פינוקיו - פרק 31: חמישה חודשים של שמחה בארץ הצעצועים

לבסוף הגיעה העגלה. והיא הגיעה בלי לעשות אפילו את הרעש הכי קטן, כי הגלגלים שלה היו עטופים בפשתן ובסמרטוטים.

משכו אותה שנים עשר זוגות של חמורים קטנים, כולם באותו גודל, אבל בצבעי פרווה שונים.

כמה היו אפורים, אחרים לבנים, אחרים מנוקדים כמו מלח ופלפל, ואחרים מפוספסים בפסים גדולים צהובים וכחולים.

אבל הדבר הכי משונה היה זה: שנים עשר הזוגות האלה, כלומר עשרים וארבעת החמורים הקטנים האלה, במקום שיהיו להם פרסות ברזל כמו לכל בהמות המשא והמשיכה האחרות, נעלו מגפונים של בני אדם עשויים מעור לבן.

ומוביל העגלה?...

תארו לעצמכם איש קטן, רחב יותר מאשר גבוה, רך ושמנוני כמו כדור של חמאה, עם פנים קטנות כמו תפוח ורוד, עם פה קטן שתמיד צחק, ועם קול דק ומלטף, כמו של חתול שמתחנן אל ליבה הטוב של בעלת הבית.

כל הילדים, ברגע שראו אותו, התאהבו בו, והתחרו מי יעלה ראשון על העגלה שלו, כדי שייקח אותם אל גן העדן האמיתי ההוא, הידוע במפה בשם המפתה "ארץ הצעצועים".

ובאמת, העגלה כבר הייתה מלאה כולה ילדים קטנים בני שמונה עד שתים עשרה, דחוסים זה על זה כמו דגי אנשובי בכבישה. היה להם רע, הם היו לחוצים, כמעט לא יכלו לנשום. אבל אף אחד לא אמר "איי!", אף אחד לא התלונן. הנחמה בידיעה שבעוד כמה שעות יגיעו לארץ שאין בה לא ספרים, לא בתי ספר ולא מורים, עשתה אותם כל כך מרוצים ומשלימים, שלא הרגישו לא את אי הנוחות, לא את הטלטולים, לא את הרעב, לא את הצמא ולא את העייפות.

ברגע שהעגלה עצרה, פנה האיש הקטן אל פתילון, ובאלף העוויות ובאלף נימוסים קטנים שאל אותו בחיוך: "תגיד לי, ילד יפה שלי, אתה רוצה לבוא גם אתה לארץ המאושרת ההיא?"

"בטח שאני רוצה לבוא!"

"אבל אני מזהיר אותך, חמוד שלי, שבעגלה אין יותר מקום. כמו שאתה רואה, היא מלאה לגמרי!..."

"אין דבר!" ענה פתילון. "אם אין מקום בפנים, אסתדר ואשב על מוטות העגלה." והוא קפץ ועלה ברכיבה על המוטות.

"ואתה, אהובי," אמר האיש הקטן, ופנה בחנופה רבה אל פינוקיו, "מה אתה מתכוון לעשות? אתה בא איתנו או נשאר?..."

"אני נשאר," ענה פינוקיו. "אני רוצה לחזור הביתה. אני רוצה ללמוד ואני רוצה להצליח בבית הספר, כמו שעושים כל הילדים ההגונים."

"שיהיה לך לבריאות!"

"פינוקיו," אמר אז פתילון, "תקשיב לי: בוא איתנו, ויהיה לנו שמח!"

"לא, לא, לא!"

"בוא איתנו, ויהיה לנו שמח!" צעקו עוד ארבעה קולות מתוך העגלה.

"בוא איתנו, ויהיה לנו שמח!" צרחו כולם יחד כמאה קולות.

"ואם אבוא איתכם, מה תגיד הפיה הטובה שלי?" אמר הבובה, שהתחיל להתרכך ולהתנדנד בהחלטתו.

"אל תמלא לך את הראש בכל כך הרבה עצב. תחשוב שאנחנו נוסעים לארץ שבה נהיה חופשיים לעשות רעש מהבוקר עד הערב!"

פינוקיו לא ענה, אבל נאנח. אחר כך נאנח שוב, אחר כך אנחה שלישית. לבסוף אמר: "תעשו לי קצת מקום: גם אני רוצה לבוא!..."

