ברגע ששלושת הרופאים יצאו מהחדר, התקרבה הפיה אל פינוקיו, ואחרי שנגעה לו במצח, הבינה שהוא סובל מחום גבוה שאי אפשר לתאר.
אז המיסה אבקה לבנה אחת בחצי כוס מים, הושיטה אותה לבובה, ואמרה לו באהבה: "שתה אותה, ובתוך כמה ימים תבריא."
פינוקיו הסתכל בכוס, עיקם קצת את הפה, ואחר כך שאל בקול בכייני: "היא מתוקה או מרה?"
"היא מרה, אבל היא תעשה לך טוב."
"אם היא מרה, אני לא רוצה אותה."
"תקשיב לי: שתה אותה."
"אני לא אוהב דברים מרים."
"שתה אותה, וכשתשתה אותה, אתן לך כדור קטן של סוכר, כדי להחזיר לך טעם טוב לפה."
"איפה כדור הסוכר?"
"הנה הוא כאן," אמרה הפיה, והוציאה אותו מקערת סוכר של זהב.
"קודם אני רוצה את כדור הסוכר, ואחר כך אשתה את המים המרים והמגעילים האלה..."
"אתה מבטיח לי?"
"כן..."
הפיה נתנה לו את הכדור, ופינוקיו, אחרי שכרסם ובלע אותו ברגע, אמר וליקק את שפתיו: "איזה יופי היה אילו גם הסוכר היה תרופה!... הייתי לוקח תרופה כל יום."
"עכשיו קיים את ההבטחה שלך ושתה את הטיפות המעטות האלה של מים, שיחזירו לך את הבריאות."
פינוקיו לקח בחוסר רצון את הכוס ביד ותחב לתוכה את קצה האף. אחר כך קירב אותה לפה. אחר כך שוב תחב לתוכה את קצה האף. לבסוף אמר: "היא מרה מדי! מרה מדי! אני לא יכול לשתות אותה."
"איך אתה יכול לומר את זה, אם אפילו לא טעמת אותה?"
"אני מדמיין! הרחתי אותה. אני רוצה קודם עוד כדור סוכר אחד... ואחר כך אשתה אותה!"
אז הפיה, בכל הסבלנות של אמא טובה, שמה לו בפה עוד קצת סוכר, ואחר כך הגישה לו שוב את הכוס.
"ככה אני לא יכול לשתות אותה!" אמר הבובה ועשה אלף פרצופים.
"למה?"
"כי מפריעה לי הכרית הזאת שם, על הרגליים."
הפיה הורידה לו את הכרית.
"זה לא עוזר! גם ככה אני לא יכול לשתות אותה."
"מה עוד מפריע לך?"
"מפריעה לי דלת החדר, שפתוחה למחצה."
הפיה הלכה וסגרה את דלת החדר.
"בקיצור," צעק פינוקיו ופרץ בבכי, "את המים המרים והמגעילים האלה אני לא רוצה לשתות, לא, לא, לא!..."
"ילד שלי, אתה תצטער על זה..."
"לא אכפת לי..."
"המחלה שלך קשה."
"לא אכפת לי..."
"החום ייקח אותך בתוך כמה שעות לעולם הבא..."
"לא אכפת לי..."
"אתה לא מפחד מהמוות?"
"בכלל לא מפחד! עדיף למות מאשר לשתות את התרופה הרעה הזאת."
ברגע הזה נפתחה לרווחה דלת החדר, ונכנסו פנימה ארבעה ארנבים שחורים כמו דיו, שנשאו על כתפיהם ארון מתים קטן.
"מה אתם רוצים ממני?" צעק פינוקיו, והתיישב במיטה מבוהל כולו.
"באנו לקחת אותך," ענה הארנב הגדול ביותר.
"לקחת אותי? אבל אני עוד לא מת!..."
"עוד לא. אבל נשארו לך רק כמה רגעים לחיות, כי סירבת לשתות את התרופה, שהייתה מרפאת אותך מהחום!"
"הו פיה שלי, הו פיה שלי!" התחיל אז לצרוח הבובה. "תני לי מיד את הכוס הזאת... מהרי, בבקשה, כי אני לא רוצה למות, לא... אני לא רוצה למות."
והוא לקח את הכוס בשתי ידיו ורוקן אותה בלגימה אחת.
"אין ברירה!" אמרו הארנבים. "הפעם עשינו את הדרך לשווא." והם הרימו שוב את הארון הקטן על כתפיהם, ויצאו מהחדר כשהם רוטנים וממלמלים בין השיניים.
ובפועל, אחרי כמה דקות קפץ פינוקיו מהמיטה, בריא לגמרי. כי צריך לדעת שלבובות עץ יש הזכות לחלות לעיתים רחוקות ולהבריא מהר מאוד.
