ברגע שפינוקיו כבר לא הרגיש את המשקל הכבד והמשפיל של הקולר סביב הצוואר, התחיל לברוח דרך השדות, ולא עצר אפילו דקה אחת עד שהגיע לדרך הראשית, שהייתה אמורה להחזיר אותו לבית הקטן של הפיה.
כשהגיע לדרך הראשית, הסתובב להסתכל למטה, על המישור שמתחתיו, וראה היטב, בעין בלתי מזוינת, את היער שבו פגש לרוע המזל את השועל ואת החתול. הוא ראה, בין העצים, את צמרת האלון הגדול מתנשאת, האלון שעליו נתלה בצווארו. אבל הסתכל לכאן, הסתכל לשם, ולא הצליח לראות את הבית הקטן של הילדה היפה בעלת השיער התכלת.
אז הייתה לו מין תחושה עצובה של משהו רע. והוא התחיל לרוץ בכל הכוח שנשאר לו ברגליים, ובתוך כמה דקות מצא את עצמו על האחו, שעליו עמד פעם הבית הלבן הקטן. אבל הבית הלבן הקטן כבר לא היה שם. במקומו הייתה אבן שיש קטנה, שעליה אפשר היה לקרוא, באותיות דפוס, את המילים הכואבות האלה:
כאן נחה הילדה בעלת השיער התכלת, שמתה מצער, כי עזב אותה אחיה הקטן פינוקיו.
איך נשאר הבובה, כשהצליח לאיית איכשהו את המילים האלה, אשאיר לכם לדמיין. הוא נפל על פניו על האדמה, כיסה באלף נשיקות את אבן הזיכרון, ופרץ בבכי גדול. הוא בכה כל הלילה, ולמחרת בבוקר, עם עלות השחר, עוד בכה, אף שלא נשארו לו דמעות בעיניים. והצעקות והקינות שלו היו כל כך קורעות לב וחדות, שכל הגבעות מסביב החזירו את ההד שלהן.
ובוכה אמר: "הו פיה קטנה שלי, למה מתת?... למה, במקומך, לא מתתי אני, שאני כל כך רע, ואילו את היית כל כך טובה?... ואבא שלי, איפה הוא? הו פיה קטנה שלי, תגידי לי איפה אני יכול למצוא אותו, כי אני רוצה להיות איתו תמיד, ולא לעזוב אותו יותר! יותר! יותר!... הו פיה קטנה שלי, תגידי לי שזה לא נכון שמתת!... אם את באמת אוהבת אותי... אם את אוהבת את האח הקטן שלך, תחיי שוב... תחזרי להיות חיה כמו קודם! לא צר לך לראות אותי לבד, נטוש על ידי כולם?... אם יגיעו השודדים, יתלו אותי שוב על ענף העץ... ואז אמות לתמיד. מה את רוצה שאעשה כאן לבד בעולם הזה? עכשיו, כשאיבדתי אותך ואת אבא שלי, מי ייתן לי לאכול? איפה אלך לישון בלילה? מי יתפור לי ז'קט חדש? הו! היה עדיף, פי מאה עדיף, שגם אני אמות! כן, אני רוצה למות! אה! אה! אה!"
ובזמן שהתייאש כך, עשה תנועה כאילו רצה לתלוש את שערותיו. אבל השערות שלו היו מעץ, ולכן אפילו לא יכול היה להרשות לעצמו לתחוב לתוכן את האצבעות.
בינתיים עברה באוויר יונה גדולה, שעצרה עם כנפיים פרושות, וצעקה לו מגובה רב: "תגיד לי, ילד, מה אתה עושה שם למטה?"
"אתה לא רואה? אני בוכה!" אמר פינוקיו, הרים את ראשו לעבר הקול הזה ושפשף את עיניו בשרוול הז'קט.
"תגיד לי," הוסיפה אז היונה, "אתה לא מכיר במקרה, בין החברים שלך, בובה ששמה פינוקיו?"
"פינוקיו? אמרת פינוקיו?" חזר הבובה וקפץ מיד על רגליו. "פינוקיו זה אני!"
היונה, לתשובה הזאת, ירדה במהירות ובאה לנחות על האדמה. היא הייתה גדולה יותר מתרנגול הודו.
"אז אתה בטח מכיר גם את ג'פטו?" שאלה את הבובה.
"אם אני מכיר אותו! זה אבא המסכן שלי! הוא אולי דיבר איתך עליי? את לוקחת אותי אליו? הוא עוד חי? תעני לי, בבקשה: הוא עוד חי?"
"השארתי אותו לפני שלושה ימים על חוף הים."
"מה הוא עשה?"
"הוא בנה לעצמו סירה קטנה, כדי לחצות את האוקיינוס. האיש המסכן הזה מסתובב כבר יותר מארבעה חודשים בעולם ומחפש אותך. ומכיוון שלא הצליח למצוא אותך, עכשיו הכניס לראשו לחפש אותך בארצות הרחוקות של העולם החדש."
"כמה רחוק מכאן החוף?" שאל פינוקיו בדאגה מלאת אהבה.
"יותר מאלף קילומטרים."
