בזמן שהדייג עמד ממש לזרוק את פינוקיו למחבת, נכנס למערה כלב גדול, שהביא אותו לשם הריח החריף והמגרה של הטיגון.
"לך מכאן!" צעק עליו הדייג באיום, ועדיין החזיק ביד את הבובה המקומחת.
אבל לכלב המסכן היה רעב של ארבעה, והוא ייבב וכשכש בזנב, ונראה כאילו אמר: "תן לי ביס מהטיגון, ואעזוב אותך בשקט."
"לך מכאן, אני אומר לך!" חזר הדייג, ומתח את הרגל כדי לבעוט בו.
אז הכלב, שכשהיה רעב באמת לא היה רגיל לתת לזבובים לנחות לו על האף, פנה בנהמה אל הדייג, והראה לו את הניבים הנוראים שלו.
באותו רגע נשמע במערה קול קטן וחלש מאוד שאמר: "תציל אותי, אלידורו! אם לא תציל אותי, אני מטוגן!..."
הכלב זיהה מיד את קולו של פינוקיו, והבין, לתדהמתו הגדולה, שהקול הקטן יצא מהצרור המקומח שהדייג החזיק ביד.
אז מה הוא עושה? הוא מזנק זינוק גדול מהאדמה, תופס בפיו את הצרור המקומח, ומחזיק אותו קלות בשיניים, יוצא בריצה מהמערה, וטס משם כמו ברק!
הדייג, זועם מאוד שחוטפים לו מהיד דג שהיה אוכל בכזה תיאבון, ניסה לרדוף אחרי הכלב. אבל אחרי כמה צעדים תקף אותו שיעול, והוא נאלץ לחזור.
בינתיים אלידורו, כשמצא את השביל שהוביל לכפר, עצר והניח בעדינות על האדמה את חברו פינוקיו.
"כמה אני צריך להודות לך!" אמר הבובה.
"אין צורך," ענה הכלב. "אתה הצלת אותי, ומה שעושים מקבלים בחזרה. ידוע: בעולם הזה כולנו צריכים לעזור זה לזה."
"אבל איך הגעת למערה הזאת?"
"עוד שכבתי כאן על החוף, יותר מת מחי, כשהרוח הביאה לי מרחוק ריח קטן של טיגון. הריח הזה עורר לי את התיאבון, והלכתי אחריו. אילו הגעתי דקה אחת מאוחר יותר!..."
"אל תגיד לי את זה!" צעק פינוקיו, שעדיין רעד מפחד. "אל תגיד לי את זה! אילו הגעת דקה אחת מאוחר יותר, עכשיו כבר הייתי מטוגן, אכול ומעוכל. ברררר! עוברת בי צמרמורת רק מלחשוב על זה!..."
אלידורו, בצחוק, הושיט את הכפה הימנית לעבר הבובה, וזה לחץ אותה חזק חזק לאות ידידות גדולה. ואחר כך נפרדו.
הכלב חזר בדרך הביתה, ופינוקיו, שנשאר לבד, הלך לבקתה לא רחוקה משם, ושאל זקן קטן שישב בפתח והתחמם בשמש: "תגיד, אדם הגון, אתה יודע משהו על ילד מסכן שנפצע בראש ושקראו לו אאוג'ניו?"
"כמה דייגים הביאו את הילד לבקתה הזאת, ועכשיו..."
"עכשיו הוא בטח מת!..." קטע אותו פינוקיו בצער גדול.
"לא. עכשיו הוא חי, וכבר חזר הביתה."
"באמת?... באמת?..." צעק הבובה וקפץ משמחה. "אז הפצע לא היה חמור?..."
"אבל הוא יכול היה להיות חמור מאוד, ואפילו קטלני," ענה הזקן הקטן, "כי זרקו לו על הראש ספר גדול כרוך בקרטון."
"ומי זרק אותו?"
"חבר שלו מבית הספר: אחד בשם פינוקיו..."
"ומי זה הפינוקיו הזה?" שאל הבובה, ועשה את עצמו תמים.
"אומרים שהוא ילד רע, נווד, פרחח אמיתי."
"השמצות! הכול השמצות!"
"אתה מכיר את הפינוקיו הזה?"
"ממראה עיניים!" ענה הבובה.
"ומה דעתך עליו?" שאל אותו הזקן הקטן.
"נראה לי שהוא ילד טוב מאוד, מלא חשק ללמוד, צייתן, קשור לאבא שלו ולמשפחה שלו..."
