כפי שאתם יכולים לדמיין, הפיה נתנה לבובה לבכות ולצעוק חצי שעה טובה בגלל האף שלו, שכבר לא עבר בדלת החדר. והיא עשתה זאת כדי ללמד אותו לקח רציני, וכדי שייגמל מההרגל הרע לומר שקרים, ההרגל הכי רע שיכול להיות לילד. אבל כשראתה אותו משתנה כולו, עם עיניים בולטות מרוב ייאוש, התמלאה רחמים, מחאה כפיים, ולסימן הזה נכנסו לחדר דרך החלון אלף ציפורים גדולות שנקראות נקרים. הן נחתו כולן על האף של פינוקיו, והתחילו לנקר בו כל כך הרבה, שבתוך כמה דקות האף העצום והמוגזם הזה חזר לגודלו הטבעי.
"כמה את טובה, פיה שלי," אמר הבובה וניגב את עיניו, "וכמה אני אוהב אותך!"
"גם אני אוהבת אותך," ענתה הפיה, "ואם אתה רוצה להישאר איתי, תהיה האח הקטן שלי, ואני אהיה האחות הקטנה והטובה שלך..."
"הייתי נשאר בשמחה... אבל מה עם אבא המסכן שלי?"
"חשבתי על הכול. אבא שלך כבר קיבל הודעה, ולפני שיחשיך, הוא יהיה כאן."
"באמת?" צעק פינוקיו, וקפץ משמחה. "אז, פיה קטנה שלי, אם את מסכימה, הייתי רוצה לצאת לקראתו! אני לא יכול לחכות לתת נשיקה לזקן המסכן הזה, שסבל כל כך הרבה בגללי!"
"לך, אבל היזהר שלא תלך לאיבוד. קח את הדרך שעוברת ביער, ואני בטוחה שתפגוש אותו."
פינוקיו יצא לדרך. וברגע שנכנס ליער, התחיל לרוץ כמו אייל קטן. אבל כשהגיע לנקודה מסוימת, כמעט מול האלון הגדול, עצר, כי נדמה לו ששמע אנשים בין השיחים. ובאמת ראה מופיעים בדרך, נחשו מי?... את השועל ואת החתול, כלומר את שני חבריו למסע, שאכל איתם ארוחת ערב בפונדק הסרטן האדום.
"הנה פינוקיו היקר שלנו!" צעק השועל, חיבק ונישק אותו. "איך זה שאתה כאן?"
"איך זה שאתה כאן?" חזר החתול.
"זה סיפור ארוך," אמר הבובה, "ואספר לכם אותו כשיהיה זמן. אבל דעו לכם שבלילה ההוא, כשהשארתם אותי לבד בפונדק, פגשתי בדרך שודדים..."
"שודדים?... הו, חבר מסכן! ומה הם רצו?"
"הם רצו לגנוב לי את מטבעות הזהב."
"נבלים!..." אמר השועל.
"נבלים גמורים!" חזר החתול.
"אבל אני התחלתי לברוח," המשיך הבובה, "והם כל הזמן אחריי, עד שהשיגו אותי ותלו אותי על ענף של האלון ההוא..."
ופינוקיו הצביע על האלון הגדול, שעמד שם, שני צעדים משם.
"אפשר לשמוע משהו גרוע מזה?" אמר השועל. "באיזה עולם נגזר עלינו לחיות! איפה נמצא מקלט בטוח, אנחנו, האנשים ההגונים?"
בזמן שדיברו כך, הבחין פינוקיו שהחתול צולע ברגל הקדמית הימנית, כי חסרה לו כל הכפה בקצה, עם הציפורניים. לכן שאל אותו: "מה עשית עם הכפה שלך?"
החתול רצה לענות משהו, אבל הסתבך. אז אמר השועל מיד: "החבר שלי צנוע מדי, ולכן הוא לא עונה. אני אענה במקומו. דע לך, אם כן, שלפני שעה פגשנו בדרך זאב זקן, כמעט מתעלף מרעב, שביקש מאיתנו קצת נדבה. ומכיוון שלא היה לנו לתת לו אפילו עצם של דג, מה עשה החבר שלי, שיש לו באמת לב של קיסר? הוא תלש בשיניו כפה מאחת מרגליו הקדמיות, וזרק אותה לחיה המסכנה הזאת, כדי שתוכל לשבור את הצום."
והשועל, כשאמר את זה, ניגב דמעה.
פינוקיו, נרגש גם הוא, התקרב לחתול ולחש לו באוזן: "אילו כל החתולים היו דומים לך, אשרי העכברים!"