"אלף קילומטרים? הו יונה שלי, כמה טוב היה אילו היו לי הכנפיים שלך!..."
"אם אתה רוצה לבוא, אני אקח אותך לשם."
"איך?"
"רכוב על הגב שלי. אתה כבד מאוד?"
"כבד? בכלל לא! אני קל כמו עלה."
ושם, בלי לומר עוד דבר, קפץ פינוקיו על גבה של היונה. הוא שם רגל אחת מכאן ורגל אחת משם, כמו שעושים רוכבים, וצעק בשמחה: "דהור, דהור, סוסון, כי אני ממהר להגיע מהר!..." היונה המריאה, ובתוך כמה דקות הגיעה במעופה כל כך גבוה, שכמעט נגעה בעננים. כשהגיעו לגובה יוצא הדופן הזה, הבובה היה סקרן להסתובב ולהסתכל למטה. ונתקף פחד כזה וסחרחורת כזאת, שכדי לא להסתכן בנפילה, כרך את זרועותיו, חזק חזק, סביב צווארה של הסוסה המנוצה שלו.
הם עפו כל היום. עם רדת הערב, אמרה היונה: "אני צמאה מאוד!"
"ואני רעב מאוד!" הוסיף פינוקיו.
"בוא נעצור בשובך הזה כמה דקות. ואחר כך נמשיך בדרך, כדי להיות מחר עם שחר על חוף הים."
הם נכנסו לשובך נטוש, שהיו בו רק קערה מלאה מים וסל קטן מלא עד גדותיו בבקיה, זרעים של צמח מספוא.
הבובה, כל ימי חייו, מעולם לא יכול היה לסבול בקיה. לדבריו, היא עוררה בו בחילה והפכה לו את הבטן. אבל באותו ערב אכל ממנה עד להתפקע, וכשכמעט גמר אותה, פנה אל היונה ואמר לה: "לא הייתי מאמין שבקיה כל כך טעימה!"
"צריך להשתכנע, ילד שלי," ענתה היונה, "שכשהרעב רציני ואין שום דבר אחר לאכול, גם הבקיה נעשית מעדן! לרעב אין גחמות ואין בררנות!"
אחרי שאכלו מהר ארוחה קטנה, יצאו שוב לדרך, וקדימה! למחרת בבוקר הגיעו לחוף הים.
היונה הורידה את פינוקיו על האדמה, ולא רצתה אפילו את הטרחה של לשמוע תודה על מעשה טוב, ולכן המריאה מיד שוב ונעלמה.
החוף היה מלא אנשים שצעקו ונופפו בידיים, והסתכלו לעבר הים.
"מה קרה?" שאל פינוקיו זקנה קטנה.
"קרה שאבא מסכן, שאיבד את הבן שלו, רצה להיכנס לסירה קטנה כדי לצאת לחפש אותו מעבר לים. והים היום רע מאוד, והסירה הקטנה עומדת לטבוע..."
"איפה הסירה הקטנה?"
"הנה היא שם, בדיוק בכיוון האצבע שלי," אמרה הזקנה, והצביעה על סירה קטנה, שממרחק כזה נראתה כמו קליפת אגוז ובתוכה איש קטן קטנטן.
פינוקיו נעץ את עיניו לשם, ואחרי שהסתכל בתשומת לב, פלט צעקה חדה מאוד: "זה אבא שלי! זה אבא שלי!"
בינתיים הסירה הקטנה, שהגלים הסוערים טלטלו אותה, פעם נעלמה בין הגלים הגדולים, ופעם שוב צפה. ופינוקיו, שעמד זקוף על ראש סלע גבוה, לא הפסיק לקרוא לאבא שלו בשמו, ולסמן לו הרבה סימנים בידיים, במטפחת האף ואפילו בכובע שהיה לו על הראש.
ונראה שג'פטו, אף שהיה רחוק מאוד מהחוף, זיהה את בנו, כי גם הוא הוריד את הכובע ונופף לו לשלום. ובכל מיני תנועות הבין לו שהיה חוזר בשמחה, אבל הים היה כל כך סוער, שלא נתן לו לחתור במשוט ולהתקרב ליבשה.
פתאום הגיע גל נורא, והסירה נעלמה.
הם חיכו שהסירה תעלה שוב על פני המים, אבל הסירה כבר לא נראתה חוזרת.
"איש מסכן," אמרו אז הדייגים שהתאספו על החוף. והם מלמלו בשקט תפילה, והתחילו ללכת הביתה.
והנה שמעו צעקה נואשת, וכשהסתובבו, ראו ילד קטן שקופץ מראש סלע אל הים וצועק: "אני רוצה להציל את אבא שלי!"
פינוקיו, שהיה עשוי כולו מעץ, צף בקלות ושחה כמו דג. פעם ראו אותו נעלם מתחת למים, נישא בכוח הגלים, ופעם הוא הופיע שוב עם רגל או עם יד, במרחק גדול מאוד מהיבשה. לבסוף איבדו אותו מעיניהם, ולא ראו אותו יותר.
"ילד מסכן!" אמרו אז הדייגים שהתאספו על החוף. והם מלמלו בשקט תפילה, וחזרו לבתיהם.