במהלך הריצה הנואשת ההיא, היה רגע נורא, רגע שבו פינוקיו חשב שהוא אבוד. כי צריך לדעת שאלידורו (זה היה שמו של כלב המסטיף), מרוב ריצה וריצה, כמעט השיג אותו.
די לומר שהבובה שמע מאחוריו, במרחק של כף יד, את הנשימה המתנשפת של החיה הנוראה הזאת, ואפילו הרגיש את הלהט החם של נשיפותיה.
למזלו, החוף כבר היה קרוב, והים נראה שם, במרחק כמה צעדים.
ברגע שהיה על החוף, קפץ הבובה קפיצה יפה מאוד, כמו שהייתה עושה צפרדע, ונפל לאמצע המים.
אלידורו, לעומת זאת, רצה לעצור. אבל תנופת הריצה סחפה אותו, וגם הוא נכנס למים. והאומלל הזה לא ידע לשחות. לכן התחיל מיד לחבוט בכפותיו כדי להחזיק את עצמו על פני המים. אבל ככל שחבט, כך שקע יותר עם הראש מתחת למים.
כשהוציא שוב את ראשו, היו לכלב המסכן עיניים מבוהלות ומבולבלות, ונובח צעק: "אני טובע! אני טובע!"
"שתטבע!" ענה לו פינוקיו מרחוק, שכבר ראה את עצמו בטוח מכל סכנה.
"תעזור לי, פינוקיו שלי!... תציל אותי מהמוות!..."
לצעקות קורעות הלב האלה, הבובה, שבעומק ליבו היה לו לב מצוין, התמלא רחמים, פנה אל הכלב ואמר לו: "אבל אם אעזור לך להינצל, אתה מבטיח לי לא להציק לי יותר ולא לרדוף אחריי?"
"אני מבטיח לך! אני מבטיח לך! מהר, בבקשה, כי אם תתמהמה עוד חצי דקה, אני מת לגמרי."
פינוקיו היסס קצת. אבל אחר כך נזכר שאבא שלו אמר לו הרבה פעמים שמי שעושה מעשה טוב אף פעם לא מפסיד, ושחה להגיע אל אלידורו. הוא תפס אותו בזנב בשתי ידיו, והביא אותו בריא ושלם אל החול היבש של החוף.
הכלב המסכן כבר לא עמד על רגליו. הוא שתה בלי לרצות כל כך הרבה מים מלוחים, שהתנפח כמו בלון. מצד שני, הבובה, שלא רצה לסמוך יותר מדי, חשב שזה יהיה נבון לקפוץ שוב לים. והוא התרחק מהחוף וצעק לחבר שהציל: "שלום, אלידורו. דרך צלחה, ודרישת שלום לכל המשפחה."
"שלום, פינוקיו," ענה הכלב. "אלף תודות שהצלת אותי מהמוות. עשית לי שירות גדול, ובעולם הזה מה שעושים מקבלים בחזרה. אם תהיה הזדמנות, עוד נדבר..."
פינוקיו המשיך לשחות, וכל הזמן נשאר קרוב ליבשה. לבסוף נדמה לו שהגיע למקום בטוח. וכשהעיף מבט על החוף, ראה על הסלעים מין מערה, שיצאה ממנה נוצה ארוכה מאוד של עשן.
"במערה הזאת," אמר אז לעצמו, "בטח יש אש. יותר טוב! אלך להתייבש ולהתחמם, ואחר כך?... ואחר כך יהיה מה שיהיה."
אחרי שהחליט כך, התקרב אל הסלעים. אבל כשעמד לטפס, הרגיש משהו מתחת למים שעלה, ועלה, ועלה, ונשא אותו באוויר. הוא ניסה מיד לברוח, אבל כבר היה מאוחר. כי לתדהמתו הגדולה, מצא את עצמו סגור בתוך רשת גדולה, באמצע המון רוחש של דגים מכל הצורות והגדלים, שכשכשו בזנבם והשתוללו כמו נשמות מיואשות.
ובאותו זמן ראה יוצא מהמערה דייג כל כך מכוער, אבל כל כך מכוער, שנראה כמו מפלצת ים. במקום שיער היה לו על הראש שיח עבות מאוד של עשב ירוק. ירוק היה העור של גופו, ירוקות העיניים, ירוק הזקן הארוך מאוד שלו, שירד לו עד למטה. הוא נראה כמו לטאה ירוקה גדולה, שעומדת זקופה על רגליה האחוריות.
כשהדייג הוציא את הרשת מהים, צעק בשמחה: "השגחה מבורכת! גם היום אוכל להתפוצץ מדגים!"
"טוב שאני לא דג!" אמר פינוקיו בלבו, וחזר לו קצת אומץ.
את הרשת המלאה דגים הביאו לתוך המערה, מערה חשוכה ומפויחת, שבאמצעה רחשה מחבת גדולה של שמן, שהפיצה ריח של פתילה שרופה, שעצר את הנשימה.
