פינוקיו - פרק 12: חמשת מטבעות הזהב, השועל והחתול

למחרת קרא אוכל־האש לפינוקיו הצידה ושאל אותו: "איך קוראים לאבא שלך?"

"ג'פטו."

"ובמה הוא עובד?"

"בלהיות עני."

"הוא מרוויח הרבה?"

"הוא מרוויח בדיוק כמה שצריך כדי שלעולם לא תהיה לו פרוטה בכיס. תאר לעצמך שכדי לקנות לי את ספר האל"ף־בי"ת לבית הספר, הוא היה צריך למכור את המעיל היחיד שהיה לו: מעיל שבין הטלאים והתיקונים כבר היה כולו פצע אחד."

"מסכן! אני כמעט מרחם עליו. הנה כאן חמישה מטבעות זהב. לך מיד להביא לו אותם, ותמסור לו ד"ש חם ממני."

פינוקיו, כפי שקל לדמיין, הודה אלף פעמים למפעיל הבובות. הוא חיבק, אחת אחת, את כל הבובות של הלהקה, וגם את השוטרים, ומחוץ לעצמו משמחה יצא לדרך כדי לחזור הביתה.

אבל עוד לא הלך חצי קילומטר, כשפגש בדרך שועל צולע ברגל אחת וחתול עיוור בשתי העיניים, שהלכו להם לאט, ועזרו זה לזה כמו חברים טובים לצרה. השועל, שהיה צולע, הלך כשהוא נשען על החתול, והחתול, שהיה עיוור, נתן לשועל להוביל אותו.

"בוקר טוב, פינוקיו," אמר לו השועל, ובירך אותו בנימוס.

"איך אתה יודע את השם שלי?" שאל הבובה.

"אני מכיר היטב את אבא שלך."

"איפה ראית אותו?"

"ראיתי אותו אתמול בפתח הבית שלו."

"ומה הוא עשה?"

"הוא היה בשרוולי חולצה ורעד מקור."

"אבא מסכן! אבל, אם ירצה השם, מהיום והלאה הוא לא ירעד יותר!"

"למה?"

"כי אני נעשיתי אדון גדול."

"אתה אדון גדול?" אמר השועל, והתחיל לצחוק צחוק גס ולגלגני. וגם החתול צחק, אבל כדי שלא יראו, סירק את שפמו בכפותיו הקדמיות.

"אין כאן מה לצחוק," צעק פינוקיו בעלבון. "אני באמת מצטער שאני גורם לכם לרייר, אבל אלה כאן, אם אתם מבינים בזה, הם חמישה מטבעות זהב יפים מאוד."

והוא הוציא את המטבעות שקיבל במתנה מאוכל־האש.

למשמע הצלצול הנעים של המטבעות האלה, השועל, בתנועה לא רצונית, מתח את הרגל שנראתה משותקת, והחתול פקח לרווחה את שתי עיניו, שנראו כמו שני פנסים ירוקים. אבל מיד סגר אותן שוב, כך שפינוקיו לא שם לב לשום דבר.

"ועכשיו," שאל אותו השועל, "מה אתה רוצה לעשות עם המטבעות האלה?"

"קודם כול," ענה הבובה, "אני רוצה לקנות לאבא שלי מעיל חדש ויפה, כולו מזהב ומכסף, עם כפתורים של יהלומים. ואחר כך אני רוצה לקנות לעצמי ספר אל"ף־בי"ת."

"לעצמך?"

"באמת, כי אני רוצה ללכת לבית הספר ולהתחיל ללמוד ברצינות."

"תסתכל עליי!" אמר השועל. "בגלל התשוקה הטיפשית ללמוד איבדתי רגל."

"תסתכל עליי!" אמר החתול. "בגלל התשוקה הטיפשית ללמוד איבדתי את הראייה בשתי העיניים."

באותו רגע, שחרור לבן, שישב על המשוכה שלצד הדרך, השמיע את קריאתו הרגילה ואמר: "פינוקיו, אל תקשיב לעצות של חברים רעים, אחרת תצטער על זה!"

שחרור מסכן, מוטב שלא היה אומר זאת! החתול קפץ קפיצה גדולה, התנפל עליו, ובלי לתת לו אפילו זמן לומר "איי", בלע אותו בביס אחד, עם הנוצות והכול.

אחרי שאכל אותו וניגב את פיו, עצם שוב את העיניים, והתחיל שוב להעמיד פנים שהוא עיוור כמו קודם.

