הבובה חזר לעיר, והתחיל לספור את הדקות אחת אחת. וכשנדמה לו שהגיעה השעה, יצא מיד בדרך שהובילה לשדה הנסים.
ובזמן שהלך בצעד ממהר, ליבו הלם חזק ועשה לו טיק, טק, טיק, טק, כמו שעון קיר שממהר באמת. ובינתיים חשב בלבו: "ואם במקום אלף מטבעות אמצא על ענפי העץ אלפיים?... ואם במקום אלפיים אמצא חמשת אלפים? ואם במקום חמשת אלפים אמצא מאה אלף? אוי, איזה אדון נהדר אהיה אז!... הייתי רוצה ארמון יפה, אלף סוסוני עץ ואלף אורוות כדי לשחק בהם, מרתף של משקאות מתוקים, וספרייה מלאה כולה בפירות מסוכרים, בעוגות, בלחמי חג, בעוגיות שקדים ובוופלים עם קצפת."
כך, בחלומות, הגיע לקרבת השדה, ושם עצר להסתכל אם אולי יראה איזה עץ עם ענפים עמוסי מטבעות. אבל לא ראה כלום. הוא עשה עוד מאה צעדים קדימה, וכלום. נכנס לשדה... הלך בדיוק אל הגומה הקטנה שבה קבר את מטבעותיו, וכלום. אז נעשה מהורהר, ושכח את כללי הנימוס והדרך ארץ, הוציא יד מהכיס וגירד בראשו גירוד ארוך מאוד.
באותו רגע שמע באוזניו צחוק גדול שורק. וכשהרים את עיניו, ראה על עץ תוכי גדול, שניקה את הנוצות המעטות שעוד היו עליו.
"למה אתה צוחק?" שאל אותו פינוקיו בקול כועס.
"אני צוחק, כי כשניקיתי את הנוצות דגדגתי את עצמי מתחת לכנפיים."
הבובה לא ענה. הוא הלך לתעלה, מילא מים את אותה נעל, ושוב התחיל להשקות את האדמה שכיסתה את מטבעות הזהב.
והנה עוד צחוק, חצוף עוד יותר מהראשון, נשמע בבדידות השקטה של השדה הזה.
"בקיצור," צעק פינוקיו בכעס, "אפשר לדעת, תוכי חסר חינוך, על מה אתה צוחק?"
"אני צוחק על הפתאים האלה, שמאמינים לכל השטויות ונותנים למי שערמומי מהם ללכוד אותם במלכודת."
"אתה מדבר אולי עליי?"
"כן, אני מדבר עליך, פינוקיו המסכן. עליך, שאתה תמים כל כך, שאתה מאמין שאפשר לזרוע כסף בשדות ולקצור אותו, כמו שזורעים שעועית ודלעות. גם אני האמנתי בזה פעם, והיום אני סובל בגלל זה. היום (אבל מאוחר מדי!) נאלצתי להשתכנע שכדי לאסוף ביושר קצת כסף, צריך לדעת להרוויח אותו, או בעבודת הידיים או בשכל של הראש."
"אני לא מבין אותך," אמר הבובה, שכבר התחיל לרעוד מפחד.
"אין ברירה! אסביר את עצמי טוב יותר," הוסיף התוכי. "דע לך, אם כן, שבזמן שהיית בעיר, השועל והחתול חזרו לשדה הזה, לקחו את מטבעות הזהב הקבורים, ואחר כך ברחו כמו הרוח. ועכשיו, מי שישיג אותם, כל הכבוד לו!"
פינוקיו נשאר עם פה פעור. הוא לא רצה להאמין לדברי התוכי, והתחיל לחפור בידיים ובציפורניים את האדמה שהשקה. וחפר, וחפר, וחפר, ועשה גומה כל כך עמוקה, שהייתה נכנסת בה ערימת קש שלמה בעמידה. אבל המטבעות כבר לא היו שם.
אז, אחוז ייאוש, חזר בריצה לעיר והלך ישר לבית המשפט, כדי להתלונן אצל השופט על שני הנבלים שגנבו אותו.
השופט היה קוף גדול ממשפחת הגורילות: קוף זקן ומכובד, בגלל גילו המופלג, בגלל הזקן הלבן שלו, ובמיוחד בגלל משקפי הזהב שלו, בלי עדשות, שנאלץ להרכיב כל הזמן בגלל דלקת עיניים שהציקה לו כבר הרבה שנים.
פינוקיו, מול השופט, סיפר בכל הפרטים את ההונאה המרושעת שנפל לה קורבן. הוא מסר את השם, את שם המשפחה ואת התיאור של הנבלים, וסיים בבקשת צדק.
השופט הקשיב לו בחביבות רבה. הוא השתתף מאוד בסיפור, ליבו נמס, והוא התרגש. וכשהבובה כבר לא היה לו מה לומר, הושיט את ידו וצלצל בפעמון.
לצלצול הזה הופיעו מיד שני כלבי מסטיף לבושים כשוטרים.
אז אמר להם השופט, והצביע על פינוקיו: "המסכן הזה נגנבו ממנו ארבעה מטבעות זהב. קחו אותו, אם כן, ושימו אותו מיד בכלא."
הבובה, כששמע את גזר הדין הזה נוחת עליו פתאום, נשאר המום ורצה למחות. אבל השוטרים, כדי לא לבזבז זמן לשווא, סתמו לו את הפה ולקחו אותו לבית הסוהר.
ושם נאלץ להישאר ארבעה חודשים, ארבעה חודשים ארוכים מאוד. והיה נשאר שם עוד יותר, אילולא קרה מקרה בר מזל מאוד. כי צריך לדעת שהקיסר הצעיר, שמלך בעיר לוכדי־השוטים, ניצח ניצחון יפה את אויביו, והורה לערוך חגיגות ציבוריות גדולות, תאורות, זיקוקים, מרוצי סוסים ואופניים. ולאות שמחה גדולה עוד יותר, רצה שיפתחו גם את בתי הסוהר וישחררו את כל הנבלים.
"אם האחרים יוצאים מהכלא, גם אני רוצה לצאת," אמר פינוקיו לסוהר.
"אתה לא," ענה הסוהר, "כי אתה לא מהחבורה הזאת..."
"סליחה," ענה פינוקיו, "גם אני נבל."
"במקרה כזה אתה צודק לגמרי," אמר הסוהר. והוא הוריד את הכובע בכבוד, בירך אותו, פתח לו את שערי הכלא ונתן לו ללכת.