הוא כבר ישן יותר משעתיים שינה מתוקה, כשבסביבות חצות העיר אותו לחשוש ופס־פס של קולות קטנים ומשונים, שנדמה לו ששמע בחצר. הוא הוציא את קצה האף מהפתח של בית הכלב, וראה ארבע חיות קטנות עם פרווה כהה, שנראו כמו חתולים, מתייעצות יחד. אבל הן לא היו חתולים: הן היו סמורים, חיות קטנות טורפות, שאוהבות מאוד ביצים ותרנגולות צעירות.
אחד הסמורים האלה נפרד מחבריו, הלך לפתח של בית הכלב, ואמר בשקט: "ערב טוב, מלמפו."
"אני לא נקרא מלמפו," ענה הבובה.
"אז מי אתה?"
"אני פינוקיו."
"ומה אתה עושה שם?"
"אני כלב שמירה."
"ומלמפו איפה? איפה הכלב הזקן שגר בבית הכלב הזה?"
"הוא מת הבוקר."
"מת? חיה מסכנה!... הוא היה כל כך טוב!... אבל לפי הפרצוף שלך, גם אתה נראה לי כלב נחמד."
"סליחה, אני לא כלב!..."
"אז מי אתה?"
"אני בובה."
"ואתה כלב שמירה?"
"לצערי, בתור עונש!..."
"ובכן, אני מציע לך את אותם תנאים שהיו לי עם מלמפו המנוח, ותהיה מרוצה."
"ומה התנאים האלה?"
"אנחנו נבוא פעם בשבוע, כמו בעבר, לבקר בלילה בלול הזה, וניקח שמונה תרנגולות. מהתרנגולות האלה, שבע נאכל אנחנו, ואחת ניתן לך, בתנאי, כמובן, שתעמיד פנים שאתה ישן, ולעולם לא יעלה בדעתך לנבוח ולהעיר את האיכר."
"ומלמפו באמת עשה ככה?" שאל פינוקיו.
"הוא עשה ככה, ובינינו לבינו תמיד הסתדרנו. תישן אם כן בשקט, והיה בטוח שלפני שנלך מכאן נשאיר לך על בית הכלב תרנגולת מרוטה לגמרי, לארוחת הבוקר של מחר. הבנו זה את זה היטב?"
"אפילו יותר מדי טוב!..." ענה פינוקיו. והוא נענע בראשו באופן מאיים משהו, כאילו רצה לומר: "עוד נדבר בקרוב!..."
כשארבעת הסמורים חשבו שהעניין בטוח, הלכו ישר אל הלול, שעמד ממש קרוב מאוד לבית הכלב. הם פתחו בכוח של שיניים וציפורניים את דלת העץ הקטנה שסגרה את הכניסה, והחליקו פנימה, אחד אחרי השני. אבל עוד לא גמרו להיכנס, כששמעו את הדלת הקטנה נסגרת באלימות רבה מאוד.
מי שסגר אותה היה פינוקיו. ולא די לו שסגר אותה, הוא גם גלגל לפניה, ליתר ביטחון, אבן גדולה, כמו משענת.
ואחר כך התחיל לנבוח. ובנביחות, ממש כאילו היה כלב שמירה, עשה בקול: "הב־הב־הב־הב."
לנביחות האלה קפץ האיכר מהמיטה, לקח את הרובה, הציץ מהחלון ושאל: "מה קרה?"
"יש גנבים!" ענה פינוקיו.
"איפה הם?"
"בלול."
"אני יורד מיד."
ובאמת, בפחות זמן משלוקח לומר "אמן", ירד האיכר, נכנס בריצה ללול, ואחרי שתפס את ארבעת הסמורים וסגר אותם בשק, אמר להם בשמחה אמיתית: "סוף סוף נפלתם לידיים שלי! הייתי יכול להעניש אתכם, אבל אני לא כל כך שפל! אסתפק, במקום זה, בכך שאקח אתכם מחר לבעל הפונדק בכפר הסמוך, והוא יפשוט לכם את העור ויבשל אתכם כמו ארנבת ברוטב חמוץ־מתוק. זה כבוד שלא מגיע לכם, אבל אנשים נדיבים כמוני לא מתייחסים לקטנות כאלה!..."
אחר כך התקרב לפינוקיו, התחיל ללטף אותו הרבה, ובין השאר שאל אותו: "איך גילית את המזימה של ארבע הגנבות הקטנות האלה? ולחשוב שמלמפו, מלמפו הנאמן שלי, אף פעם לא שם לב לשום דבר!..."
הבובה יכול היה אז לספר את מה שידע. כלומר, יכול היה לספר על ההסכם המביש שהיה בין הכלב לסמורים. אבל כשנזכר שהכלב מת, חשב מיד בלבו: "מה התועלת להאשים את המתים?... המתים מתו, והדבר הכי טוב שאפשר לעשות הוא להניח להם במנוחה!..."
"כשהסמורים הגיעו לחצר, היית ער או ישנת?" המשיך לשאול אותו האיכר.
"ישנתי," ענה פינוקיו, "אבל הסמורים העירו אותי בפטפוטים שלהם, ואחד מהם בא עד כאן, לבית הכלב, ואמר לי: 'אם תבטיח לא לנבוח ולא להעיר את האדון, ניתן לך במתנה תרנגולת מרוטה לגמרי!' אתה מבין, אה? להיות כל כך חצופים ולהציע לי הצעה כזאת! כי צריך לדעת שאני בובה, ואולי יש לי כל המגרעות שבעולם, אבל לעולם לא תהיה לי המגרעה לשתף פעולה עם אנשים לא ישרים ולעזור להם!"
"ילד טוב!" צעק האיכר, וטפח לו על הכתף. "הרגשות האלה מכבדים אותך. וכדי להראות לך כמה אני מרוצה, אני משחרר אותך מעכשיו לחזור הביתה."
והוא הוריד לו את קולר הכלב.