פינוקיו, מלא תקווה להגיע בזמן כדי לעזור לאבא המסכן שלו, שחה כל הלילה.
ואיזה לילה נורא זה היה! ירד מבול, ירד ברד, רעם בצורה מפחידה, ועם ברקים כאלה שנדמה היה שיום עכשיו.
לקראת הבוקר הצליח לראות, לא רחוק, רצועה ארוכה של יבשה. זה היה אי באמצע הים.
אז עשה הכול כדי להגיע לחוף הזה, אבל לשווא. הגלים, שרדפו זה אחר זה ועלו זה על זה, זרקו אותו ביניהם כאילו היה זרד או קש. לבסוף, למזלו, הגיע גל כל כך חזק וסוער, שהשליך אותו בבת אחת אל החול של החוף.
המכה הייתה כל כך חזקה, שכשנחבט באדמה, חרקו לו כל הצלעות וכל המפרקים. אבל הוא התנחם מיד ואמר: "גם הפעם ניצלתי בנס!"
בינתיים, לאט לאט, השמיים התבהרו. השמש יצאה בכל הדרה, והים נעשה שקט לגמרי וחלק כמו שמן.
אז הבובה פרש את בגדיו בשמש כדי לייבש אותם, והתחיל להסתכל לכאן ולשם, אולי יוכל לראות על מישור המים העצום הזה סירה קטנה ובתוכה איש קטן. אבל אחרי שהסתכל היטב היטב, לא ראה לפניו שום דבר מלבד שמיים, ים, וכמה מפרשים של אוניות, אבל רחוקים כל כך, שנראו כמו זבוב.
"אילו לפחות ידעתי איך קוראים לאי הזה!" אמר. "אילו לפחות ידעתי אם גרים באי הזה אנשים נחמדים, כלומר אנשים שאין להם ההרגל לתלות ילדים על ענפי העצים! אבל את מי אני יכול לשאול? את מי, אם אין כאן אף אחד?..."
המחשבה הזאת, שהוא לבד, לבד, לבד, באמצע הארץ הגדולה והשוממה הזאת, הכניסה בו עצב כזה, שכבר כמעט בכה. ופתאום ראה עובר, לא רחוק מהחוף, דג גדול, שהלך לו בשקט לדרכו, עם כל הראש מחוץ למים.
מכיוון שלא ידע איך לקרוא לו בשמו, צעק לו הבובה בקול רם, כדי שישמע אותו: "היי, אדון דג, תרשה לי מילה?"
"אפילו שתיים," ענה הדג, שהיה דולפין כל כך מנומס, שמעטים כמוהו נמצאים בכל ימי העולם.
"תעשה לי טובה ותגיד לי אם יש באי הזה כפרים שאפשר לאכול בהם בלי סכנה שיאכלו אותך?"
"בטח שיש!" ענה הדולפין. "בעצם, תמצא אחד לא רחוק מכאן."
"ובאיזו דרך הולכים לשם?"
"אתה צריך לקחת את השביל הזה שם, משמאל, וללכת כל הזמן ישר אחרי האף. אי אפשר לטעות."
"תגיד לי עוד דבר. אתה, שמטייל כל היום וכל הלילה בים, לא פגשת במקרה סירה קטנטנה ובתוכה אבא שלי?"
"ומי זה אבא שלך?"
"זה האבא הכי טוב בעולם, כמו שאני הבן הכי רע שיכול להיות."
"עם הסערה שהייתה הלילה," ענה הדולפין, "הסירה הקטנה בטח טבעה."
"ואבא שלי?"
"בשעה הזאת בטח בלע אותו הכריש הנורא, שהגיע לפני כמה ימים להפיץ הרס וחורבן במים שלנו."
"הכריש הזה גדול מאוד?" שאל פינוקיו, שכבר התחיל לרעוד מפחד.
"אם הוא גדול!..." ענה הדולפין. "כדי שתוכל לקבל מושג, אגיד לך שהוא גדול יותר מבניין של חמש קומות, ויש לו פה ענק כל כך רחב ועמוק, שהייתה עוברת בו בנוחות רכבת שלמה עם הקטר הדולק."
"אמא'לה!" צעק הבובה בבהלה. והוא התלבש בחיפזון, פנה אל הדולפין ואמר לו: "להתראות, אדון דג. סליחה על ההטרדה, ואלף תודות על האדיבות שלך."
ובאמרו זאת, לקח מיד את השביל והתחיל ללכת בצעד מהיר, כל כך מהיר, שכמעט נראה כאילו רץ. ובכל רעש הכי קטן ששמע, הסתובב מיד להסתכל אחורה, מפחד לראות רודף אחריו את הכריש הנורא, הגדול כמו בית של חמש קומות ועם רכבת בפה.
אחרי שהלך יותר מחצי שעה, הגיע לכפר קטן שנקרא "ארץ הדבורים החרוצות". הרחובות שקקו אנשים שרצו הנה והנה לענייניהם: כולם עבדו, לכולם היה מה לעשות. אי אפשר היה למצוא בטלן או נווד אפילו בחיפוש עם נר.
"הבנתי," אמר מיד פינוקיו העצלן. "הכפר הזה לא בשבילי! אני לא נולדתי לעבוד!"
בינתיים הרעב ייסר אותו, כי עברו כבר עשרים וארבע שעות שלא אכל כלום, אפילו לא מנה של בקיה.
מה לעשות?
נשארו לו רק שתי דרכים לשבור את הצום: או לבקש קצת עבודה, או לבקש בנדבה פרוטה או פת לחם.