"עכשיו בוא נראה אילו דגים תפסנו!" אמר הדייג הירוק. והוא תחב לתוך הרשת יד ענקית כל כך מוגזמת, שנראתה כמו את של אופים, והוציא חופן של דגי מולית.
"טובות המוליות האלה!" אמר, הסתכל בהן והריח אותן בשביעות רצון. ואחרי שהריח אותן, זרק אותן לגיגית בלי מים.
אחר כך חזר כמה פעמים על אותה פעולה. ובכל פעם שהוציא את הדגים האחרים, התחיל לרייר, ואמר בהנאה: "טובים הבקלה הקטנים האלה!..."
"מעולים הקיפונים האלה!..."
"נפלאות הסוליות האלה!..."
"מעדן הדגים האלה!..."
"חמודים האנשובי האלה, עם הראש!"
כפי שאתם יכולים לדמיין, הבקלה, הקיפונים, הסוליות, ושאר הדגים והאנשובי הלכו כולם בערבוביה לגיגית, לשמור חברה למוליות.
האחרון שנשאר ברשת היה פינוקיו.
ברגע שהדייג הוציא אותו, פקח לרווחה מרוב תדהמה את עיניו הירוקות הגדולות, וצעק כמעט בפחד: "איזה מין דג זה? דגים שעשויים כך אני לא זוכר שאכלתי אי פעם."
והוא שוב הסתכל בו בתשומת לב, ואחרי שהסתכל בו היטב היטב מכל הכיוונים, אמר לבסוף: "הבנתי. זה בטח סרטן ים."
אז פינוקיו, שנפגע כשראה שמחליפים אותו בסרטן, אמר בטון נעלב: "מה סרטן ולא סרטן? תראה איך אתה מתייחס אליי! לידיעתך, אני בובה."
"בובה?" ענה הדייג. "אני אגיד את האמת, דג־בובה זה בשבילי דג חדש! עוד יותר טוב! אוכל אותך בתיאבון גדול יותר."
"לאכול אותי? אבל אתה לא מבין שאני לא דג? אתה לא שומע שאני מדבר, וחושב כמוך?"
"זה נכון מאוד," הוסיף הדייג, "ומכיוון שאני רואה שאתה דג, ושיש לך המזל לדבר ולחשוב כמוני, גם אני רוצה לנהוג בך בכבוד הראוי."
"ומה הכבוד הזה?..."
"לאות ידידות והערכה מיוחדת, אשאיר לך את הבחירה איך אתה רוצה שיבשלו אותך. אתה רוצה שיטגנו אותך במחבת, או שאתה מעדיף שיבשלו אותך בסיר עם רוטב עגבניות?"
"אם להגיד את האמת," ענה פינוקיו, "אם אני צריך לבחור, אני מעדיף שישחררו אותי, כדי שאוכל לחזור הביתה."
"אתה צוחק! אתה חושב שאני רוצה לוותר על ההזדמנות לטעום דג נדיר כזה? לא כל יום מופיע דג־בובה בימים האלה. תשאיר את זה לי: אטגן אותך במחבת ביחד עם כל הדגים האחרים, ותהיה מרוצה. להיות מטוגן בחברה זו תמיד נחמה."
פינוקיו האומלל, כששמע את זה, התחיל לבכות, לצרוח ולהתחנן, ובוכה אמר: "כמה היה עדיף אילו הלכתי לבית הספר!... רציתי להקשיב לחברים, ועכשיו אני משלם על זה!... אה!... אה!... אה!..."
ומכיוון שהתפתל כמו צלופח ועשה מאמצים לא ייאמנו כדי לחמוק מציפורני הדייג הירוק, לקח הדייג רצועה יפה של סוף, ואחרי שקשר אותו בידיים וברגליים כמו נקניק, זרק אותו לתחתית הגיגית עם האחרים.
אחר כך הוציא מגש עץ גדול מלא קמח, והתחיל לקמח את כל הדגים האלה. ובכל פעם שקימח אותם, זרק אותם לטגן במחבת.
הראשונים שרקדו בשמן הרותח היו הבקלה המסכנים. אחר כך הגיע תורם של הדגים האחרים, אחר כך של הקיפונים, אחר כך של הסוליות ושל האנשובי, ואחר כך הגיע התור של פינוקיו. וכשראה את עצמו כל כך קרוב למוות (ואיזה מוות נורא!), נתקף רעד כזה ופחד כזה, שלא היה לו עוד לא קול ולא אוויר כדי להתחנן.
הילד המסכן התחנן בעיניים! אבל הדייג הירוק, בלי להתייחס אליו בכלל, גלגל אותו חמש או שש פעמים בקמח, וקימח אותו כל כך טוב מהראש ועד הרגליים, שנראה כאילו נעשה בובה של גבס.
אחר כך תפס אותו בראש, ו...