"באמת..." אמר הבובה לעצמו, כשחזר לדרכו, "כמה אומללים אנחנו, הילדים המסכנים! כולם נוזפים בנו, כולם מזהירים אותנו, כולם נותנים לנו עצות. אם נניח להם, כולם יחשבו שהם האבות שלנו והמורים שלנו. כולם, אפילו הצרצרים המדברים. הנה, מכיוון שלא רציתי להקשיב לצרצר המשעמם הזה, מי יודע כמה אסונות, לדבריו, צריכים לקרות לי! אני אפילו אמור לפגוש שודדים! טוב שאני לא מאמין בשודדים, ואף פעם לא האמנתי. בעיניי, את השודדים המציאו האבות בכוונה, כדי להפחיד ילדים שרוצים לצאת בלילה. וחוץ מזה, גם אם הייתי פוגש אותם כאן בדרך, האם הייתי נבהל? אפילו לא בחלום. הייתי ניגש אליהם פנים אל פנים וצועק: 'אדונים שודדים, מה אתם רוצים ממני? זכרו שאיתי לא משחקים! לכו לכם לדרככם, ובשקט!' לשמע הנאום הרציני הזה, השודדים המסכנים, כמעט אני רואה אותם, היו בורחים כמו הרוח. ואם היו כל כך חסרי חינוך שלא היו רוצים לברוח, אז הייתי בורח אני, וכך הייתי גומר את העניין..."
אבל פינוקיו לא יכול היה לגמור את המחשבה שלו, כי באותו רגע נדמה לו ששמע מאחוריו רשרוש קל מאוד של עלים.
הוא הסתובב להסתכל, וראה בחושך שתי דמויות שחורות ומפחידות, עטופות כולן בשני שקי פחם, שרצו אחריו בקפיצות ועל קצות האצבעות, כאילו היו שתי רוחות רפאים.
"הנה הם באמת!" אמר בלבו. ומכיוון שלא ידע איפה להסתיר את ארבעת המטבעות, הסתיר אותם בפה, ובדיוק מתחת ללשון.
אחר כך ניסה לברוח. אבל עוד לא עשה את הצעד הראשון, כשהרגיש שתופסים אותו בזרועות, ושמע שני קולות נוראים ועמוקים כמו ממערה, שאמרו לו: "הכסף או החיים!"
פינוקיו, שלא יכול היה לענות במילים בגלל המטבעות שהיו בפיו, עשה אלף קידות ואלף תנועות, כדי להבין לשני הרעולים האלה, שרק העיניים שלהם נראו מבעד לחורים בשקים, שהוא בובה מסכנה ושאין לו בכיס אפילו פרוטה מזויפת.
"די, די! פחות דיבורים, ותוציא את הכסף!" צעקו באיום שני השודדים.
והבובה עשה בראש ובידיים סימן, כאילו אמר: "אין לי."
"תוציא את הכסף, או שאתה מת," אמר השודד הגבוה יותר.
"מת!" חזר השני.
"ואחרי שנגמור איתך, נגמור גם עם אבא שלך!"
"גם עם אבא שלך!"
"לא, לא, לא, לא את אבא המסכן שלי!" צעק פינוקיו בייאוש. אבל כשצעק כך, צלצלו המטבעות בפיו.
"אה, נוכל! אז את הכסף הסתרת מתחת ללשון? תירק אותו מיד!"
ופינוקיו, עקשן.
"אה! אתה עושה את עצמך חירש? חכה קצת, אנחנו כבר נדאג שתירק אותו!"
ובאמת, אחד מהם תפס את הבובה בקצה האף, והשני תפס אותו בסנטר, ושם התחילו למשוך בגסות, אחד לכאן והשני לשם, כדי להכריח אותו לפתוח את הפה. אבל לא הייתה שום דרך. הפה של הבובה נראה כאילו מוסמר ומרותך.
אז השודד הנמוך יותר הוציא סכין גדולה, וניסה לתקוע אותה בין שפתיו, כמו מנוף וכמו אזמל. אבל פינוקיו, זריז כמו ברק, נגס לו ביד בשיניים, ואחרי שתלש אותה בנגיסה אחת, ירק אותה. ותארו לעצמכם את התדהמה שלו כשגילה שבמקום יד, ירק על האדמה כפה של חתול.
מעודד מהניצחון הראשון הזה, השתחרר בכוח מציפורני השודדים, קפץ מעל המשוכה שלצד הדרך, והתחיל לברוח דרך השדות. והשודדים רצו אחריו, כמו שני כלבים אחרי ארנבת. וזה שאיבד את הכפה רץ על רגל אחת, ואף פעם לא נודע איך עשה את זה.
אחרי ריצה של חמישה עשר קילומטרים, פינוקיו כבר לא יכול היה יותר. אז, כשראה שהוא אבוד, טיפס על גזע של עץ אורן גבוה מאוד, והתיישב בראש הענפים. השודדים ניסו לטפס גם הם, אבל כשהגיעו לאמצע הגזע החליקו, ונפלו בחזרה לאדמה, ושפשפו לעצמם את הידיים ואת הרגליים.
אבל הם לא נכנעו בגלל זה. להפך: הם אספו צרור של עצים יבשים למרגלות האורן, והציתו אותם. בפחות זמן משלוקח לומר זאת, האורן התחיל לבעור ולהתלקח כמו נר ברוח. פינוקיו, כשראה שהלהבות עולות יותר ויותר, ולא רצה לגמור כמו יונה צלויה, קפץ קפיצה יפה מראש העץ, ושוב פתח בריצה דרך השדות והכרמים. והשודדים אחריו, כל הזמן אחריו, בלי להתעייף אף פעם.
בינתיים התחיל להאיר היום, ופתאום מצא את דרכו חסומה בתעלה רחבה ועמוקה מאוד, מלאה במים מלוכלכים בצבע של קפה עם חלב. מה לעשות? "אחת, שתיים, שלוש!" צעק הבובה, ובתנופה גדולה של ריצה קפץ לצד השני. גם השודדים קפצו, אבל מכיוון שלא מדדו טוב את המרחק, פלאץ'!... נפלו בדיוק לאמצע התעלה. פינוקיו, ששמע את החבטה ואת ההתזות של המים, צעק בצחוק והמשיך לרוץ: "רחצה נעימה, אדונים שודדים."
וכבר דמיין שהם טבעו לגמרי, כשבמקום זה, כשהסתובב להסתכל, ראה ששניהם רצים אחריו, עדיין עטופים בשקים שלהם, ומטפטפים מים כמו שני סלים בלי תחתית.