לבקש נדבה הוא התבייש. כי אבא שלו תמיד הטיף לו שאת הזכות לבקש נדבה יש רק לזקנים ולחולים. העניים האמיתיים בעולם הזה, שראויים לעזרה ולרחמים, הם רק אלה שבגלל גיל או מחלה נגזר עליהם שלא יוכלו עוד להרוויח את לחמם בעבודת ידיהם. כל האחרים חייבים לעבוד. ואם הם לא עובדים וסובלים רעב, יותר גרוע להם.
בינתיים עבר ברחוב איש מזיע ומתנשף כולו, שמשך לבדו, במאמץ גדול, שתי עגלות עמוסות פחם.
פינוקיו, ששפט לפי הפרצוף שהוא אדם טוב, התקרב אליו, ובעיניים מושפלות מבושה אמר לו בשקט: "תעשה איתי חסד ותיתן לי פרוטה, כי אני מרגיש שאני מת מרעב?"
"לא פרוטה אחת," ענה מוכר הפחם, "אלא אתן לך ארבע, בתנאי שתעזור לי למשוך עד הבית את שתי עגלות הפחם האלה."
"אני מופתע!" ענה הבובה כמעט נעלב. "לידיעתך, מעולם לא הייתי חמור. מעולם לא משכתי עגלה!"
"טוב לך!" ענה מוכר הפחם. "אז, ילד שלי, אם אתה באמת מרגיש שאתה מת מרעב, תאכל שתי פרוסות יפות מהגאווה שלך, והיזהר שלא תקבל קלקול קיבה."
אחרי כמה דקות עבר ברחוב בנאי, שנשא על כתפיו סל של סיד.
"תעשה, אדם הגון, חסד של פרוטה עם ילד מסכן שמפהק מרעב?"
"בשמחה. בוא איתי לסחוב סיד," ענה הבנאי, "ובמקום פרוטה אחת, אתן לך חמש."
"אבל הסיד כבד," ענה פינוקיו, "ואני לא רוצה להתאמץ."
"אם אתה לא רוצה להתאמץ, אז, ילד שלי, תיהנה לפהק, ובתיאבון."
בפחות מחצי שעה עברו עוד עשרים אנשים, ומכולם ביקש פינוקיו קצת נדבה. אבל כולם ענו לו: "אתה לא מתבייש? במקום להסתובב בטל ברחוב, לך תחפש לך קצת עבודה, ותלמד להרוויח את הלחם שלך!"
לבסוף עברה אישה קטנה וטובה, שנשאה שני כדים של מים.
"את מרשה, אישה טובה, שאשתה לגימת מים מהכד שלך?" שאל פינוקיו, שבער מצמא.
"שתה, ילד שלי!" אמרה האישה הקטנה, והניחה את שני הכדים על האדמה.
כשפינוקיו שתה כמו ספוג, מלמל בחצי קול וניגב את פיו: "את הצמא הורדתי! הלוואי שיכולתי להוריד גם את הרעב!..."
האישה הקטנה והטובה, כששמעה את המילים האלה, הוסיפה מיד: "אם תעזור לי לסחוב הביתה אחד מכדי המים האלה, אתן לך חתיכה יפה של לחם."
פינוקיו הסתכל בכד, ולא ענה לא כן ולא לא.
"וביחד עם הלחם אתן לך צלחת יפה של כרובית בשמן ובחומץ," הוסיפה האישה הטובה.
פינוקיו העיף עוד מבט בכד, ולא ענה לא כן ולא לא.
"ואחרי הכרובית אתן לך סוכרייה יפה, ממולאת בסירופ מתוק."
לפיתוי של המעדן האחרון הזה פינוקיו כבר לא יכול היה לעמוד, ואזר עוז ואמר: "אין ברירה! אסחב לך את הכד עד הבית!"
הכד היה כבד מאוד, והבובה, שלא היה לו כוח לשאת אותו בידיים, השלים עם כך ונשא אותו על הראש.
כשהגיעו הביתה, הושיבה האישה הקטנה והטובה את פינוקיו ליד שולחן קטן ערוך, ושמה לפניו את הלחם, את הכרובית המתובלת ואת הסוכרייה.
פינוקיו לא אכל, הוא בלע הכול כמו מבול. הבטן שלו נראתה כמו שכונה שעומדת ריקה ונטושה כבר חמישה חודשים.
כשנרגעו לאט לאט הנשיכות הזועמות של הרעב, הרים את ראשו כדי להודות למיטיבה שלו. אבל עוד לא גמר להתבונן בפניה, כשפלט "אוווה!" ארוך מאוד של תדהמה, ונשאר שם מכושף, עם עיניים פקוחות לרווחה, עם המזלג באוויר ועם הפה מלא לחם וכרובית.
"מה זאת כל התדהמה הזאת?" אמרה בצחוק האישה הטובה.
"זה..." ענה פינוקיו בגמגום, "זה... זה... שאת דומה לי... את מזכירה לי... כן, כן, כן, אותו קול... אותן עיניים... אותו שיער... כן, כן, כן... גם לך יש שיער תכלת... כמו לה! הו פיה קטנה שלי!... הו פיה קטנה שלי!... תגידי לי שזאת את, ממש את!... אל תגרמי לי לבכות יותר! אילו ידעת! בכיתי כל כך הרבה, סבלתי כל כך הרבה!..."
ובאומרו זאת, בכה פינוקיו בלי הפסקה, וכרע ברך על האדמה וחיבק את הברכיים של האישה הקטנה והמסתורית הזאת.