פינוקיו - פרק 27: הקרב הגדול, ופינוקיו נעצר בידי השוטרים

כשהגיע לחוף, העיף פינוקיו מיד מבט גדול על הים. אבל לא ראה שום כריש. הים היה כולו חלק כמו זכוכית גדולה של מראה.

"נו, איפה הכריש?" שאל, ופנה אל החברים.

"הוא בטח הלך לאכול ארוחת בוקר," ענה אחד מהם וצחק.

"או שהוא השתרע על המיטה כדי לחטוף תנומה," הוסיף אחר, וצחק חזק יותר מתמיד.

מהתשובות חסרות הטעם האלה ומהצחוקים הטיפשיים האלה, הבין פינוקיו שחבריו עשו לו תעלול מכוער, ושכנעו אותו בדבר שלא היה נכון. הוא נעלב, ואמר להם בקול כועס: "ומה עכשיו? איזו תועלת מצאתם בזה ששכנעתם אותי בסיפור על הכריש?"

"בטח שיש תועלת!..." ענו השובבים האלה במקהלה.

"ומה היא?"

"שתפסיד את בית הספר ותבוא איתנו. אתה לא מתבייש להראות כל יום כמה אתה מדויק וחרוץ בשיעור? אתה לא מתבייש ללמוד כל כך הרבה, כמו שאתה לומד?"

"ואם אני לומד, מה אכפת לכם?"

"לנו אכפת מאוד, כי אתה גורם לנו להיראות רע מול המורה..."

"למה?"

"כי תלמידים שלומדים תמיד מעמידים בצל את אלה, כמונו, שאין להם חשק ללמוד. ואנחנו לא רוצים להיות בצל! גם לנו יש כבוד עצמי!..."

"אז מה אני צריך לעשות כדי לרצות אתכם?"

"אתה צריך לשנוא, גם אתה, את בית הספר, את השיעור ואת המורה, שהם שלושת האויבים הגדולים שלנו."

"ואם ארצה להמשיך ללמוד?"

"לא נסתכל לך יותר בפנים, ובהזדמנות הראשונה תשלם לנו על זה."

"באמת, אתם כמעט מצחיקים אותי," אמר הבובה ונענע בראשו.

"היי, פינוקיו!" צעק אז הגדול מבין הילדים האלה, והתקרב אל פניו. "אל תבוא לכאן לעשות את עצמך גיבור, אל תבוא לכאן להתנהג כמו תרנגול!... כי אם אתה לא מפחד מאיתנו, גם אנחנו לא מפחדים ממך! זכור שאתה לבד ואנחנו שבעה."

"שבעה כמו שבעת החטאים," אמר פינוקיו וצחק בקול גדול.

"שמעתם? הוא העליב את כולנו! הוא קרא לנו בשם של החטאים!..."

"פינוקיו! תבקש סליחה על העלבון... ואם לא, אוי לך!..."

"קוקו!" עשה הבובה, ותופף באצבע על קצה האף, לאות לגלוג.

"פינוקיו! זה ייגמר רע!..."

"קוקו!"

"תחטוף כמו חמור!..."

"קוקו!"

"תחזור הביתה עם אף שבור!..."

"קוקו!"

"עכשיו אני אתן לך קוקו!" צעק הנועז מבין השובבים האלה. "קח בינתיים את המקדמה הזאת, ושמור אותה לארוחת הערב."

ובאומרו זאת, הדביק לו אגרוף בראש.

אבל זה היה, כמו שאומרים, מכה ותשובה, כי הבובה, כצפוי, ענה מיד באגרוף אחר. ושם, מרגע לרגע, הקרב נעשה כללי ועיקש.

פינוקיו, אף שהיה לבד, התגונן כמו גיבור. ברגלי העץ הקשות מאוד שלו עבד כל כך טוב, שהחזיק את אויביו כל הזמן במרחק של כבוד. לכל מקום שרגליו יכלו להגיע ולגעת, השאירו תמיד סימן כחול למזכרת.

