הלכו, הלכו, הלכו, ולבסוף, עם רדת הערב, הגיעו עייפים עד מוות אל פונדק הסרטן האדום.
"בואו נעצור כאן קצת," אמר השועל, "רק כדי לאכול משהו ולנוח כמה שעות. בחצות נצא שוב לדרך, כדי להיות מחר, עם שחר, בשדה הנסים."
הם נכנסו לפונדק והתיישבו שלושתם ליד השולחן. אבל לאף אחד מהם לא היה תיאבון.
החתול המסכן, שהרגיש קלקול קיבה חמור, לא יכול היה לאכול יותר משלושים וחמישה דגי מולית ברוטב עגבניות וארבע מנות של קרביים בגבינת פרמזן. ומכיוון שהקרביים לא נראו לו מתובלים מספיק, ביקש שלוש פעמים עוד חמאה וגבינה מגוררת!
גם השועל היה מנקר משהו בשמחה, אבל מכיוון שהרופא הורה לו לשמור על דיאטה קפדנית מאוד, נאלץ להסתפק בארנבת פשוטה בלבד, ברוטב חמוץ־מתוק, עם תוספת קלה מאוד של תרנגולות מפוטמות ושל תרנגולים צעירים. אחרי הארנבת ביקש להביא לו, כדי לפתוח את התיאבון, תבשיל קטן של חוגלות, של שליו, של ארנבונים, של צפרדעים, של לטאות ושל ענבי גן עדן. ואחר כך לא רצה עוד כלום.
הוא נגעל כל כך מאוכל, כך אמר, שלא יכול היה לקרב שום דבר לפה.
מי שאכל הכי פחות מכולם היה פינוקיו. הוא ביקש פלח של אגוז ופינה של לחם, והשאיר הכול בצלחת. הילד המסכן, שמחשבתו הייתה נתונה כל הזמן לשדה הנסים, קיבל מראש קלקול קיבה ממטבעות זהב.
כשגמרו לאכול ארוחת ערב, אמר השועל לבעל הפונדק: "תן לנו שני חדרים טובים, אחד בשביל האדון פינוקיו ועוד אחד בשבילי ובשביל חברי. לפני שנצא שוב לדרך, נחטוף תנומה קטנה. אבל זכור שבחצות אנחנו רוצים שיעירו אותנו, כדי להמשיך במסע שלנו."
"כן, אדוני," ענה בעל הפונדק, וקרץ לשועל ולחתול, כאילו אמר: "הבנתי את העניין, ואנחנו מבינים זה את זה!..."
ברגע שפינוקיו נכנס למיטה, נרדם מיד, והתחיל לחלום. ובחלומו נדמה לו שהוא נמצא באמצע שדה, והשדה הזה מלא שיחים קטנים עמוסי אשכולות, והאשכולות האלה עמוסים במטבעות זהב, שהתנדנדו ברוח ועשו "צין, צין, צין", כאילו רצו לומר: "מי שרוצה אותנו, שיבוא לקחת אותנו." אבל כשהיה פינוקיו ברגע הכי יפה, כלומר כשהושיט את היד כדי לקחת מלוא חופניים מכל המטבעות היפים האלה ולשים אותם בכיס, התעורר פתאום משלוש דפיקות חזקות מאוד בדלת החדר.
זה היה בעל הפונדק, שבא לומר לו שהשעון כבר צלצל חצות.
"והחברים שלי מוכנים?" שאל אותו הבובה.
"יותר ממוכנים! הם יצאו לפני שעתיים."
"למה כל כך מיהרו?"
"כי החתול קיבל הודעה שהחתלתול הבכור שלו, שחלה בכוויות קור ברגליים, נמצא בסכנת חיים."
"ואת ארוחת הערב הם שילמו?"
"מה אתה חושב? הם אנשים מחונכים מדי בשביל לעשות עלבון כזה לכבודו."
"חבל! העלבון הזה היה משמח אותי מאוד!" אמר פינוקיו וגירד בראשו. אחר כך שאל: "ואיפה אמרו החברים הטובים האלה שהם מחכים לי?"
"בשדה הנסים, מחר בבוקר, עם עלות השחר."
פינוקיו שילם מטבע זהב אחד בשביל ארוחת הערב שלו ושל חבריו, ואחר כך יצא לדרך.
אבל אפשר לומר שיצא בגישושים, כי מחוץ לפונדק היה חושך כל כך חשוך, שלא ראו מכאן עד שם. בשדות מסביב לא נשמע אפילו עלה זז. רק כמה ציפורי לילה גדולות, שחצו את הדרך ממשוכה למשוכה, באו להכות בכנפיהן על האף של פינוקיו. והוא קפץ אחורה מפחד וצעק: "מי שם?" והד הגבעות מסביב חזר מרחוק: "מי שם? מי שם? מי שם?"
בינתיים, בזמן שהלך, ראה על גזע של עץ חיה קטנה, שזרחה באור חיוור ועמום, כמו נר לילה בתוך מנורה של חרסינה שקופה.
"מי אתה?" שאל אותה פינוקיו.
"אני הצל של הצרצר המדבר," ענתה החיה הקטנה בקול חלש וחלש, שנשמע כאילו הוא בא מהעולם הבא.
"מה אתה רוצה ממני?" אמר הבובה.
"אני רוצה לתת לך עצה. חזור אחורה, ותביא את ארבעת המטבעות שנשארו לך לאבא המסכן שלך, שבוכה ומתייאש כי לא ראה אותך יותר."
"מחר אבא שלי יהיה אדון גדול, כי ארבעת המטבעות האלה ייעשו לאלפיים."
"אל תסמוך, ילד שלי, על מי שמבטיחים לעשות אותך עשיר מהבוקר עד הערב. בדרך כלל הם או משוגעים או רמאים! תקשיב לי, חזור אחורה."
"ואני דווקא רוצה להמשיך קדימה."
"השעה מאוחרת!..."
"אני רוצה להמשיך קדימה."
"הלילה חשוך..."
"אני רוצה להמשיך קדימה."
"הדרך מסוכנת..."
"אני רוצה להמשיך קדימה."
"זכור שילדים שרוצים לעשות כגחמתם ובדרך שלהם, במוקדם או במאוחר מצטערים על כך."
"אותם סיפורים כרגיל. לילה טוב, צרצר."
"לילה טוב, פינוקיו, ושהשמיים ישמרו אותך מהטל ומהשודדים."
ברגע שאמר את המילים האחרונות האלה, כבה הצרצר המדבר פתאום, כמו שכבה נר כשנושפים עליו, והדרך נשארה חשוכה עוד יותר מקודם.