פינוקיו, כפי שאתם יכולים לדמיין, התחיל לבכות, לצרוח ולהתחנן. אבל היו אלה בכי וצעקות לשווא, כי מסביב לא נראו בתים, ובדרך לא עברה נפש חיה.
בינתיים ירד הלילה.
קצת בגלל הכאב של המלכודת, שניסרה לו את השוקיים, וקצת בגלל הפחד להימצא לבד ובחושך באמצע השדות האלה, הבובה כבר התחיל כמעט להתעלף. ופתאום, כשראה גחלילית עוברת מעל ראשו, קרא לה ואמר לה: "הו גחליליתי הקטנה, תעשי איתי חסד ותשחררי אותי מהעינוי הזה?..."
"ילד מסכן!" ענתה הגחלילית, ועצרה להסתכל עליו ברחמים. "איך קרה שנשארת עם רגליים לפותות בין הברזלים החדים האלה?"
"נכנסתי לשדה כדי לקטוף שני אשכולות מענבי המוסקט האלה, ו..."
"אבל הענבים היו שלך?"
"לא..."
"אם כך, מי לימד אותך לקחת את הרכוש של אחרים?..."
"הייתי רעב..."
"רעב, ילד שלי, אינו סיבה טובה לקחת לעצמך דברים שאינם שלנו..."
"נכון, נכון!" צעק פינוקיו בבכי. "אבל בפעם אחרת לא אעשה את זה יותר."
ברגע הזה נקטעה השיחה ברעש קטן מאוד של צעדים שהתקרבו. זה היה בעל השדה, שבא על קצות האצבעות לראות אם אחד מהסמורים, שאכלו לו בלילות את התרנגולות, נלכד במלכודת.
והתדהמה שלו הייתה גדולה מאוד כשהוציא את הפנס מתחת למעיל, והבין שבמקום סמור, נלכד שם ילד.
"אה, גנב קטן!" אמר האיכר בכעס. "אז אתה זה שלוקח לי את התרנגולות?"
"לא אני, לא אני!" צעק פינוקיו ביבבות. "אני נכנסתי לשדה כדי לקחת רק שני אשכולות של ענבים!"
"מי שגונב ענבים מסוגל בהחלט לגנוב גם תרנגולות. תשאיר את זה לי: אני אתן לך שיעור שתזכור הרבה זמן."
והוא פתח את המלכודת, תפס את הבובה בעורף, ונשא אותו באוויר עד הבית, כמו שנושאים טלה יונק.
כשהגיע לחצר שלפני הבית, זרק אותו על הקרקע, והחזיק לו רגל על הצוואר, ואמר לו: "עכשיו כבר מאוחר, ואני רוצה ללכת לישון. את החשבון שלנו נסדר מחר. בינתיים, מכיוון שהיום מת לי הכלב ששמר עליי בלילה, אתה תתפוס מיד את מקומו. אתה תהיה לי כלב שמירה."
אמר ועשה. הוא שם לו על הצוואר קולר גדול מכוסה כולו קוצים של פליז, והידק אותו כך שלא יוכל להוריד אותו דרך הראש. לקולר הייתה קשורה שרשרת ארוכה של ברזל, והשרשרת הייתה מחוברת לקיר.
"אם הלילה," אמר האיכר, "יתחיל לרדת גשם, אתה יכול ללכת לשכב בבית העץ הקטן הזה, שיש בו תמיד את הקש ששימש מיטה לכלב המסכן שלי ארבע שנים. ואם לרוע המזל יבואו גנבים, זכור להיות עם אוזניים זקופות ולנבוח."
אחרי האזהרה האחרונה הזאת, נכנס האיכר הביתה וסגר את הדלת במנעול כבד. ופינוקיו המסכן נשאר מכורבל בחצר, יותר מת מחי, בגלל הקור, הרעב והפחד. ומדי פעם הכניס בכעס את ידיו לתוך הקולר שלחץ לו את הגרון, ואמר בבכי: "מגיע לי!... לצערי מגיע לי! רציתי להיות עצלן, נווד... רציתי להקשיב לחברים רעים, ובגלל זה המזל הרע רודף אחריי כל הזמן. אילו הייתי ילד הגון, כמו שיש כל כך הרבה; אילו היה לי חשק ללמוד ולעבוד; אילו נשארתי בבית עם אבא המסכן שלי, לא הייתי עכשיו כאן, באמצע השדות, שומר כמו כלב על הבית של איכר. הו, אילו יכולתי להיוולד מחדש!... אבל עכשיו כבר מאוחר, ואין ברירה!"
אחרי שפרק את הצער הקטן הזה, שיצא לו ממש מהלב, נכנס לבית הכלב הקטן ונרדם.