אז הילדים, שכעסו על שלא יכלו להתמודד עם הבובה גוף אל גוף, החליטו לשלוף תחמושת. הם פתחו את צרורות ספרי בית הספר שלהם, והתחילו לזרוק עליו את ספרי האל"ף־בי"ת, את ספרי הדקדוק, את ספרי הקריאה והסיפורים ושאר ספרי הלימוד. אבל הבובה, שהייתה לו עין חדה וזריזה, תמיד התכופף בזמן, כך שהספרים עברו מעל ראשו ונפלו כולם לים.

תארו לעצמכם את הדגים! הדגים, שחשבו שהספרים האלה הם משהו לאכול, רצו בלהקות אל פני המים. אבל אחרי שנגסו באיזה דף או באיזה שער של ספר, ירקו אותו מיד, ועשו בפה מין פרצוף, שנראה כאילו רצה לומר: "זה לא בשבילנו. אנחנו רגילים לאכול הרבה יותר טוב!"

בינתיים הקרב נעשה פראי יותר ויותר, והנה סרטן גדול, שיצא מהמים וטיפס לאט לאט עד החוף, צעק בקול צרוד של חצוצרה מצוננת: "תפסיקו, שובבים שכמותכם! המלחמות האלה באגרופים בין ילדים לילדים רק לעיתים רחוקות נגמרות טוב. תמיד קורה איזה אסון!..."

סרטן מסכן! זה היה כמו להטיף לרוח. להפך: פינוקיו השובב הסתובב, הסתכל בו בזעם, ואמר לו בגסות: "שתוק, סרטן משעמם! עדיף שתמצוץ שתי סוכריות נגד שיעול, כדי להבריא מהצינון בגרון שלך. לך לישון, ותנסה להזיע!..."

בינתיים הילדים, שכבר גמרו לזרוק את כל הספרים שלהם, ראו לא רחוק את צרור הספרים של הבובה, ותפסו אותו בפחות זמן משלוקח לומר זאת.

בין הספרים האלה היה כרך כרוך בקרטון עבה, עם שדרה ופינות מקלף. זה היה ספר לימוד בחשבון. אני משאיר לכם לדמיין כמה הוא היה כבד!

אחד השובבים האלה תפס את הכרך הזה, כיוון לראשו של פינוקיו, וזרק אותו בכל הכוח שהיה לו בזרוע. אבל במקום לפגוע בבובה, פגע בראשו של אחד החברים, שהחוויר כמו סדין מכובס, ולא אמר אלא את המילים האלה: "הו אמא שלי... תעזרו לי, אני מת!..." אחר כך נפל ושכב על חול החוף.

למראה הילד השרוע, נבהלו הילדים והתחילו לברוח בכל הכוח, ובתוך כמה דקות כבר לא נראו.

אבל פינוקיו נשאר שם. ואף שמכאב ומבהלה היה גם הוא יותר מת מחי, בכל זאת רץ להרטיב את המטפחת שלו במי הים, והתחיל להרטיב את הרקה של חברו המסכן לכיתה. ובינתיים, בוכה בלי הפסקה ומתייאש, קרא לו בשמו ואמר לו: "אאוג'ניו!... אאוג'ניו המסכן שלי!... תפקח את העיניים ותסתכל עליי!... למה אתה לא עונה לי? זה לא אני, אתה יודע, שעשיתי לך כל כך רע! תאמין לי, זה לא הייתי אני!... תפקח את העיניים, אאוג'ניו... אם תחזיק את העיניים עצומות, תמית גם אותי... אלוהים שלי! איך אחזור עכשיו הביתה?... באיזה אומץ אוכל לעמוד מול אמא הטובה שלי? מה יהיה איתי?... לאן אברח?... איפה אלך להתחבא?... הו, כמה היה עדיף, פי אלף עדיף, אילו הלכתי לבית הספר!... למה הקשבתי לחברים האלה, שהם האסון שלי? והמורה אמר לי!... ואמא שלי חזרה ואמרה לי: 'היזהר מחברים רעים!' אבל אני עקשן... עקשן גמור... אני נותן לכולם לדבר, ואחר כך עושה תמיד כרצוני! ואחר כך אני משלם על זה... וכך, מאז שאני בעולם, אף פעם לא היה לי רבע שעה של טוב. אלוהים שלי! מה יהיה איתי, מה יהיה איתי, מה יהיה איתי?"

