כשראה שהדלת לא נפתחת, פתח אותה האיש הקטן לרווחה בבעיטה חזקה מאוד. וכשנכנס לחדר, אמר לפינוקיו ולפתילון עם החיוך הקטן הרגיל שלו: "כל הכבוד, ילדים! נערתם יפה. זיהיתי אתכם מיד לפי הקול, ולכן אני כאן."
למשמע המילים האלה נשארו שני החמורים הקטנים מושפלים, עם ראש למטה, עם אוזניים שמוטות ועם זנב בין הרגליים.
בהתחלה האיש הקטן החליק עליהם, ליטף אותם ומישש אותם. אחר כך הוציא מגרדת, והתחיל לסרק אותם היטב.
וכשמרוב סירוק עשה אותם מבריקים כמו שתי מראות, שם עליהם רסן והוביל אותם לכיכר השוק, בתקווה למכור אותם ולהרוויח רווח הגון.
והקונים, באמת, לא נתנו לחכות להם. את פתילון קנה איכר, שהחמור שלו מת יום קודם, ופינוקיו נמכר למנהל של להקת ליצנים ולוליינים, שקנה אותו כדי לאלף אותו, ואחר כך להקפיץ ולהרקיד אותו יחד עם שאר החיות של הלהקה.
ועכשיו הבנתם, קוראיי הקטנים, מה היה המקצוע היפה של האיש הקטן? המפלצון המכוער הזה, שהיו לו פנים של חלב ודבש, היה יוצא מדי פעם בעגלה לנדוד בעולם. בדרך אסף בהבטחות ובחנופה את כל הילדים העצלנים, שנמאסו עליהם הספרים ובתי הספר. ואחרי שהעמיס אותם על העגלה שלו, הביא אותם לארץ הצעצועים, כדי שיעבירו את כל זמנם במשחקים, ברעש ובשעשועים. וכשהילדים המסכנים והמרומים האלה, מרוב שעשועים בלי סוף ובלי ללמוד אף פעם, נעשו חמורים קטנים, אז, עליז ומרוצה כולו, השתלט עליהם ולקח אותם למכירה בירידים ובשווקים. וכך, בכמה שנים, עשה הון של כסף ונעשה מיליונר.
מה קרה לפתילון, אני לא יודע. אבל אני יודע שפינוקיו נקלע כבר מהימים הראשונים לחיים קשים ומתישים מאוד.
כשהובא לאורווה, מילא לו האדון החדש את האבוס בקש. אבל פינוקיו, אחרי שטעם ממנו פה אחד, ירק אותו. אז האדון, רוטן, מילא לו את האבוס בחציר. אבל גם החציר לא מצא חן בעיניו.
"אה! גם החציר לא מוצא חן בעיניך?" צעק האדון בכעס. "תשאיר את זה לי, חמור קטן ויפה: אם יש לך גחמות בראש, אני כבר אדאג להוציא לך אותן!..."
וכעונש הצליף בו מיד בשוט על הרגליים.
פינוקיו, מרוב כאב, התחיל לבכות ולנעור, ובנעירות אמר: "אי־אה, אי־אה, את הקש אני לא יכול לעכל!..."
"אז תאכל את החציר!" ענה האדון, שהבין היטב מאוד את שפת החמורים.
"אי־אה, אי־אה, החציר עושה לי כאב בטן!..."
"אז אתה דורש שחמור כמוך אחזיק על חזה עוף ועל תרנגול בג'לי?" הוסיף האדון, כועס יותר ויותר, והצליף בו פעם שנייה.
להצלפה השנייה הזאת, פינוקיו, מתוך זהירות, השתתק מיד ולא אמר עוד דבר.
בינתיים סגרו את האורווה, ופינוקיו נשאר לבד. ומכיוון שעברו הרבה שעות שלא אכל, התחיל לפהק מרוב תיאבון. ובפיהוקים פער פה שנראה כמו תנור.
לבסוף, כשלא מצא שום דבר אחר באבוס, השלים עם כך ולעס קצת חציר. ואחרי שלעס אותו היטב היטב, עצם את העיניים ובלע אותו.
"החציר הזה לא רע," אמר אחר כך בלבו. "אבל כמה היה עדיף אילו המשכתי ללמוד!... עכשיו, במקום חציר, הייתי יכול לאכול פינה של לחם טרי ופרוסה יפה של נקניק. אין ברירה!..."
למחרת בבוקר, כשהתעורר, חיפש מיד באבוס עוד קצת חציר. אבל לא מצא, כי אכל את הכול בלילה. אז לקח פה מלא קש קצוץ, ובזמן שלעס אותו, נאלץ להשתכנע שהטעם של הקש הקצוץ לא היה דומה בכלל לא לריזוטו מילאנו ולא למקרוני נפוליטני.
"אין ברירה!" חזר, והמשיך ללעוס. "שלפחות האסון שלי ישמש לקח לכל הילדים שאינם מצייתים ושאין להם חשק ללמוד. אין ברירה!... אין ברירה!"
"אין ברירה, בטח!" צעק האדון, שנכנס באותו רגע לאורווה. "אתה חושב אולי, חמור קטן ויפה שלי, שקניתי אותך רק כדי לתת לך לשתות ולאכול? קניתי אותך כדי שתעבוד ושתרוויח לי הרבה כסף. קדימה, אם כן, תהיה ילד טוב! בוא איתי לקרקס, ושם אלמד אותך לקפוץ דרך חישוקים, לשבור בראש חביות מנייר ולרקוד ואלס ופולקה, כשאתה עומד זקוף על הרגליים האחוריות."
פינוקיו המסכן, ברצון או בכוח, נאלץ ללמוד את כל הדברים היפים האלה. אבל כדי ללמוד אותם, נדרשו לו שלושה חודשים של שיעורים, והרבה הצלפות שוט.
