ומה הייתה ההפתעה הזאת?
אני אגיד לכם, קוראיי היקרים והקטנים: ההפתעה הייתה שפינוקיו, כשהתעורר, באופן טבעי גירד בראשו. ובזמן שגירד בראשו, הבין...
נחשו מה הוא הבין?
הוא הבין, לתדהמתו הגדולה מאוד, שהאוזניים שלו גדלו ביותר מכף יד.
אתם יודעים שלבובה, מאז שנולד, היו אוזניים קטנות קטנות, כל כך קטנות שבעין בלתי מזוינת אפילו לא ראו אותן! תארו לעצמכם, אם כן, איך נשאר כשנאלץ להיווכח שהאוזניים שלו התארכו במשך הלילה כל כך, שנראו כמו שתי מברשות של קני סוף. הוא הלך מיד לחפש מראה כדי לראות את עצמו. אבל כשלא מצא מראה, מילא מים בקערת הרחצה, והסתכל בה, וראה את מה שלעולם לא היה רוצה לראות: הוא ראה, כלומר, את דמותו מקושטת בזוג נהדר של אוזני חמור. אני משאיר לכם לחשוב על הכאב, הבושה והייאוש של פינוקיו המסכן!
הוא התחיל לבכות, לצרוח ולהכות בראש בקיר. אבל ככל שהתייאש יותר, כך האוזניים שלו גדלו, וגדלו, וגדלו, ונעשו שעירות בקצה.
לרעש של הצעקות החדות מאוד האלה, נכנסה לחדר מרמוטה קטנה ויפה, שגרה בקומה שמעל. וכשראתה את הבובה בסערה גדולה כל כך, שאלה אותו בדאגה: "מה יש לך, שכן יקר שלי?"
"אני חולה, מרמוטה קטנה שלי, חולה מאוד... ובמחלה שמפחידה אותי! את מבינה בדופק?"
"קצת."
"תרגישי, אם כן, אם במקרה יש לי חום."
המרמוטה הקטנה הרימה את הכפה הקדמית הימנית, ואחרי שמיששה את הדופק של פינוקיו, אמרה לו באנחה: "חבר שלי, אני מצטערת שאני צריכה לבשר לך חדשות רעות!..."
"כלומר?"
"יש לך חום נורא מאוד!"
"ואיזה חום זה?"
"זה חום החמור."
"אני לא מבין את החום הזה!" ענה הבובה, שלצערו הבין אותו היטב.
"אז אני אסביר לך," הוסיפה המרמוטה הקטנה. "דע לך, אם כן, שבעוד שעתיים או שלוש לא תהיה עוד לא בובה ולא ילד..."
"ומה אהיה?"
"בעוד שעתיים או שלוש, תהיה חמור קטן אמיתי, כמו אלה שמושכים את העגלה ומביאים את הכרוב והחסה לשוק."
"אוי! מסכן שכמוני! מסכן שכמוני!" צעק פינוקיו, תפס בידיו את שתי האוזניים, ומשך ותלש אותן בזעם, כאילו היו האוזניים של מישהו אחר.
"יקירי," ענתה המרמוטה הקטנה כדי לנחם אותו, "מה אתה רוצה לעשות? עכשיו זה גורל, עכשיו זה כתוב בחוקי החוכמה: שכל הילדים העצלנים האלה, שנמאסים עליהם הספרים, בתי הספר והמורים, ומעבירים את ימיהם בצעצועים, במשחקים ובשעשועים, צריכים לגמור במוקדם או במאוחר בכך שיהפכו לחמורים קטנים."
"אבל באמת זה ממש כך?" שאל הבובה ביבבות.
"לצערי זה כך! ועכשיו הבכי לא מועיל. היה צריך לחשוב על זה קודם!"
"אבל זאת לא אשמתי. האשמה, תאמיני לי, מרמוטה, היא כולה של פתילון!..."
"ומי זה הפתילון הזה?"
"חבר שלי מבית הספר. אני רציתי לחזור הביתה, אני רציתי להיות צייתן, אני רציתי להמשיך ללמוד ולהצליח... אבל פתילון אמר לי: 'למה אתה רוצה להשתעמם בלימודים? למה אתה רוצה ללכת לבית הספר?... בוא איתי, לארץ הצעצועים: שם לא נלמד יותר, שם ניהנה מהבוקר עד הערב ויהיה לנו תמיד שמח.'"
"ולמה הלכת אחרי העצה של החבר המזויף הזה, של החבר הרע הזה?"
"למה?... למה, מרמוטה שלי, כי אני בובה בלי שכל... ובלי לב. הו! אילו היה לי טיפ טיפה של לב, לעולם לא הייתי עוזב את הפיה הטובה ההיא, שאהבה אותי כמו אמא ועשתה כל כך הרבה בשבילי!... ועכשיו כבר לא הייתי בובה... אלא הייתי ילד הגון, כמו שיש כל כך הרבה! הו!... אבל אם אפגוש את פתילון, אוי לו! אגיד לו כמה דברים טובים."
והוא עשה תנועה כאילו הוא רוצה לצאת. אבל כשהגיע לדלת, נזכר שיש לו אוזני חמור, ומכיוון שהתבייש להראות אותן ברבים, מה המציא? הוא לקח כובע כותנה גדול, תחב אותו על הראש, ומשך אותו עד מתחת לאוזניים.
