כמובן, פינוקיו ביקש מיד מהפיה רשות להסתובב בעיר ולמסור את ההזמנות. והפיה אמרה לו: "לך להזמין את החברים שלך לארוחת הבוקר של מחר. אבל זכור לחזור הביתה לפני שיחשיך. הבנת?"
"בעוד שעה אני מבטיח שכבר אחזור," ענה הבובה.
"היזהר, פינוקיו! ילדים ממהרים להבטיח, אבל ברוב הפעמים מתעכבים לקיים."
"אבל אני לא כמו האחרים. אני, כשאני אומר משהו, אני מקיים."
"נראה. ואם במקרה לא תציית, יותר גרוע לך."
"למה?"
"כי ילדים שלא מקשיבים לעצות של מי שיודעים יותר מהם, תמיד נקלעים לאיזה אסון."
"ואני כבר הרגשתי את זה!" אמר פינוקיו. "אבל עכשיו לא אפול בזה שוב!"
"נראה אם אתה אומר אמת."
בלי להוסיף עוד מילים, נפרד הבובה מהפיה הטובה שלו, שהייתה בשבילו מין אמא, ושר ורקד ויצא מדלת הבית.
בקצת יותר משעה הוזמנו כל החברים שלו. כמה קיבלו את ההזמנה מיד ובשמחה, ואחרים, בהתחלה, נתנו להתחנן אליהם קצת. אבל כשנודע להם שהלחמניות שיטבלו בקפה עם חלב יהיו מרוחות בחמאה גם מבחוץ, אמרו כולם לבסוף: "גם אנחנו נבוא, כדי לשמח אותך."
עכשיו צריך לדעת שלפינוקיו, בין חבריו ובין חבריו לכיתה, היה אחד אהוב ויקר במיוחד, ששמו היה רומיאו. אבל כולם קראו לו בכינוי פתילון, בגלל הגוף הקטן, הצנום, היבש והארוך שלו, בדיוק כמו פתילה חדשה של נר לילה.
פתילון היה הילד הכי עצלן והכי שובב בכל בית הספר. אבל פינוקיו אהב אותו מאוד. ובאמת, הלך מיד לחפש אותו בבית כדי להזמין אותו לארוחת הבוקר, ולא מצא אותו. הוא חזר פעם שנייה, ופתילון לא היה שם. הוא חזר פעם שלישית, ועשה את הדרך לשווא.
איפה אפשר למצוא אותו? חיפש כאן, חיפש שם, ולבסוף ראה אותו מתחבא מתחת לסככה של בית איכרים.
"מה אתה עושה שם?" שאל אותו פינוקיו והתקרב.
"אני מחכה לחצות, כדי לצאת לדרך..."
"לאן אתה הולך?"
"רחוק, רחוק, רחוק!"
"ואני באתי לחפש אותך בבית שלוש פעמים!..."
"מה רצית ממני?"
"אתה לא יודע על המאורע הגדול? אתה לא יודע איזה מזל נפל בחלקי?"
"איזה?"
"מחר אני מפסיק להיות בובה ונעשה ילד כמוך, וכמו כל האחרים."
"שיהיה לך לבריאות."
"אז מחר אני מחכה לך לארוחת בוקר בבית שלי."
"אבל אני אומר לך שאני יוצא לדרך הערב."
"באיזו שעה?"
"עוד מעט."
"ולאן אתה הולך?"
"אני הולך לגור בארץ... שהיא הארץ הכי יפה בעולם הזה: גן עדן אמיתי!..."
"ואיך קוראים לה?"
"קוראים לה 'ארץ הצעצועים'. למה שלא תבוא גם אתה?"
"אני? ממש לא!"
"אתה טועה, פינוקיו! תאמין לי, שאם לא תבוא, תצטער על זה. איפה תמצא ארץ בריאה יותר בשבילנו, הילדים? שם אין בתי ספר, שם אין מורים, שם אין ספרים. בארץ המבורכת הזאת אף פעם לא לומדים. ביום חמישי אין לימודים (כך היה אז בבתי הספר), וכל שבוע מורכב משישה ימי חמישי ויום ראשון אחד. תאר לעצמך שהחופש הגדול מתחיל באחד בינואר ונגמר בסוף דצמבר. הנה ארץ שבאמת מוצאת חן בעיניי! ככה צריכות להיות כל הארצות המתורבתות!..."
"אבל איך מעבירים את הימים בארץ הצעצועים?"
"מעבירים אותם במשחקים ובכיף מהבוקר עד הערב. בערב הולכים לישון, ולמחרת בבוקר מתחילים הכול מחדש. מה דעתך?"
"הממ!..." עשה פינוקיו, ונענע קלות בראשו, כאילו אמר: "את החיים האלה הייתי חי בשמחה גם אני."
