תארו לעצמכם את השמחה של פינוקיו כשהרגיש חופשי. בלי לחשוב פעמיים, יצא מיד מהעיר וחזר לדרך שהייתה אמורה להחזיר אותו אל הבית הקטן של הפיה.
בגלל מזג האוויר הגשום, הדרך נעשתה כולה ביצה אחת, ושקעו בה עד חצי הרגל.
אבל הבובה לא שם לב לזה.
הוא התייסר בגעגועים לראות שוב את אבא שלו ואת האחות הקטנה שלו בעלת השיער התכלת, ורץ בקפיצות כמו כלב גרייהאונד, ובזמן הריצה ניתזו עליו כתמי בוץ עד מעל לכובע. ובינתיים אמר לעצמו: "כמה אסונות קרו לי... ומגיע לי! כי אני בובה עקשנית ונעלבת..., אני רוצה תמיד לעשות הכול בדרך שלי, בלי להקשיב לאלה שאוהבים אותי ושיש להם שכל פי אלף ממני!... אבל מעכשיו והלאה, אני מחליט לשנות את חיי ולהיות ילד הגון וצייתן!... כי עכשיו כבר ראיתי היטב שילדים שאינם מצייתים תמיד מפסידים, ואף פעם לא מצליח להם שום דבר. ואבא שלי חיכה לי?... אמצא אותו בבית של הפיה? כל כך הרבה זמן, האיש המסכן, שלא ראיתי אותו, ואני מתגעגע ללטף אותו אלף פעמים ולנשק אותו בלי סוף! והפיה תסלח לי על המעשה הרע שעשיתי לה?... ולחשוב שקיבלתי ממנה כל כך הרבה תשומת לב וכל כך הרבה טיפול באהבה... ולחשוב שאם היום אני עוד חי, זה בזכותה! אפשר בכלל למצוא ילד כפוי טובה וחסר לב יותר ממני?..."
בזמן שאמר את זה, עצר פתאום מבוהל, ועשה ארבעה צעדים אחורה.
מה ראה?
הוא ראה נחש גדול, שרוע לרוחב הדרך, שעורו היה ירוק, עיניו של אש, וזנבו המחודד העלה עשן כמו ארובה.
אי אפשר לדמיין את הפחד של הבובה. הוא התרחק יותר מחצי קילומטר, התיישב על תלולית קטנה של אבנים, וחיכה שהנחש ילך כבר סוף סוף לדרכו וישאיר את הדרך פנויה.
הוא חיכה שעה, שעתיים, שלוש שעות. אבל הנחש עדיין היה שם, וגם מרחוק ראו את האדמומיות של עיני האש שלו ואת עמוד העשן שיצא מקצה הזנב.
אז פינוקיו, שדמיין שיש לו אומץ, התקרב עד כמה צעדים, ובקול קטן, מתוק, מחניף ודק, אמר לנחש: "סליחה, אדון נחש, אולי תעשה לי טובה ותזוז קצת הצידה, רק כדי לתת לי לעבור?"
זה היה כמו לדבר אל הקיר. אף אחד לא זז.
אז אמר שוב באותו קול קטן: "דע לך, אדון נחש, שאני הולך הביתה, ושם אבא שלי מחכה לי, ועבר כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותו!... אתה מסכים, אם כן, שאמשיך בדרכי?"
הוא חיכה לסימן כלשהו של תשובה לשאלה הזאת, אבל התשובה לא הגיעה. להפך: הנחש, שעד אז נראה זריז ומלא חיים, נעשה דומם וכמעט נוקשה. עיניו נעצמו, וזנבו הפסיק לעשן.
"אולי הוא באמת מת?" אמר פינוקיו, ושפשף את ידיו משמחה רבה. ובלי לבזבז זמן, עשה תנועה כדי לעבור מעליו, אל הצד השני של הדרך. אבל עוד לא גמר להרים את הרגל, כשהנחש הזדקף פתאום כמו קפיץ שמשתחרר. והבובה, כשנרתע לאחור בבהלה, מעד ונפל על האדמה.
ובדיוק נפל כל כך רע, שנשאר עם הראש תקוע בבוץ של הדרך ועם הרגליים זקופות באוויר.
למראה הבובה הזאת, שבעטה ברגליים הפוכה במהירות שלא תיאמן, נתקף הנחש התקף צחוק כזה, שצחק, וצחק, וצחק, עד שמרוב מאמץ של צחוק נקרע לו וריד בחזה, והפעם הוא באמת מת.
אז התחיל פינוקיו שוב לרוץ, כדי להגיע לבית של הפיה לפני שיחשיך. אבל בדרך, כשלא יכול היה לעמוד עוד בנשיכות הנוראות של הרעב, קפץ לשדה בכוונה לקטוף כמה אשכולות של ענבי מוסקט. מוטב שלא היה עושה את זה!
ברגע שהגיע מתחת לגפן, קראק!... הרגיש ששני ברזלים חדים לוחצים לו את הרגליים, וראה כוכבים מרוב כאב.
הבובה המסכנה נלכדה במלכודת שכמה איכרים הציבו שם כדי לתפוס כמה סמורים גדולים, שהיו מכת כל התרנגולות בסביבה.