"כל המקומות תפוסים," ענה האיש הקטן, "אבל כדי להראות לך כמה אתה רצוי, אני יכול לתת לך את המקום שלי על מושב העגלון."

"ואתה?"

"ואני אעשה את הדרך ברגל."

"באמת שלא, אני לא מרשה את זה. אני מעדיף לעלות על הגב של אחד החמורים הקטנים האלה!" צעק פינוקיו.

אמר ועשה. הוא התקרב לחמור הקטן הימני של הזוג הראשון, ועשה תנועה כאילו הוא רוצה לרכוב עליו. אבל החיה הקטנה הסתובבה פתאום, נתנה לו דחיפה חזקה עם האף בבטן, והפילה אותו עם הרגליים באוויר.

תארו לעצמכם את הצחוק הגדול, החצוף והפרוע של כל הילדים שנכחו במחזה.

אבל האיש הקטן לא צחק. הוא התקרב באהבה רבה אל החמור הקטן המתמרד, והעמיד פנים שהוא נותן לו נשיקה, אבל בנגיסה תלש לו חצי מהאוזן הימנית.

בינתיים פינוקיו, שקם מהאדמה זועם כולו, זינק בקפיצה על גבה של החיה המסכנה הזאת. והקפיצה הייתה כל כך יפה, שהילדים הפסיקו לצחוק והתחילו לצעוק: "יחי פינוקיו!" ולמחוא כפיים בלי סוף.

והנה פתאום החמור הקטן הרים את שתי רגליו האחוריות, ובקפיצה חזקה מאוד זרק את הבובה המסכנה לאמצע הדרך, על ערימת חצץ.

אז שוב צחוק גדול. אבל האיש הקטן, במקום לצחוק, הרגיש אהבה כל כך גדולה לחמור הקטן חסר המנוחה הזה, שבנשיקה אחת לקח לו בבת אחת חצי מהאוזן השנייה. אחר כך אמר לבובה: "עלה שוב לרכוב, ואל תפחד. לחמור הקטן הזה היו כמה שיגעונות בראש. אבל לחשתי לו שתי מילים קטנות באוזניים, ואני מקווה שעשיתי אותו צייתן ונבון."

פינוקיו עלה, והעגלה התחילה לנסוע. אבל בזמן שהחמורים הקטנים דהרו והעגלה רצה על אבני הדרך הראשית, נדמה היה לבובה ששמע קול נמוך ובקושי מובן, שאמר לו: "טיפש מסכן! רצית לעשות כרצונך, אבל תצטער על זה!"

פינוקיו, כמעט מבוהל, הסתכל לכאן ולשם כדי לדעת מאיזה צד באו המילים האלה. אבל לא ראה אף אחד: החמורים הקטנים דהרו, העגלה רצה, הילדים בתוך העגלה ישנו, פתילון נחר כמו מרמוטה, והאיש הקטן, שישב על מושב העגלון, זמזם בין השיניים:

"כולם בלילה ישנים, ורק אני אף פעם לא..."

אחרי עוד חצי קילומטר, שמע פינוקיו את הקול הקטן והחלש שאמר לו: "תזכור את זה, טיפשון! ילדים שמפסיקים ללמוד ומפנים גב לספרים, לבתי הספר ולמורים, כדי להתמסר כולם לצעצועים ולשעשועים, לא יכולים אלא לגמור רע! אני יודע את זה מניסיון, ואני יכול להגיד לך!... יבוא יום שגם אתה תבכה, כמו שאני בוכה היום... אבל אז יהיה מאוחר!..."

לשמע המילים האלה, שנלחשו בשקט, קפץ הבובה, מבוהל יותר מתמיד, מהגב של בהמת הרכיבה שלו, והלך לתפוס את החמור הקטן שלו בפרצוף.

ותארו לעצמכם איך נשאר, כשגילה שהחמור הקטן שלו בוכה... ובוכה בדיוק כמו ילד!

"היי, אדון איש קטן," צעק אז פינוקיו לבעל העגלה, "אתה יודע מה קרה? החמור הקטן הזה בוכה."

"תן לו לבכות. הוא יצחק כשיתחתן!"

"אבל אולי לימדת אותו גם לדבר?"

"לא. הוא למד לבד למלמל כמה מילים, כי היה שלוש שנים בלהקה של כלבים מאולפים."

"חיה מסכנה!..."