בזמן שהבובה שלף בפנים חלקות את כל השקרים האלה, נגע באף והבין שהאף שלו התארך ביותר מכף יד. אז, מבוהל כולו, התחיל לצעוק: "אל תקשיב, אדם הגון, לכל הדברים הטובים שאמרתי לך עליו. כי אני מכיר היטב מאוד את פינוקיו, ואני יכול להבטיח לך שהוא באמת ילד רע, לא צייתן ועצלן, ושבמקום ללכת לבית הספר, הוא הולך עם החברים להשתולל!"
ברגע שאמר את המילים האלה, התקצר האף שלו וחזר לגודלו הטבעי, כמו שהיה קודם.
"ולמה אתה כולך לבן ככה?" שאל אותו פתאום הזקן הקטן.
"אגיד לך... בלי לשים לב, התחככתי בקיר שסוייד זה עתה," ענה הבובה, שהתבייש לספר שקימחו אותו כמו דג כדי לטגן אותו במחבת.
"ועם הז'קט שלך, עם המכנסיים הקצרים שלך ועם הכובע שלך, מה עשית?"
"פגשתי גנבים והם הפשיטו אותי. תגיד, זקן טוב, אין לך במקרה לתת לי איזה בגד קטן, רק כדי שאוכל לחזור הביתה?"
"ילד שלי, מבחינת בגדים, אין לי אלא שק קטן, שבו אני שומר תורמוסים. אם אתה רוצה אותו, קח אותו: הנה הוא שם."
פינוקיו לא חיכה שיגידו לו פעמיים. הוא לקח מיד את שק התורמוסים, שהיה ריק, ואחרי שגזר במספריים חור קטן בתחתית ושני חורים בצדדים, לבש אותו כמו חולצה. ובלבוש הקליל הזה, יצא לכיוון הכפר.
אבל בדרך הוא לא הרגיש רגוע בכלל, עד כדי כך שעשה צעד קדימה וצעד אחורה, ומדבר לעצמו אמר: "איך אעמוד מול הפיה הקטנה והטובה שלי? מה היא תגיד כשתראה אותי?... היא תרצה לסלוח לי על התעלול השני הזה?... אני מתערב שהיא לא תסלח לי!... הו! בטוח שהיא לא תסלח לי!... ומגיע לי, כי אני שובב שמבטיח תמיד להשתפר, ואף פעם לא מקיים!..."
הוא הגיע לכפר כשכבר היה לילה חשוך. ומכיוון שהיה מזג אוויר נורא וירד גשם כמו מדליים, הלך ישר אל הבית של הפיה, בהחלטה נחושה לדפוק בדלת ולבקש שיפתחו לו.
אבל כשהגיע לשם, הרגיש שהאומץ עוזב אותו, ובמקום לדפוק, התרחק בריצה כעשרים צעדים. אחר כך חזר פעם שנייה לדלת, ולא עשה כלום. אחר כך התקרב פעם שלישית, וכלום. בפעם הרביעית תפס, רועד, את מקוש הברזל ביד, ודפק דפיקה קטנטנה.
הוא חיכה, וחיכה, ולבסוף, אחרי חצי שעה, נפתח חלון בקומה העליונה (הבית היה בן ארבע קומות), ופינוקיו ראה מציצה שבלולה גדולה, עם נר קטן דולק על הראש, שאמרה: "מי זה בשעה כזאת?"
"הפיה בבית?" שאל הבובה.
"הפיה ישנה ולא רוצה שיעירו אותה. אבל מי אתה?"
"זה אני!"
"מי אני?"
"פינוקיו."
"איזה פינוקיו?"
"הבובה, זה שגר בבית עם הפיה."
"אה! הבנתי," אמרה השבלולה. "חכה לי שם, אני כבר יורדת ופותחת לך מיד."
"מהרי, בבקשה, כי אני מת מקור."
"ילד שלי, אני שבלולה, ושבלולות אף פעם לא ממהרות."
בינתיים עברה שעה, עברו שעתיים, והדלת לא נפתחה. לכן פינוקיו, שרעד מקור, מפחד ומהמים שהיו עליו, אזר אומץ ודפק פעם שנייה, ודפק חזק יותר.
לדפיקה השנייה הזאת נפתח חלון בקומה שמתחת, והציצה אותה שבלולה.
"שבלולה יפה," צעק פינוקיו מהרחוב, "כבר שעתיים שאני מחכה! ושעתיים, בערב נורא כזה, ארוכות יותר משנתיים. מהרי, בבקשה."
"ילד שלי," ענתה לו מהחלון החיה הקטנה הזאת, כולה שלווה וכולה מתינות, "ילד שלי, אני שבלולה, ושבלולות אף פעם לא ממהרות." והחלון נסגר.