"שחרור מסכן!" אמר פינוקיו לחתול. "למה התנהגת אליו כל כך רע?"

"עשיתי את זה כדי ללמד אותו לקח. כך בפעם הבאה ילמד לא להתערב בשיחות של אחרים."

הם כבר עברו יותר מחצי הדרך, כשהשועל עצר פתאום ואמר לבובה: "אתה רוצה להכפיל את מטבעות הזהב שלך?"

"כלומר?"

"אתה רוצה, מחמישה מטבעות עלובים, לעשות מאה, אלף, אלפיים?"

"הלוואי! ואיך?"

"הדרך קלה מאוד. במקום לחזור הביתה, אתה צריך לבוא איתנו."

"ולאן אתם רוצים לקחת אותי?"

"לארץ התנשמות."

פינוקיו חשב קצת, ואחר כך אמר בהחלטיות: "לא, אני לא רוצה לבוא. עכשיו אני כבר קרוב לבית, ואני רוצה ללכת הביתה, שם אבא שלי מחכה לי. מי יודע, הזקן המסכן, כמה נאנח אתמול כשלא ראה אותי חוזר. לצערי הייתי בן רע, והצרצר המדבר צדק כשאמר: 'לילדים שלא מצייתים לא יכול להיות טוב בעולם הזה'. ואני הרגשתי את זה על בשרי, כי קרו לי הרבה אסונות, וגם אתמול בערב, בבית של אוכל־האש, הייתי בסכנה... ברררר! עוברת בי צמרמורת רק מלחשוב על זה!"

"אם כך," אמר השועל, "אתה באמת רוצה ללכת הביתה? אז לך, ויותר גרוע לך."

"יותר גרוע לך!" חזר החתול.

"תחשוב טוב, פינוקיו, כי אתה בועט במזל."

"במזל!" חזר החתול.

"חמשת המטבעות שלך היו נעשים מהיום למחר לאלפיים."

"אלפיים!" חזר החתול.

"אבל איך זה אפשרי שהם ייעשו לכל כך הרבה?" שאל פינוקיו, ונשאר עם פה פעור מתדהמה.

"אסביר לך מיד," אמר השועל. "צריך לדעת שבארץ התנשמות יש שדה מבורך, שכולם קוראים לו שדה הנסים. אתה חופר בשדה הזה גומה קטנה, ושם בתוכה, למשל, מטבע זהב אחד. אחר כך אתה מכסה את הגומה בקצת אדמה, משקה אותה בשני דליים של מי מעיין, זורק עליה קורט מלח, ובערב הולך לישון בשקט. בינתיים, במשך הלילה, המטבע נובט ופורח, ולמחרת בבוקר, כשאתה חוזר לשדה, מה אתה מוצא? אתה מוצא עץ יפה, עמוס במטבעות זהב כמספר הגרעינים שיכולים להיות בשיבולת יפה בחודש יוני."

"אם כך," אמר פינוקיו, נדהם יותר ויותר, "אם הייתי קובר בשדה הזה את חמשת המטבעות שלי, כמה מטבעות הייתי מוצא שם למחרת בבוקר?"

"זה חשבון קל מאוד," ענה השועל, "חשבון שאפשר לעשות על קצות האצבעות. נניח שכל מטבע נותן לך אשכול של חמש מאות מטבעות: תכפיל חמש מאות בחמש, ולמחרת בבוקר אתה מוצא בכיס אלפיים וחמש מאות מטבעות נוצצים ומצלצלים."

"אוי, כמה נפלא!" צעק פינוקיו, ורקד משמחה. "ברגע שאאסוף את המטבעות האלה, אקח לעצמי אלפיים, ואת חמש המאות הנוספים אתן במתנה לשניכם."

"מתנה לנו?" צעק השועל, התרעם והעמיד פנים שנעלב. "חלילה וחס!"

"חס וחלילה!" חזר החתול.

"אנחנו," המשיך השועל, "לא עובדים בשביל רווח שפל. אנחנו עובדים כדי להעשיר אחרים."

"אחרים!" חזר החתול.

"איזה אנשים טובים!" חשב פינוקיו בלבו. ובו במקום שכח את אבא שלו, את המעיל החדש, את ספר האל"ף־בי"ת ואת כל ההחלטות הטובות שהחליט, ואמר לשועל ולחתול: "בואו נלך מיד, אני בא איתכם."