ופינוקיו המשיך לבכות, לצעוק, להכות את עצמו באגרופים בראש ולקרוא בשמו של אאוג'ניו המסכן, כששמע פתאום רעש עמום של צעדים שהתקרבו.

הוא הסתובב: אלה היו שני שוטרים.

"מה אתה עושה ככה שוכב על הרצפה?" שאלו את פינוקיו.

"אני מטפל בחבר שלי מבית הספר."

"נעשה לו רע?"

"נראה שכן!..."

"יותר מרע!" אמר אחד השוטרים, שהתכופף והתבונן באאוג'ניו מקרוב. "הילד הזה נפצע ברקה. מי פצע אותו?"

"לא אני!" גמגם הבובה, שכבר לא היה לו אוויר בגוף.

"אם זה לא אתה, אז מי פצע אותו?"

"לא אני!" חזר פינוקיו.

"ובמה הוא נפצע?"

"בספר הזה." והבובה הרים מהאדמה את ספר החשבון, הכרוך בקרטון ובקלף, כדי להראות אותו לשוטר.

"והספר הזה של מי?"

"שלי."

"מספיק. לא צריך יותר. קום מיד ובוא איתנו."

"אבל אני..."

"בוא איתנו!..."

"אבל אני חף מפשע..."

"בוא איתנו!"

לפני שיצאו לדרך, קראו השוטרים לכמה דייגים, שבדיוק באותו רגע עברו בסירה שלהם ליד החוף, ואמרו להם: "אנחנו מפקידים בידיכם את הילד הזה, שנפצע בראש. קחו אותו לביתכם וטפלו בו. מחר נחזור לראות אותו."

אחר כך פנו אל פינוקיו, ואחרי שהעמידו אותו ביניהם, פקדו עליו בטון של חיילים: "קדימה! ותלך מהר! אחרת, יותר גרוע לך!"

בלי שיצטרכו לחזור על זה, התחיל הבובה ללכת בשביל שהוביל לכפר. אבל המסכן כבר לא ידע אפילו באיזה עולם הוא נמצא. נדמה לו שהוא חולם, ואיזה חלום רע! הוא היה מחוץ לעצמו. עיניו ראו הכול כפול, הרגליים שלו רעדו, הלשון שלו נדבקה לחך, והוא לא יכול היה להוציא אפילו מילה אחת. ובכל זאת, בתוך מין טמטום וסחרחורת כזאת, קוץ חד מאוד דקר לו את הלב: המחשבה, כלומר, שהוא יצטרך לעבור מתחת לחלונות הבית של הפיה הטובה שלו, בין שני שוטרים. הוא היה מעדיף כבר למות.

הם כבר הגיעו ועמדו להיכנס לכפר, כשמשב רוח פראי הוריד מראשו של פינוקיו את הכובע, ונשא אותו כעשרה צעדים הלאה.

"אתם מרשים," אמר הבובה לשוטרים, "שאלך להביא את הכובע שלי?"

"לך, אבל תעשה את זה מהר."

הבובה הלך, הרים את הכובע... אבל במקום לשים אותו על הראש, שם אותו בפה בין השיניים, ואחר כך התחיל לרוץ בכל הכוח לעבר חוף הים. הוא טס משם כמו כדור של רובה.

השוטרים, ששפטו שיהיה קשה להשיג אותו, שלחו אחריו כלב מסטיף גדול, שזכה בפרס הראשון בכל מרוצי הכלבים. פינוקיו רץ, והכלב רץ מהר ממנו. לכן כל האנשים הציצו מהחלונות והצטופפו באמצע הרחוב, משתוקקים לראות את הסוף של מרוץ כל כך פראי. אבל לא זכו לראות, כי כלב המסטיף ופינוקיו העלו לאורך הדרך ענן אבק כזה, שאחרי כמה דקות כבר אי אפשר היה לראות כלום.