כשפינוקיו נכנס לתיאטרון הבובות הקטן, קרה דבר שעורר חצי מהפכה.
צריך לדעת שהמסך היה מורם, וההצגה כבר התחילה.
על הבמה נראו ארלקינו ופולצ'ינלה, שהתקוטטו ביניהם וכרגיל איימו מרגע לרגע להחליף ביניהם מטען של סטירות ומכות מקל.
הקהל, קשוב כולו, התפקע מצחוק כששמע את הוויכוח של שתי הבובות האלה, שהניפו ידיים והטיחו זו בזו כל מיני עלבונות באמת כזאת, כאילו היו באמת שני יצורים חושבים ושני אנשים מהעולם הזה.
ופתאום, כהרף עין, ארלקינו מפסיק לשחק, פונה אל הקהל, מצביע ביד על מישהו בסוף האולם, ומתחיל לצעוק בטון דרמטי: "אלי הרקיע! האם אני חולם או ער? הרי זה שם, למטה, זה פינוקיו!..."
"זה באמת פינוקיו!" צועק פולצ'ינלה.
"זה הוא בעצמו!" צווחת הגברת רוזאורה, ומציצה מקצה הבמה.
"זה פינוקיו! זה פינוקיו!" צעקו במקהלה כל הבובות, ויצאו בקפיצות מאחורי הקלעים. "זה פינוקיו! זה אחינו פינוקיו! יחי פינוקיו!..."
"פינוקיו, בוא לכאן למעלה אליי!" צועק ארלקינו. "בוא ותיפול לזרועות של אחיך מעץ!"
למשמע ההזמנה החמה הזאת, פינוקיו קופץ, ומסוף האולם עובר למקומות המכובדים. אחר כך, בקפיצה נוספת, מהמקומות המכובדים הוא עולה על ראשו של מנצח התזמורת, ומשם מזנק אל הבמה.
אי אפשר לתאר את החיבוקים, את הלחיצות בצוואר, את צביטות הידידות ואת נגיחות הראש של אחווה אמיתית וכנה, שפינוקיו קיבל בתוך כל המהומה של השחקנים והשחקניות של להקת התיאטרון הזאת, העשויה מעץ.
המחזה הזה היה מרגש, אין מה לומר. אבל הקהל באולם, כשראה שההצגה לא מתקדמת, איבד את הסבלנות והתחיל לצעוק: "אנחנו רוצים את ההצגה! אנחנו רוצים את ההצגה!"
כל הצעקות הלכו לשווא, כי הבובות, במקום להמשיך את ההצגה, הכפילו את הרעש ואת הצעקות, הרימו את פינוקיו על כתפיהן, ונשאו אותו בתהלוכת ניצחון עד לאורות שבקדמת הבמה.
אז יצא החוצה מפעיל הבובות, איש ענק כל כך מכוער, שהטיל פחד רק כשהסתכלו עליו. היה לו זקן שחור ופרוע כמו כתם דיו, וארוך כל כך, שירד לו מהסנטר עד לרצפה. די לומר שכשהלך, דרך עליו ברגליים. הפה שלו היה רחב כמו תנור, העיניים שלו נראו כמו שני פנסים מזכוכית אדומה עם אור דולק מאחור, ובידיו הצליף בשוט גדול, עשוי מנחשים ומזנבות של שועלים, קלועים יחד.
כשהופיע מפעיל הבובות פתאום, השתתקו כולם: אף אחד לא נשם. אפשר היה לשמוע זבוב עף. הבובות המסכנות, בנים ובנות, רעדו כמו עלים.
"למה באת לעשות מהומה בתיאטרון שלי?" שאל מפעיל הבובות את פינוקיו, בקול עבה של ענק מצונן מאוד.
"תאמין לי, אדוני הנכבד, שזו לא הייתה אשמתי!..."
"מספיק! הערב נעשה את החשבון שלנו."
ובאמת, כשנגמרה ההצגה, הלך מפעיל הבובות למטבח, שבו הכין לעצמו לארוחת הערב איל שלם, שהסתובב לאט על שיפוד. ומכיוון שחסרו לו עצים כדי לגמור לבשל ולצלות אותו, קרא לארלקינו ולפולצ'ינלה ואמר להם: "תביאו לי לכאן את הבובה הזאת, שתמצאו תלויה על המסמר. היא נראית לי בובה עשויה מעץ יבש מאוד, ואני בטוח שאם אזרוק אותה לאש, היא תיתן לצלי שלי להבה נהדרת."
ארלקינו ופולצ'ינלה היססו בהתחלה. אבל כשנבהלו ממבט זועם של אדונם, צייתו. ואחר כך חזרו למטבח ונשאו בזרועותיהם את פינוקיו המסכן, שהתפתל כמו צלופח מחוץ למים, וצרח בייאוש: "אבא שלי, תציל אותי! אני לא רוצה למות, לא, אני לא רוצה למות!..."