אז הבובה, שאיבד את האומץ, כבר עמד להשליך את עצמו לאדמה ולהיכנע, כשסובב את עיניו מסביב, וראה בין הירוק הכהה של העצים, הרחק, בית קטן שהלבין, צחור כמו שלג.
"אילו היה לי מספיק אוויר כדי להגיע עד הבית הזה, אולי הייתי ניצל!" אמר בלבו.
ובלי להתמהמה אפילו דקה, חזר לרוץ ביער בכל הכוח. והשודדים כל הזמן אחריו.
אחרי ריצה נואשת של כמעט שעתיים, לבסוף, מתנשף כולו, הגיע אל דלת הבית הקטן ודפק.
אף אחד לא ענה.
הוא דפק שוב, בכוח רב יותר, כי שמע מתקרב את רעש הצעדים ואת הנשימה הכבדה והמתנשפת של רודפיו.
אותה שתיקה.
כשהבין שהדפיקות לא מועילות כלום, התחיל מרוב ייאוש לבעוט בדלת ולתת בה נגיחות. אז הציצה מהחלון ילדה יפה, עם שיער תכלת ופנים לבנות כמו פסל של שעווה, עם עיניים עצומות וידיים שלובות על החזה. ובלי להזיז בכלל את שפתיה, אמרה בקול קטן, שנשמע כאילו הוא בא מהעולם האחר: "בבית הזה אין אף אחד. כולם מתים."
"לפחות את תפתחי לי!" צעק פינוקיו, בוכה ומתחנן.
"גם אני מתה."
"מתה? אז מה את עושה שם בחלון?"
"אני מחכה לארון המתים, שיבוא לקחת אותי."
ברגע שאמרה את זה, נעלמה הילדה, והחלון נסגר בלי רעש.
"הו, ילדה יפה בעלת השיער התכלת," צעק פינוקיו, "פתחי לי, בבקשה! רחמי על ילד מסכן שהשוד..."
אבל לא יכול היה לגמור את המילה, כי הרגיש שתופסים אותו בצוואר, ואותם שני קולות נוראים רטנו לו באיום: "עכשיו לא תברח לנו יותר!"
הבובה, כשראה את המוות מבזיק לנגד עיניו, נתקף רעד כל כך חזק, שכשרעד, קרקשו המפרקים של רגלי העץ שלו, וצלצלו ארבעת המטבעות שהחזיק מוסתרים מתחת ללשון.
"נו?" שאלו אותו השודדים. "אתה רוצה לפתוח את הפה, כן או לא? אה! אתה לא עונה? לא נורא: הפעם אנחנו נפתח לך אותו!..."
והם הוציאו שתי סכינים גדולות, ארוכות ארוכות וחדות כמו תער, וזאפ וזאפ!... הנחיתו בו שתי מכות באמצע הגב.
אבל הבובה, למזלו, היה עשוי מעץ קשה מאוד. לכן הלהבים נשברו לאלף רסיסים, והשודדים נשארו עם ידיות הסכינים ביד, והסתכלו זה על זה.
"הבנתי," אמר אז אחד מהם. "צריך לתלות אותו. בוא נתלה אותו!"
"בוא נתלה אותו," חזר השני.
אמרו ועשו. הם קשרו לו את הידיים מאחורי הגב, כרכו לו לולאה סביב הצוואר, ותלו אותו כך שיתנדנד מענף של עץ גדול שנקרא האלון הגדול.
אחר כך התיישבו שם על הדשא, וחיכו שהבובה תבעט בפעם האחרונה. אבל הבובה, אחרי שלוש שעות, עדיין הייתה לו עיניים פקוחות, פה סגור, והוא בעט ברגליים יותר מתמיד.
לבסוף נמאס להם לחכות, והם פנו אל פינוקיו ואמרו לו בגיחוך: "להתראות עד מחר. כשנחזור לכאן מחר, אנחנו מקווים שתעשה לנו את הטובה ונמצא אותך מת לגמרי ועם פה פתוח לרווחה."
והם הלכו.
בינתיים קמה רוח צפונית סוערת, שנשבה ושאגה בזעם, וטלטלה הנה והנה את הבובה המסכנה, ונדנדה אותו בחוזקה כמו ענבל של פעמון שמצלצל בחג. והנדנוד הזה גרם לו כאבים חדים מאוד, והלולאה, שהתהדקה יותר ויותר סביב הצוואר, עצרה לו את הנשימה.
לאט לאט התערפלו עיניו. ואף שהרגיש שהמוות מתקרב, עדיין קיווה שמרגע לרגע תגיע איזו נשמה רחמנית לעזור לו.
אבל כשחיכה וחיכה, וראה שאף אחד לא מופיע, ממש אף אחד, אז נזכר באבא המסכן שלו... וגמגם, כמעט גוסס: "הו אבא שלי! אילו היית כאן!..."
ולא היה לו אוויר לומר עוד משהו. הוא עצם את העיניים, פתח את הפה, מתח את הרגליים, ואחרי רעידה גדולה, נשאר שם כמו קפוא.