"אז, אתה רוצה לצאת איתי? כן או לא? תחליט."
"לא, לא, לא, ושוב לא. כבר הבטחתי לפיה הטובה שלי להיות ילד הגון, ואני רוצה לקיים את ההבטחה. ובעצם, מכיוון שאני רואה שהשמש שוקעת, אני עוזב אותך מיד ורץ. אז שלום, ודרך צלחה."
"לאן אתה רץ כל כך מהר?"
"הביתה. הפיה הטובה שלי רוצה שאחזור לפני הלילה."
"חכה עוד שתי דקות."
"אני מאחר יותר מדי."
"רק שתי דקות."
"ואם אחר כך הפיה תצעק עליי?"
"תן לה לצעוק. כשהיא תצעק הרבה, היא תירגע," אמר פתילון השובב.
"ואיך אתה עושה את זה? אתה יוצא לבד או בחברה?"
"לבד? נהיה יותר ממאה ילדים."
"ואת הדרך אתם עושים ברגל?"
"עוד מעט תעבור כאן העגלה שאמורה לאסוף אותי ולהביא אותי עד לתוך הגבולות של הארץ המאושרת הזאת."
"מה הייתי נותן שהעגלה תעבור עכשיו!..."
"למה?"
"כדי לראות את כולכם יוצאים לדרך יחד."
"תישאר כאן עוד קצת ותראה אותנו."
"לא, לא. אני רוצה לחזור הביתה."
"חכה עוד שתי דקות."
"התעכבתי אפילו יותר מדי. הפיה תדאג לי."
"פיה מסכנה! היא מפחדת אולי שהעטלפים יאכלו אותך?"
"אז," הוסיף פינוקיו, "אתה באמת בטוח שבארץ ההיא אין בכלל בתי ספר?..."
"אפילו לא צל של בית ספר."
"וגם לא מורים?"
"אפילו לא אחד."
"ואף פעם אין חובה ללמוד?"
"אף פעם, אף פעם, אף פעם!"
"איזו ארץ יפה!" אמר פינוקיו, והרגיש שהוא מתחיל לרייר. "איזו ארץ יפה! אף פעם לא הייתי שם, אבל אני מדמיין אותה!..."
"למה שלא תבוא גם אתה?"
"אין טעם שתפתה אותי! כבר הבטחתי לפיה הטובה שלי להיות ילד נבון, ואני לא רוצה להפר את המילה."
"אז שלום, ותמסור דרישת שלום חמה לבתי הספר!... וגם לגימנסיות, אם תפגוש אותן בדרך."
"שלום, פתילון. דרך צלחה, תיהנה, ותיזכר לפעמים בחברים."
ובאמרו זאת, עשה הבובה שני צעדים כאילו הוא הולך. אבל אחר כך עצר, הסתובב אל החבר ושאל אותו: "אבל אתה באמת בטוח שבארץ ההיא כל השבועות מורכבים משישה ימי חמישי ויום ראשון אחד?"
"בטוח לגמרי."
"אבל אתה יודע בוודאות שהחופש מתחיל באחד בינואר ונגמר בסוף דצמבר?"
"בוודאות מוחלטת."
"איזו ארץ יפה!" חזר פינוקיו, וירק מרוב הנאה. אחר כך אזר אומץ והוסיף בחיפזון: "אז שלום באמת, ודרך צלחה."
"שלום."
"בעוד כמה זמן אתם יוצאים?"
"עוד מעט."
"חבל! אילו נשארה עד היציאה שעה אחת בלבד, הייתי כמעט מסוגל לחכות."
"והפיה?"
"עכשיו כבר איחרתי!... ולחזור הביתה שעה קודם או שעה אחר כך, זה אותו דבר."
"פינוקיו מסכן! ואם הפיה תצעק עליך?"
"אין ברירה! אתן לה לצעוק. כשהיא תצעק הרבה, היא תירגע."
בינתיים כבר ירד לילה, לילה חשוך. ופתאום ראו מרחוק אור קטן זז... ושמעו צלצול של פעמונים קטנים ותקיעה של חצוצרה, קטנה ועמומה כל כך, שנשמעה כמו זמזום של יתוש.
"הנה היא!" צעק פתילון וקם על רגליו.
"מי?" שאל פינוקיו בשקט.
"זו העגלה שבאה לקחת אותי. אז, אתה רוצה לבוא, כן או לא?"
"אבל זה באמת נכון," שאל הבובה, "שבארץ ההיא לילדים אף פעם אין חובה ללמוד?"
"אף פעם, אף פעם, אף פעם!"
"איזו ארץ יפה!... איזו ארץ יפה!... איזו ארץ יפה!..."