"ועכשיו מה אתה עושה במקומות האלה?" שאל השועל את הבובה.
"אני מחכה לאבא שלי, שאמור להגיע לכאן מרגע לרגע."
"ומטבעות הזהב שלך?"
"הם עדיין בכיס שלי, חוץ מאחד, שהוצאתי בפונדק הסרטן האדום."
"ולחשוב שבמקום ארבעה מטבעות, הם יכולים להיעשות מחר לאלף ולאלפיים! למה אתה לא מקשיב לעצה שלי? למה אתה לא הולך לזרוע אותם בשדה הנסים?"
"היום זה בלתי אפשרי. אלך לשם ביום אחר."
"ביום אחר יהיה מאוחר מדי!" אמר השועל.
"למה?"
"כי את השדה הזה קנה אדון גדול, ומחר והלאה כבר לא יורשה לאף אחד לזרוע בו כסף."
"כמה רחוק מכאן שדה הנסים?"
"שני קילומטרים בקושי. אתה רוצה לבוא איתנו? בעוד חצי שעה אתה שם. אתה זורע מיד את ארבעת המטבעות, אחרי כמה דקות אתה קוטף אלפיים, והערב אתה חוזר לכאן עם כיסים מלאים. אתה רוצה לבוא איתנו?"
פינוקיו היסס קצת לפני שענה, כי נזכר בפיה הטובה, בג'פטו הזקן ובאזהרות של הצרצר המדבר. אבל בסוף עשה כמו שעושים כל הילדים שאין להם שום שכל ושום לב. כלומר, בסוף נענע קצת בראש, ואמר לשועל ולחתול: "בואו נלך. אני בא איתכם."
והם יצאו לדרך.
אחרי שהלכו חצי יום, הגיעו לעיר ששמה היה "לוכדי־השוטים". ברגע שנכנס לעיר, ראה פינוקיו שכל הרחובות מלאים כלבים מקורחים, שפיהקו מרעב, כבשים גזוזות, שרעדו מקור, ותרנגולות בלי כרבולת ובלי זקן, שביקשו בנדבה גרגר של תירס. הוא ראה פרפרים גדולים שכבר לא יכלו לעוף, כי מכרו את הכנפיים הצבעוניות והיפות שלהם, טווסים בלי זנב, שהתביישו להיראות, ופסיונים שדידו בשקט בשקט, והתגעגעו לנוצות הזהב והכסף הנוצצות שלהם, שאבדו להם לעולם.
בתוך ההמון הזה של קבצנים ושל עניים מתביישים, עברו מדי פעם כמה כרכרות מפוארות, ובתוכן ישבו שועל, או עקעק גנב, או איזה עוף דורס.
"ושדה הנסים, איפה הוא?" שאל פינוקיו.
"הוא כאן, שני צעדים מכאן."
אמרו ועשו. הם חצו את העיר, ויצאו מחוץ לחומות, ועצרו בשדה בודד, שהיה דומה פחות או יותר לכל השדות האחרים.
"הנה הגענו," אמר השועל לבובה. "עכשיו התכופף לאדמה, חפור בידיים גומה קטנה בשדה, ושים בתוכה את מטבעות הזהב."
פינוקיו ציית. הוא חפר את הגומה, שם בתוכה את ארבעת מטבעות הזהב שנשארו לו, ואחר כך כיסה את הגומה בקצת אדמה.
"ועכשיו," אמר השועל, "לך לתעלה הקרובה, קח דלי מים והשקה את האדמה שבה זרעת."
פינוקיו הלך לתעלה, ומכיוון שלא היה לו שם דלי, הוריד מרגלו נעל, מילא אותה מים, והשקה את האדמה שכיסתה את הגומה. אחר כך שאל: "יש עוד משהו לעשות?"
"שום דבר," ענה השועל. "עכשיו אנחנו יכולים ללכת. ואתה תחזור לכאן בעוד עשרים דקות בערך, ותמצא את העץ הקטן כבר צומח מהאדמה, עם כל הענפים עמוסים במטבעות."
הבובה המסכנה, מחוץ לעצמה משמחה, הודה אלף פעמים לשועל ולחתול, והבטיח להם מתנה נהדרת.
"אנחנו לא רוצים מתנות," ענו שני המזיקים האלה. "מספיק לנו שלימדנו אותך איך להתעשר בלי להתאמץ, ואנחנו שמחים כמו בחג."
ובאמרם זאת, נפרדו מפינוקיו, איחלו לו קציר טוב, והלכו לדרכם.