והפיה, כשראתה אותו רץ ומשתובב בחדר, זריז ועליז כמו תרנגול צעיר שקורא בפעם הראשונה, אמרה לו: "אז התרופה שלי באמת עשתה לך טוב?"
"יותר מטוב! היא החזירה אותי לעולם!"
"אז למה היה צריך להתחנן אליך כל כך הרבה כדי שתשתה אותה?"
"זה בגלל שאנחנו, הילדים, כולנו כאלה! אנחנו מפחדים יותר מהתרופות מאשר מהמחלה."
"בושה! ילדים צריכים לדעת שתרופה טובה שלוקחים בזמן יכולה להציל אותם ממחלה קשה, ואולי אפילו מהמוות..."
"הו! אבל בפעם הבאה לא יצטרכו להתחנן אליי כל כך! אזכור את הארנבים השחורים האלה, עם הארון על הכתפיים... ואז אקח מיד את הכוס ביד, ופנימה..."
"עכשיו בוא קצת אליי, וספר לי איך קרה שנפלת לידיים של השודדים."
"זה קרה כך: מפעיל הבובות אוכל־האש נתן לי חמישה מטבעות זהב, ואמר לי: 'הא לך, תביא אותם לאבא שלך!' ואני, במקום זה, מצאתי בדרך שועל וחתול, שני אנשים הגונים מאוד, שאמרו לי: 'אתה רוצה שהמטבעות האלה ייעשו לאלף ולאלפיים? בוא איתנו, וניקח אותך לשדה הנסים.' ואני אמרתי, בואו נלך. והם אמרו: 'בוא נעצור כאן בפונדק הסרטן האדום, ואחרי חצות נצא שוב לדרך.' וכשהתעוררתי, הם כבר לא היו שם, כי יצאו לדרך. אז התחלתי ללכת בלילה, והיה חושך שנראה בלתי אפשרי, ולכן מצאתי בדרך שני שודדים בתוך שני שקי פחם, שאמרו לי: 'תוציא את הכסף', ואני אמרתי: 'אין לי', כי את מטבעות הזהב הסתרתי בפה. ואחד השודדים ניסה להכניס לי ידיים לפה, ואני בנגיסה תלשתי לו את היד ואחר כך ירקתי אותה, אבל במקום יד ירקתי כפה של חתול. והשודדים רצו אחריי, ואני רצתי ורצתי, עד שהשיגו אותי, וקשרו אותי בצוואר לעץ ביער הזה, ואמרו: 'מחר נחזור לכאן, ואז תהיה מת ועם פה פתוח, וכך ניקח ממך את מטבעות הזהב שהסתרת מתחת ללשון.'"
"ועכשיו, איפה שמת את ארבעת המטבעות?" שאלה אותו הפיה.
"איבדתי אותם!" ענה פינוקיו. אבל הוא שיקר, כי האמת היא שהם היו לו בכיס.
ברגע שאמר את השקר, האף שלו, שכבר היה ארוך, גדל מיד בעוד שתי אצבעות.
"ואיפה איבדת אותם?"
"ביער הקרוב."
לשקר השני הזה, האף המשיך לגדול.
"אם איבדת אותם ביער הקרוב," אמרה הפיה, "נחפש אותם ונמצא אותם. כי כל מה שאובד ביער הקרוב, תמיד נמצא."
"אה! עכשיו, כשאני נזכר טוב," ענה הבובה והסתבך, "את ארבעת המטבעות לא איבדתי, אלא בלי לשים לב בלעתי אותם בזמן ששתיתי את התרופה שלך."
לשקר השלישי הזה, האף שלו התארך בצורה כל כך יוצאת דופן, שפינוקיו המסכן כבר לא יכול היה להסתובב לשום כיוון. אם פנה לכאן, הכה באף במיטה או בזגוגיות החלון. אם פנה לשם, הכה בו בקירות או בדלת החדר. ואם הרים קצת את הראש, הסתכן שיתקע אותו בעין של הפיה.
והפיה הסתכלה עליו וצחקה.
"למה את צוחקת?" שאל אותה הבובה, מבולבל כולו ומודאג מהאף שלו, שגדל לנגד העיניים.
"אני צוחקת על השקר שאמרת."
"איך את יודעת שאמרתי שקר?"
"שקרים, ילד שלי, מזהים מיד, כי יש מהם שני סוגים: יש שקרים שיש להם רגליים קצרות, ויש שקרים שיש להם אף ארוך. השקר שלך הוא בדיוק מאלה שיש להם אף ארוך."
פינוקיו, שלא ידע איפה להתחבא מבושה, ניסה לברוח מהחדר, אבל לא הצליח. האף שלו גדל כל כך, שכבר לא עבר בדלת.