זמן קצר אחר כך צלצל השעון חצות, אחר כך אחת, אחר כך שתיים אחרי חצות, והדלת עדיין הייתה סגורה.
אז פינוקיו, שאיבד את הסבלנות, תפס בזעם את מקוש הדלת כדי לדפוק דפיקה שתרעיד את כל הבניין. אבל המקוש, שהיה מברזל, נעשה פתאום צלופח חי, שהחליק מידיו ונעלם בתעלת מים קטנה שזרמה באמצע הרחוב.
"אה, כן?" צעק פינוקיו, מסונוור יותר ויותר מכעס. "אם המקוש נעלם, אמשיך לדפוק בבעיטות."
והוא נסוג קצת אחורה, ונתן בעיטה חגיגית במיוחד בדלת הבית. המכה הייתה כל כך חזקה, שהרגל חדרה לתוך העץ עד חציה. וכשהבובה ניסה להוציא אותה, זה היה מאמץ לשווא, כי הרגל נשארה תקועה בפנים, כמו מסמר מרותך.
תארו לעצמכם את פינוקיו המסכן! הוא נאלץ לבלות את כל שאר הלילה עם רגל אחת על האדמה ועם השנייה באוויר.
בבוקר, עם עלות השחר, נפתחה סוף סוף הדלת. החיה הקטנה והטובה הזאת, השבלולה, כדי לרדת מהקומה הרביעית עד דלת הרחוב, השקיעה רק תשע שעות. צריך באמת לומר שהיא הזיעה לא מעט.
"מה אתה עושה עם הרגל הזאת תקועה בדלת?" שאלה את הבובה בצחוק.
"זה היה אסון. תראי, שבלולה יפה, אם תצליחי לשחרר אותי מהעינוי הזה."
"ילד שלי, כאן צריך חוטב עצים, ואני אף פעם לא הייתי חוטבת עצים."
"תבקשי מהפיה בשמי!..."
"הפיה ישנה ולא רוצה שיעירו אותה."
"אבל מה את רוצה שאעשה, ממוסמר כל היום לדלת הזאת?"
"תשתעשע בספירת הנמלים שעוברות ברחוב."
"תביאי לי לפחות משהו לאכול, כי אני מרגיש מותש."
"מיד!" אמרה השבלולה.
ובאמת, אחרי שלוש שעות וחצי, ראה אותה פינוקיו חוזרת עם מגש כסף על הראש. במגש היו לחם, תרנגולת צלויה וארבעה משמשים בשלים.
"הנה ארוחת הבוקר שהפיה שולחת לך," אמרה השבלולה.
למראה הברכה הזאת, הרגיש הבובה מתנחם כולו. אבל מה גדולה הייתה האכזבה שלו, כשהתחיל לאכול, ונאלץ לגלות שהלחם היה מגבס, התרנגולת מקרטון וארבעת המשמשים מאבן אלבסטר, צבועים כאילו היו אמיתיים.
הוא רצה לבכות, רצה להתייאש, רצה לזרוק את המגש ואת מה שהיה בו. אבל במקום זה, אם מרוב צער ואם מרוב חולשה בבטן, העובדה היא שנפל והתעלף.
כשהתאושש, מצא את עצמו שוכב על ספה, והפיה הייתה לצידו.
"גם הפעם אני סולחת לך," אמרה לו הפיה, "אבל אוי לך, אם תעשה לי עוד אחד מהתעלולים שלך!..."
פינוקיו הבטיח ונשבע שילמד, ושיתנהג תמיד יפה. והוא קיים את דברו כל שאר השנה. ובאמת, בבחינות לפני החופש, זכה בכבוד להיות התלמיד הכי טוב בבית הספר. וההתנהגות שלו, באופן כללי, נמצאה ראויה לשבח ומשביעת רצון כל כך, שהפיה, מרוצה כולה, אמרה לו: "מחר סוף סוף המשאלה שלך תתגשם!"
"כלומר?"
"מחר תפסיק להיות בובת עץ, ותהיה ילד הגון."
מי שלא ראה את השמחה של פינוקיו לשמע הבשורה הזאת, שכל כך ייחל לה, לא יוכל לדמיין אותה לעולם. כל החברים שלו וחבריו לכיתה היו אמורים להיות מוזמנים למחרת לארוחת בוקר גדולה בבית הפיה, כדי לחגוג יחד את המאורע הגדול. והפיה הכינה מאתיים כוסות של קפה עם חלב, וארבע מאות לחמניות מרוחות בחמאה מבפנים ומבחוץ. היום הזה הבטיח להיות יפה מאוד ועליז מאוד, אבל...
לרוע המזל, בחיים של בובות יש תמיד "אבל", שמקלקל הכול.