אחר כך יצא, והתחיל לחפש את פתילון בכל מקום. הוא חיפש אותו ברחובות, בכיכרות, בתיאטראות הקטנים, בכל מקום, אבל לא מצא אותו. הוא שאל עליו את כל מי שפגש בדרך, אבל אף אחד לא ראה אותו. אז הלך לחפש אותו בבית, וכשהגיע לדלת, דפק.
"מי זה?" שאל פתילון מבפנים.
"זה אני!" ענה הבובה.
"חכה קצת, ואפתח לך."
אחרי חצי שעה נפתחה הדלת. ותארו לעצמכם איך נשאר פינוקיו כשנכנס לחדר, וראה את חברו פתילון עם כובע כותנה גדול על הראש, שירד לו עד מתחת לאף.
למראה הכובע הזה, הרגיש פינוקיו כמעט מתנחם, וחשב מיד בלבו: "אולי החבר חולה באותה מחלה שלי? אולי גם לו יש חום החמור?..."
והוא העמיד פנים שלא שם לב לכלום, ושאל אותו בחיוך: "מה שלומך, פתילון היקר שלי?"
"מצוין: כמו עכבר בתוך גלגל של גבינת פרמזן."
"אתה אומר את זה ברצינות?"
"ולמה שאשקר לך?"
"סליחה, חבר: אז למה אתה חובש על הראש את כובע הכותנה הזה, שמכסה לך את כל האוזניים?"
"הרופא הורה לי, כי נפגעתי בברך. ואתה, פינוקיו היקר, למה אתה חובש את כובע הכותנה הזה, משוך עד מתחת לאוזניים?"
"הרופא הורה לי, כי נשרטתי ברגל."
"אוי! פינוקיו המסכן!"
"אוי! פתילון המסכן!..."
אחרי המילים האלה באה שתיקה ארוכה מאוד, ובמהלכה שני החברים רק הסתכלו זה על זה בלגלוג.
לבסוף אמר הבובה לחברו, בקול קטן מתקתק ודקיק: "תספק לי סקרנות אחת, פתילון היקר שלי: סבלת פעם ממחלה באוזניים?"
"אף פעם!... ואתה?"
"אף פעם! אבל מהבוקר יש לי אוזן אחת שכואבת לי מאוד."
"גם לי יש אותו כאב."
"גם לך?... ואיזו אוזן כואבת לך?"
"שתיהן. ולך?"
"שתיהן. אולי זו אותה מחלה?"
"אני חושש שכן."
"אתה רוצה לעשות לי טובה, פתילון?"
"בשמחה! בכל הלב."
"תראה לי את האוזניים שלך?"
"למה לא? אבל קודם אני רוצה לראות את שלך, פינוקיו היקר."
"לא: אתה צריך להיות הראשון."
"לא, חמוד! קודם אתה ואחר כך אני!"
"ובכן," אמר אז הבובה, "בוא נעשה הסכם של חברים טובים."
"נשמע את ההסכם."
"נוריד שנינו את הכובע באותו זמן. מסכים?"
"מסכים."
"אם כן, תשומת לב!"
ופינוקיו התחיל לספור בקול רם: "אחת! שתיים! שלוש!"
למילה "שלוש!" הורידו שני הילדים את הכובעים מהראש וזרקו אותם לאוויר.
ואז התרחש מחזה, שהיה נראה בלתי ייאמן, אילולא היה אמיתי. כלומר, קרה שפינוקיו ופתילון, כשראו ששניהם נפגעו באותו אסון, במקום להישאר מושפלים ועצובים, התחילו לקרוץ זה לזה על האוזניים שגדלו להם בלי שיעור, ואחרי אלף מעשי ליצנות פרצו לבסוף בצחוק גדול.
והם צחקו, צחקו, צחקו, עד שהיו צריכים להחזיק את הבטן. אלא שבשיא הצחוק, פתילון השתתק פתאום, ומתנודד ומחליף צבעים, אמר לחברו: "הצילו, הצילו, פינוקיו!"
"מה יש לך?"
"אוי לי! אני כבר לא מצליח לעמוד על הרגליים."
"גם אני לא מצליח," צעק פינוקיו, בוכה ומתנודד.
ובזמן שאמרו כך, התכופפו שניהם על ארבע, והלכו על הידיים ועל הרגליים, והתחילו להסתובב ולרוץ בחדר. ובזמן שרצו, הזרועות שלהם נעשו רגליים, הפנים שלהם התארכו ונעשו לועות, והגב שלהם התכסה בפרווה אפורה בהירה, מנוקדת בשחור.
אבל הרגע הכי רע בשביל שני האומללים האלה, אתם יודעים מתי היה? הרגע הכי רע והכי משפיל היה כשהרגישו שצומח להם זנב מאחור. אז, מנוצחים מבושה ומצער, ניסו לבכות ולהתלונן על גורלם.
מוטב שלא היו עושים את זה! במקום אנחות ותלונות, הוציאו נעירות של חמור. ובנעירות רמות עשו שניהם במקהלה: "אי־אה, אי־אה, אי־אה."
באותו זמן דפקו בדלת, וקול מבחוץ אמר: "תפתחו! זה האיש הקטן, זה מוביל העגלה שהביא אתכם לארץ הזאת. תפתחו מיד, אוי לכם!"