"די, די..." אמר האיש הקטן. "בוא לא נבזבז את הזמן שלנו בלראות חמור בוכה. עלה שוב לרכוב, ובוא נמשיך. הלילה קריר, והדרך ארוכה."

פינוקיו ציית בלי להוציא הגה. העגלה חזרה לנסוע, ולמחרת בבוקר, עם שחר, הגיעו בשלום לארץ הצעצועים.

הארץ הזאת לא הייתה דומה לשום ארץ אחרת בעולם. האוכלוסייה שלה הייתה כולה ילדים. הזקנים ביותר היו בני ארבע עשרה, והצעירים ביותר בקושי בני שמונה. ברחובות הייתה שמחה, רעש, צווחות שמוציאות מהדעת! להקות של שובבים בכל מקום: אחד שיחק באגוזים, אחר בדיסקיות, אחר בכדור, אחד רכב על אופניים, אחר על סוסון עץ. אלה שיחקו בתופסת עם עיניים קשורות, אלה רדפו זה אחרי זה. אחרים, מחופשים לליצנים, אכלו פשתן בוער. אחד הציג, אחד שר, אחד עשה סלטות באוויר, אחד נהנה ללכת עם הידיים על האדמה והרגליים באוויר. אחד גלגל חישוק, אחר טייל מחופש לגנרל עם קסדה מנייר ועם גדוד מקרטון. אחד צחק, אחד צרח, אחד קרא, אחד מחא כפיים, אחד שרק, אחד חיקה תרנגולת שהטילה ביצה. בקיצור, בלגן כזה, צפצוף כזה, רעש שטני כזה, שהיה צריך לשים צמר גפן באוזניים כדי לא להתחרש. בכל הכיכרות נראו תיאטראות קטנים של בד, מלאים ילדים מהבוקר עד הערב. ועל כל קירות הבתים נכתבו בפחם דברים נפלאים כמו אלה: "יחי הצאצועים!" (במקום "הצעצועים"), "לא רוצים יוטר בתי שפר!" (במקום "לא רוצים יותר בתי ספר!"), "תמות הכשבון!" (במקום "החשבון"), ועוד פרחים יפים כאלה.

פינוקיו, פתילון וכל שאר הילדים שעשו את הדרך עם האיש הקטן, ברגע ששמו רגל בעיר, נדחקו מיד לתוך כל המהומה הגדולה, ובתוך כמה דקות, כפי שקל לדמיין, נעשו החברים של כולם. מי היה מאושר יותר, מי מרוצה יותר מהם? בתוך השעשועים בלי הפסקה וכל מיני הבידורים, השעות, הימים והשבועות עברו כמו ברקים.

"אוי! איזה חיים יפים!" אמר פינוקיו בכל פעם שנתקל במקרה בפתילון.

"אתה רואה, אם כן, שצדקתי?" ענה האחרון. "ולחשוב שלא רצית לבוא! ולחשוב שהכנסת לראש לחזור הביתה, לפיה שלך, כדי לבזבז את הזמן בלימודים! אם היום השתחררת מהשעמום של הספרים ושל בתי הספר, אתה חייב את זה לי, לעצות שלי, לדאגה שלי, נכון? רק חברים אמיתיים יודעים לעשות טובות גדולות כאלה."

"נכון, פתילון! אם היום אני ילד באמת מרוצה, זה הכול בזכותך. והמורה, לעומת זאת, אתה יודע מה הוא אמר לי כשדיבר עליך? הוא אמר לי כל הזמן: 'אל תתחבר לשובב הזה, פתילון, כי פתילון הוא חבר רע, והוא לא יכול לייעץ לך אלא לעשות רע!...'"

"מורה מסכן!" ענה השני ונענע בראשו. "אני יודע היטב, לצערי, שהוא לא סבל אותי, ושתמיד נהנה להשמיץ אותי. אבל אני נדיב, ואני סולח לו!"

"נשמה גדולה!" אמר פינוקיו, חיבק את חברו בחיבה ונתן לו נשיקה בין העיניים.

בינתיים כבר עברו חמישה חודשים שבהם נמשכו חיי גן העדן היפים האלה, של שעשועים ובידור ימים שלמים, בלי לראות אף פעם לא ספר ולא בית ספר. ואז, בוקר אחד, כשפינוקיו התעורר, הייתה לו, כמו שאומרים, הפתעה מאוד לא נעימה, שהכניסה אותו ממש למצב רוח רע.