בהתחלה, האישה הקטנה והטובה התחילה לומר שהיא איננה הפיה הקטנה בעלת השיער התכלת. אבל אחר כך, כשראתה שכבר גילו אותה, ולא רצתה למשוך את ההצגה עוד, הודתה לבסוף מי היא, ואמרה לפינוקיו: "בובה שובבה! איך הבנת שזאת אני?"
"האהבה הגדולה שלי אלייך, היא זאת שאמרה לי."
"אתה זוכר, אה? עזבת אותי ילדה, ועכשיו אתה מוצא אותי אישה. אישה כל כך גדולה, שאני יכולה כמעט להיות אמא שלך."
"ואני שמח מאוד, כי כך, במקום אחות קטנה, אקרא לך אמא שלי. כבר כל כך הרבה זמן שאני מתגעגע שתהיה לי אמא כמו לכל הילדים האחרים!... אבל איך הצלחת לגדול כל כך מהר?"
"זה סוד."
"תלמדי אותי. גם אני הייתי רוצה לגדול קצת. את לא רואה? נשארתי כל הזמן גבוה כמו גוש גבינה קטן."
"אבל אתה לא יכול לגדול," ענתה הפיה.
"למה?"
"כי בובות לעולם לא גדלות. הן נולדות בובות, חיות בובות ומתות בובות."
"הו! נמאס לי להיות כל הזמן בובה!" צעק פינוקיו, ונתן לעצמו סטירה קטנה בעורף. "הגיע הזמן שגם אני אהיה בן אדם..."
"ותהיה, אם תדע להיות ראוי לזה..."
"באמת? ומה אני יכול לעשות כדי להיות ראוי לזה?"
"דבר קל מאוד: להתרגל להיות ילד הגון."
"מה, אני אולי לא כזה?"
"ממש לא! ילדים הגונים מצייתים, ואתה, לעומת זאת..."
"ואני אף פעם לא מציית."
"ילדים הגונים אוהבים ללמוד ולעבוד, ואתה..."
"ואני, לעומת זאת, מתבטל ומשוטט כל השנה."
"ילדים הגונים תמיד אומרים את האמת..."
"ואני תמיד שקרים."
"ילדים הגונים הולכים ברצון לבית הספר..."
"ולי בית הספר עושה כאבי בטן. אבל מהיום והלאה אני רוצה לשנות את חיי."
"אתה מבטיח לי?"
"אני מבטיח. אני רוצה להיות ילד הגון, ואני רוצה להיות הנחמה של אבא שלי... איפה הוא יכול להיות, אבא המסכן שלי, בשעה הזאת?"
"אני לא יודעת."
"יהיה לי פעם המזל לראות אותו שוב ולחבק אותו?"
"אני חושבת שכן. בעצם, אני בטוחה בזה."
לתשובה הזאת הייתה השמחה של פינוקיו כל כך גדולה, שתפס את ידי הפיה והתחיל לנשק אותן בלהט כזה, שנראה כמעט כאילו יצא מדעתו. אחר כך הרים את פניו, הסתכל בה באהבה ושאל אותה: "תגידי לי, אמא'לה: אז זה לא נכון שמתת?"
"נראה שלא," ענתה הפיה בחיוך.
"אילו ידעת איזה כאב ואיזה מחנק בגרון הרגשתי כשקראתי 'כאן נחה'..."
"אני יודעת. ובגלל זה סלחתי לך. הכנות של הצער שלך הראתה לי שיש לך לב טוב. ומילדים שיש להם לב טוב, גם אם הם קצת שובבים ומקולקלים, תמיד אפשר לקוות למשהו: כלומר, תמיד אפשר לקוות שיחזרו לדרך הנכונה. זה מה שהביא אותי לחפש אותך עד כאן. אני אהיה אמא שלך..."
"אוי, כמה נפלא!" צעק פינוקיו וקפץ משמחה.
"אתה תציית לי ותעשה תמיד מה שאגיד לך."
"בשמחה, בשמחה, בשמחה!"
"כבר מחר," הוסיפה הפיה, "תתחיל ללכת לבית הספר."
פינוקיו נעשה מיד קצת פחות עליז.
"אחר כך תבחר כרצונך אומנות או מקצוע..."
פינוקיו נעשה רציני.
"מה אתה רוטן בין השיניים?" שאלה הפיה בטון נעלב.
"אמרתי..." מלמל הבובה בחצי קול, "שעכשיו, ללכת לבית הספר, נראה לי קצת מאוחר..."
"לא, אדוני. זכור שללמוד ולהשכיל אף פעם לא מאוחר."
"אבל אני לא רוצה לעסוק לא באומנות ולא במקצוע..."
"למה?"
"כי לעבוד נראה לי מתיש."
"ילד שלי," אמרה הפיה, "מי שאומרים כך, מגיעים כמעט תמיד או לכלא או לבית החולים. לידיעתך, האדם, בין אם נולד עשיר ובין אם עני, חייב בעולם הזה לעשות משהו, לעסוק במשהו, לעבוד. אוי למי שהבטלה תופסת אותו! הבטלה היא מחלה נוראה, וצריך לרפא אותה מיד, כבר בילדות. אחרת, כשנהיה גדולים, כבר לא נרפאים ממנה."
המילים האלה נגעו בליבו של פינוקיו. הוא הרים את ראשו בהתלהבות ואמר לפיה: "אני אלמד, אני אעבוד, אני אעשה כל מה שתגידי לי, כי בקיצור, נמאסו עליי החיים של בובה, ואני רוצה להיות ילד בכל מחיר. הבטחת לי, נכון?"
"הבטחתי לך, ועכשיו זה תלוי בך."