ ומבד צבוע באלף צבעים.
"מה זה הביתן הזה?" שאל פינוקיו, ופנה לילד קטן מהכפר שעמד שם.
"תקרא את השלט, מה שכתוב עליו, ותדע."
"הייתי קורא אותו בשמחה, אבל בדיוק היום אני לא יודע לקרוא."
"כל הכבוד, שור! אז אני אקרא לך. דע לך, אם כן, שעל השלט הזה, באותיות אדומות כמו אש, כתוב: התיאטרון הגדול של הבובות..."
"מזמן התחילה ההצגה?"
"היא מתחילה עכשיו."
"וכמה עולה להיכנס?"
"ארבע פרוטות."
פינוקיו, שאחזה בו קדחת של סקרנות, איבד כל בושה, ואמר בלי להתבייש לילד הקטן שדיבר איתו: "תיתן לי ארבע פרוטות עד מחר?"
"הייתי נותן לך אותן בשמחה," ענה לו השני ולעג לו, "אבל בדיוק היום אני לא יכול לתת לך אותן."
"בארבע פרוטות אני מוכר לך את הז'קט שלי," אמר לו אז הבובה.
"מה אני אעשה עם ז'קט מנייר פרחוני? אם ירד עליו גשם, כבר לא תהיה דרך להוריד אותו מהגוף."
"אתה רוצה לקנות את הנעליים שלי?"
"הן טובות להדלקת אש."
"כמה תיתן לי בשביל הכובע?"
"קנייה מצוינת באמת! כובע מתוך של לחם! עוד יבואו העכברים לאכול לי אותו על הראש!"
פינוקיו עמד על קוצים. הוא עמד להציע את ההצעה האחרונה, אבל לא היה לו אומץ: הוא היסס, התלבט, סבל. לבסוף אמר: "אתה רוצה לתת לי ארבע פרוטות בשביל ספר האל"ף־בי"ת החדש הזה?"
"אני ילד, ואני לא קונה כלום מילדים," ענה לו בן שיחו הקטן, שהיה לו יותר שכל ממנו.
"בארבע פרוטות אני לוקח את ספר האל"ף־בי"ת!" צעק סוחר בגדים משומשים, שהיה נוכח בשיחה.
והספר נמכר שם במקום. ולחשוב שג'פטו המסכן נשאר בבית, רועד מקור בשרוולי חולצה, כדי לקנות לבן שלו את ספר האל"ף־בי"ת!