למחרת הלך פינוקיו לבית הספר העירוני.
תארו לעצמכם את הילדים השובבים האלה, כשראו בובה נכנסת לבית הספר שלהם! זה היה צחוק שלא נגמר. אחד עשה לו מתיחה, ואחר עשה לו אחרת. אחד חטף לו את הכובע מהיד, אחר משך לו את הז'קט מאחור, אחד ניסה לצייר לו בדיו שני שפמים גדולים מתחת לאף, ואחר אפילו העז לקשור לו חוטים לרגליים ולידיים, כדי להקפיץ אותו כמו בובת תיאטרון.
לזמן מה התנהג פינוקיו בקלילות והמשיך הלאה. אבל לבסוף, כשהרגיש שהסבלנות שלו נגמרת, פנה אל אלה שהציקו לו ולעגו לו יותר מכולם, ואמר להם בפנים חמורות: "תיזהרו, ילדים: לא באתי לכאן כדי להיות הליצן שלכם. אני מכבד אחרים, ואני רוצה שיכבדו אותי."
"כל הכבוד, שדון! דיברת כמו ספר מודפס!" צעקו השובבים האלה והתגלגלו מצחוק. ואחד מהם, חצוף יותר מהאחרים, הושיט את היד כדי לתפוס את הבובה בקצה האף.
אבל לא הספיק, כי פינוקיו מתח את הרגל מתחת לשולחן, והעניק לו בעיטה בשוק.
"איי! איזה רגליים קשות!" צעק הילד ושפשף את הכחול שהבובה עשתה לו.
"ואיזה מרפקים!... אפילו יותר קשים מהרגליים!" אמר אחר, שבגלל המתיחות הגסות שלו קיבל מכת מרפק בבטן.
ובפועל, אחרי הבעיטה ההיא ומכת המרפק ההיא, זכה פינוקיו מיד בהערכה ובאהדה של כל ילדי בית הספר. וכולם ליטפו אותו אלף פעמים, וכולם אהבו אותו בכל ליבם.
וגם המורה שיבח אותו, כי ראה שהוא קשוב, שקדן, נבון, תמיד הראשון להיכנס לבית הספר ותמיד האחרון לקום על רגליו כשהלימודים נגמרו.
הפגם היחיד שהיה לו, הוא שהסתובב עם יותר מדי חברים. ובין אלה היו הרבה שובבים, ידועים מאוד בכך שלא היה להם שום חשק ללמוד ולהצליח.
המורה הזהיר אותו כל יום, וגם הפיה הטובה לא חדלה לומר לו ולחזור ולומר לו שוב ושוב: "היזהר, פינוקיו! החברים הרעים האלה שלך מבית הספר יגרמו לך, במוקדם או במאוחר, לאבד את האהבה ללימודים, ואולי, אולי, גם יביאו עליך איזה אסון גדול."
"אין שום סכנה!" ענה הבובה, משך בכתפיו ונגע באצבע באמצע המצח, כאילו אמר: "יש הרבה שכל כאן בפנים!"
והנה קרה שיום בהיר אחד, כשהלך לבית הספר, פגש חבורה של החברים הרגילים, שבאו לקראתו ואמרו לו: "שמעת את החדשות הגדולות?"
"לא."
"כאן, בים הקרוב, הגיע כריש גדול כמו הר."
"באמת?... אולי זה אותו כריש מהזמן שבו טבע אבא המסכן שלי?"
"אנחנו הולכים לחוף לראות אותו. אתה רוצה לבוא גם?"
"אני לא. אני רוצה ללכת לבית הספר."
"מה אכפת לך מבית הספר? לבית הספר נלך מחר. עם שיעור אחד יותר או אחד פחות, נשארים תמיד אותם חמורים."
"ומה יגיד המורה?"
"המורה שיגיד. משלמים לו בדיוק בשביל לרטון כל יום."
"ואמא שלי?"
"אמהות אף פעם לא יודעות כלום," ענו המזיקים האלה.
"אתם יודעים מה אעשה?" אמר פינוקיו. "את הכריש אני רוצה לראות מסיבות משלי... אבל אלך לראות אותו אחרי בית הספר."
"טיפש מסכן!" ענה אחד מהחבורה. "אתה חושב שדג בגודל כזה ירצה לעמוד שם ולחכות לנוחיותך? ברגע שישתעמם, הוא ישחה לכיוון אחר, ואז ראית ולא ראית."
"כמה זמן לוקח מכאן עד החוף?" שאל הבובה.
"בעוד שעה כבר הלכנו וחזרנו."
"אם כך, קדימה! ומי שרץ הכי מהר, הוא הכי טוב!" צעק פינוקיו.
כך ניתן האות ליציאה, וחבורת השובבים הזאת, עם הספרים והמחברות מתחת לזרוע, התחילה לרוץ דרך השדות. ופינוקיו היה כל הזמן לפני כולם: נראה כאילו היו לו כנפיים ברגליים.
מדי פעם הסתובב אחורה ולעג לחבריו, שנשארו במרחק לא קטן. וכשראה אותם מתנשפים, מזיעים, מאובקים ועם לשון בחוץ, צחק מכל הלב.
האומלל, באותו רגע, לא ידע לקראת אילו פחדים ולקראת אילו אסונות נוראים הוא הולך.