מפעיל הבובות אוכל־האש (כי זה היה שמו) נראה אדם מפחיד, לא אומר שלא, במיוחד עם הזקן השחור והפרוע שלו, שכיסה לו כמו סינר את כל החזה ואת כל הרגליים. אבל בעומק ליבו הוא לא היה איש רע. והראיה היא שכשראה מביאים לפניו את פינוקיו המסכן, שהשתולל לכל הכיוונים וצעק "אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות!", התחיל מיד להתרגש ולרחם עליו. ואחרי שהתאפק זמן רב, לבסוף לא יכול עוד, והוציא עיטוש רועם במיוחד.
למשמע העיטוש הזה, ארלקינו, שעד אז היה עצוב וכפוף כמו ערבה בוכייה, נעשה עליז כולו, התכופף אל פינוקיו ולחש לו: "חדשות טובות, אחי! מפעיל הבובות התעטש, וזה סימן שהוא התמלא רחמים עליך, ועכשיו אתה ניצל."
כי צריך לדעת שבזמן שכל האנשים, כשהם מרחמים על מישהו, או בוכים, או לפחות מעמידים פנים שהם מנגבים את העיניים, אוכל־האש, לעומת זאת, בכל פעם שליבו באמת נמס, היה לו הרגל להתעטש. זו הייתה דרך כמו כל דרך אחרת להראות לאחרים כמה רגיש ליבו.
אחרי שהתעטש, המשיך מפעיל הבובות להעמיד פני כועס, וצעק על פינוקיו: "תפסיק לבכות! הבכי שלך עשה לי מין גרגור כאן, בעומק הבטן... אני מרגיש כאב, שכמעט כמעט... אפצ'י, אפצ'י!" ועשה עוד שני עיטושים.
"לבריאות!" אמר פינוקיו.
"תודה. ואבא ואמא שלך עוד חיים?" שאל אוכל־האש.
"אבא כן. את אמא מעולם לא הכרתי."
"מי יודע איזה צער זה היה לאבא הזקן שלך, אילו עכשיו הייתי זורק אותך אל הגחלים הלוהטות האלה. זקן מסכן! אני מרחם עליו... אפצ'י, אפצ'י, אפצ'י!" ועשה עוד שלושה עיטושים.
"לבריאות!" אמר פינוקיו.
"תודה. מצד שני, צריך לרחם גם עליי, כי כמו שאתה רואה, אין לי יותר עצים כדי לגמור לצלות את האיל הזה, ואתה, אם להגיד את האמת, היית מאוד מועיל לי במקרה הזה! אבל עכשיו כבר ריחמתי, ואין ברירה. במקומך אשרוף מתחת לשיפוד איזו בובה מהלהקה שלי. הו, שוטרים!"
למשמע הפקודה הזאת הופיעו מיד שני שוטרים מעץ, ארוכים ארוכים, צנומים צנומים, עם כובע משולש על הראש ועם חרב שלופה ביד.
אז אמר להם מפעיל הבובות בקול צרוד: "קחו לי את הארלקינו הזה, קשרו אותו היטב, ואחר כך זרקו אותו לאש. אני רוצה שהאיל שלי יהיה צלוי היטב!"
תארו לעצמכם את ארלקינו המסכן! הפחד שלו היה כל כך גדול, שרגליו התקפלו והוא נפל על פניו על הרצפה.
פינוקיו, למראה המחזה קורע הלב הזה, הלך והשליך את עצמו לרגלי מפעיל הבובות, ובוכה בלי הפסקה ומרטיב בדמעות את כל השערות של הזקן הארוך מאוד, התחיל לומר בקול מתחנן: "רחמים, אדון אוכל־האש!..."
"אין כאן אדונים!" ענה מפעיל הבובות בחומרה.
"רחמים, אדון אביר!..."
"אין כאן אבירים!"
"רחמים, אדון מפקד!"
"אין כאן מפקדים!"
"רחמים, הוד מעלתך!..."
כששמע שקוראים לו "הוד מעלתך", עשה מפעיל הבובות מיד פה קטן ועגול, ונעשה פתאום אנושי יותר ונוח יותר, ואמר לפינוקיו: "נו, מה אתה רוצה ממני?"
"אני מבקש ממך חנינה לארלקינו המסכן!..."
"כאן אין שום חנינה. אם חסכתי עליך, אני חייב לשים אותו על האש, כי אני רוצה שהאיל שלי יהיה צלוי היטב."
"במקרה כזה," צעק פינוקיו בגאווה, הזדקף וזרק את כובע תוך הלחם שלו, "במקרה כזה אני יודע מה חובתי. קדימה, אדונים שוטרים! קשרו אותי וזרקו אותי לשם, אל הלהבות. לא, לא צודק שארלקינו המסכן, החבר האמיתי שלי, ימות בשבילי!"
המילים האלה, שנאמרו בקול רם ובטון גיבורי, הביאו לבכי את כל הבובות שנכחו במחזה. אפילו השוטרים, אף שהיו מעץ, בכו כמו שני טלאים יונקים.
אוכל־האש נשאר בהתחלה קשה וללא תנועה כמו גוש קרח. אבל אחר כך, לאט לאט, התחיל גם הוא להתרגש ולהתעטש. ואחרי ארבעה או חמישה עיטושים, פתח את זרועותיו בחיבה ואמר לפינוקיו: "אתה ילד טוב מאוד! בוא הנה אליי ותן לי נשיקה."
פינוקיו רץ מיד, טיפס כמו סנאי במעלה הזקן של מפעיל הבובות, והניח לו נשיקה יפה מאוד על קצה האף.
"אז החנינה ניתנה?" שאל ארלקינו המסכן, בקול דקיק שבקושי נשמע.
"החנינה ניתנה!" ענה אוכל־האש. אחר כך הוסיף, נאנח ומנענע בראשו: "אין ברירה! הערב אסתפק באכילת האיל חצי חי. אבל בפעם אחרת, אוי למי שזה ייפול עליו!..."
כשנודע על החנינה, רצו כל הבובות אל הבמה, הדליקו את המנורות ואת הנברשות כמו בערב חגיגי, והתחילו לקפוץ ולרקוד.
כבר עלה השחר, והן עוד רקדו.