ובזמן שפינוקיו המסכן, תלוי בידי השודדים על ענף של האלון הגדול, נראה כבר יותר מת מחי, הציצה שוב מהחלון הילדה היפה בעלת השיער התכלת. היא התמלאה רחמים למראה האומלל הזה, שתלוי בצווארו ורוקד ריקוד פראי במשבי הרוח הצפונית, ומחאה כפיים שלוש פעמים, ועשתה שלוש מחיאות קטנות.
לסימן הזה נשמע רעש גדול של כנפיים שעפות בתנופה סוערת, ובז גדול בא ונחת על אדן החלון.
"מה את מצווה, הפיה החיננית שלי?" אמר הבז, והוריד את מקורו לאות כבוד. כי צריך לדעת שהילדה בעלת השיער התכלת לא הייתה, בסופו של דבר, אלא פיה טובה מאוד, שגרה כבר יותר מאלף שנה בסביבת היער הזה.
"אתה רואה את הבובה הזאת שתלויה על ענף של האלון הגדול?"
"אני רואה אותה."
"ובכן: עוף מיד לשם, שבור במקור החזק מאוד שלך את הקשר שמחזיק אותו תלוי באוויר, והנח אותו בעדינות, שוכב על הדשא, למרגלות האלון."
הבז עף, ואחרי שתי דקות חזר ואמר: "מה שציווית נעשה."
"ואיך מצאת אותו? חי או מת?"
"למראה עיניים הוא נראה מת, אבל כנראה עוד לא מת לגמרי. כי ברגע שהתרתי לו את הלולאה שלחצה לו את הצוואר, הוציא אנחה ומלמל בחצי קול: 'עכשיו אני מרגיש יותר טוב!...'"
אז מחאה הפיה כפיים, ועשתה שתי מחיאות קטנות, והופיע כלב פודל נהדר, שהלך זקוף על רגליו האחוריות, בדיוק כאילו היה בן אדם.
הפודל היה לבוש כמו עגלון במדי חג. היה לו על הראש כובע קטן משולש, מעוטר בפסים של זהב, פאה בלונדינית עם תלתלים שירדו לו על הצוואר, מעיל בצבע שוקולד עם כפתורים של יהלומים ועם שני כיסים גדולים כדי לשמור בהם את העצמות שהגבירה שלו נתנה לו בארוחת הצהריים, זוג מכנסיים קצרים מקטיפה אדומה, גרבי משי, נעליים נמוכות, ומאחור מין נרתיק של מטרייה, כולו מסאטן תכלת, כדי להכניס לתוכו את הזנב כשהתחיל לרדת גשם.
"קדימה, תהיה ילד טוב, מדורו!" אמרה הפיה לפודל. "תרתום מיד את הכרכרה הכי יפה מהאורווה שלי, וצא בדרך אל היער. כשתגיע מתחת לאלון הגדול, תמצא שוכב על הדשא בובה מסכנה חצי מתה. הרם אותו בעדינות, הנח אותו ישר על הכריות של הכרכרה, והבא אותו אליי לכאן. הבנת?"
הפודל, כדי להבין שהבין, נענע שלוש או ארבע פעמים את נרתיק הסאטן התכלת שהיה לו מאחור, ויצא כמו סוס מירוץ.
זמן קצר אחר כך נראתה יוצאת מהאורווה כרכרה קטנה ויפה בצבע של אוויר, מרופדת כולה בנוצות של כנרית, ומבפנים מצופה בקצפת ובקרם עם עוגיות בפים. את הכרכרה הקטנה משכו מאה זוגות של עכברונים לבנים, והפודל, שישב על מושב העגלון, הצליף בשוט לימין ולשמאל, כמו עגלון שפוחד שאיחר.
עוד לא עבר רבע שעה, והכרכרה הקטנה חזרה. והפיה, שחיכתה בפתח הבית, הרימה בזרועותיה את הבובה המסכנה, הביאה אותו לחדרון שקירותיו היו מצדף פנינים, ושלחה מיד לקרוא לרופאים המפורסמים ביותר בסביבה.
והרופאים הגיעו מיד, אחד אחרי השני: כלומר, הגיעו עורב, ינשופה וצרצר מדבר.
"הייתי רוצה לדעת מכבודכם," אמרה הפיה, ופנתה אל שלושת הרופאים שהתאספו סביב המיטה של פינוקיו, "הייתי רוצה לדעת מכבודכם אם הבובה האומללה הזאת חיה או מתה!..."
להזמנה הזאת, העורב, שהתקדם ראשון, מישש את הדופק של פינוקיו, אחר כך מישש לו את האף, אחר כך את הזרת של כף הרגל. וכשמישש היטב היטב, הכריז בחגיגיות את המילים האלה: "לפי דעתי, הבובה מתה לגמרי. אבל אם לרוע המזל לא הייתה מתה, זה היה סימן בטוח שהיא עדיין חיה!"
"אני מצטערת," אמרה הינשופה, "שאני צריכה לסתור את העורב, ידידי ועמיתי הנכבד. בעיניי, להפך, הבובה עדיין חיה. אבל אם לרוע המזל לא הייתה חיה, זה היה סימן שהיא באמת מתה."
"ואתה לא אומר כלום?" שאלה הפיה את הצרצר המדבר.
"אני אומר שרופא נבון, כשהוא לא יודע מה הוא אומר, הדבר הכי טוב שהוא יכול לעשות הוא לשתוק. חוץ מזה, הבובה הזאת שם אינה פרצוף חדש בשבילי: אני מכיר אותה כבר מזמן!"
פינוקיו, שעד אז שכב בלי תנועה כמו חתיכת עץ אמיתית, נתקף מין רטט עווית, שטלטל את כל המיטה.
"הבובה הזאת שם," המשיך הצרצר המדבר, "היא נבל מושלם..."
פינוקיו פקח את העיניים, ומיד עצם אותן שוב.
"הוא שובב גדול, עצלן, נווד..."
פינוקיו הסתיר את פניו מתחת לסדינים.
"הבובה הזאת שם היא בן שאינו מציית, שימית את אבא המסכן שלו משברון לב!..."
ברגע הזה נשמע בחדר קול חנוק של בכי ויבבות. תארו לעצמכם איך נשארו כולם, כשהרימו קצת את הסדינים, וגילו שמי שבכה והתייפח היה פינוקיו.
"כשהמת בוכה, זה סימן שהוא בדרך להחלמה," אמר בחגיגיות העורב.
"צר לי לסתור את ידידי ועמיתי הנכבד," הוסיפה הינשופה, "אבל בעיניי, כשהמת בוכה, זה סימן שהוא לא רוצה למות."