לבסוף הגיע היום שבו האדון שלו יכול היה להכריז על הצגה יוצאת דופן באמת. המודעות הצבעוניות, שהודבקו בפינות הרחובות, אמרו כך:
הצגת גאלה גדולה! הערב יתקיימו הקפיצות הרגילות והתרגילים המפתיעים, שיבצעו כל האמנים וכל הסוסים והסוסות של הלהקה. ועוד: יוצג לראשונה החמור הקטן המפורסם פינוקיו, המכונה "כוכב המחול". התיאטרון יואר כמו ביום.
באותו ערב, כפי שאתם יכולים לדמיין, שעה לפני שהתחילה ההצגה, התיאטרון היה מלא ודחוס.
לא נמצאו עוד לא כורסה, לא מקום מכובד ולא תא, אפילו לא בשביל משקלם זהב.
מדרגות הקרקס שקקו בילדים, בילדות ובנערים מכל הגילים, שהייתה להם קדחת מרוב תשוקה לראות את החמור הקטן המפורסם פינוקיו רוקד.
כשנגמר החלק הראשון של ההצגה, הופיע מנהל הלהקה, לבוש מעיל שחור, מכנסיים לבנים צמודים ומגפי עור גבוהים עד מעל הברכיים, לפני הקהל הצפוף מאוד, וקד קידה גדולה ונאם בחגיגיות רבה את הנאום המשובש הבא:
"קהל נכבד, אבירים וגבירות! החתום מטה הצנוע, בהיותו בדרכו דרך העיר המטרופוליטנית המהוללת הזאת, רצה להוליד לעצמו את הכבוד וגם את העונג להציג לפני קהל נבון ומפואר זה חמור קטן מפורסם, שכבר זכה לכבוד לרקוד לפני הוד מלכותו הקיסר של כל החצרות הראשיות של אירופה. ובהודותיכם להם, עזרו לנו בנוכחותכם המחייה, ורחמו עלינו!"
הנאום הזה התקבל בהרבה צחוקים ובהרבה מחיאות כפיים. אבל מחיאות הכפיים הוכפלו ונעשו מין סערה כשהופיע החמור הקטן פינוקיו באמצע הקרקס. הוא היה מקושט כולו לחג. היה לו רסן חדש מעור מבריק, עם אבזמים וניטים של פליז, שתי קמליות לבנות באוזניים, רעמה מחולקת להרבה תלתלים קשורים בסרטים קטנים של משי אדום, חגורה גדולה של זהב ושל כסף סביב המותניים, וזנב קלוע כולו בסרטי קטיפה סגולים ותכולים. בקיצור, זה היה חמור קטן שאפשר להתאהב בו!
המנהל, כשהציג אותו לקהל, הוסיף את המילים האלה: "שומעיי הנכבדים! לא אשקר לכם כאן על הקשיים הגדולים שכבשתי כמו מלפפונים כדי להבין ולהכניע את היונק הזה, בזמן שרעה חופשי מהר להר במישורים של האזור הלוהט. התבוננו, אני מבקש, כמה ציד נוטף מעיניו. כי מכיוון שכל האמצעים לביית אותו לחיים של ארבע־רגליים מתורבתים יצאו גאוותנים, נאלצתי פעמים רבות להשתמש בשפה הנעימה של השוט. אבל כל עדינות שלי, במקום שיאהב אותי בגללה, רק כבשה את ליבו עוד יותר. אבל אני, לפי השיטה של גאל, מצאתי בגולגולת שלו סחורה גרמית קטנה, שהפקולטה המדיצ'אית בפריז בעצמה הכירה בה שהיא הבצל המחדש של השיער ושל ריקוד המלחמה. ולכן רציתי לאמן אותו בריקוד, וגם בקפיצות הנלוות דרך החישוקים ודרך החביות המצופות בנייר. התפעלו ממנו, ואחר כך שפטו אותו! אבל לפני שאפרוד מכם, הרשו לי, רבותיי, להזמין אתכם להצגת הבוקר של מחר בערב. אבל באפותיאוזה שמזג האוויר הגשום יאיים במים, אז ההצגה, במקום מחר בערב, תידחה למחר בבוקר, בשעה אחת עשרה לפני הצהריים של אחר הצהריים."
וכאן קד המנהל עוד קידה עמוקה מאוד, ואחר כך פנה אל פינוקיו ואמר לו: "קדימה, פינוקיו! לפני שתתחילו בתרגילים שלכם, ברכו את הקהל הנכבד הזה, אבירים, גבירות וילדים!"
פינוקיו, צייתן, כופף מיד את שתי הברכיים הקדמיות, ונשאר כורע עד שהמנהל הצליף בשוט וצעק לו: "בצעד!"
אז החמור הקטן הזדקף על ארבע רגליו, והתחיל להסתובב סביב הקרקס, כשהוא הולך כל הזמן בצעד.
אחרי זמן מה צעק המנהל: "בטרוט!" ופינוקיו, צייתן לפקודה, החליף את הצעד בטרוט.
"בדהרה!" ופינוקיו פתח בדהרה.
"בכל הכוח!" ופינוקיו התחיל לרוץ בכל הכוח. אבל בזמן שרץ כמו סוס מירוץ, הרים המנהל את זרועו באוויר וירה ירייה מאקדח.
לירייה הזאת, החמור הקטן העמיד פנים שנפצע, ונפל ושכב בקרקס, כאילו הוא באמת גוסס.
כשקם מהאדמה בתוך פרץ של מחיאות כפיים, צעקות ותשואות שהגיעו עד הכוכבים, באופן טבעי הרים את הראש והסתכל למעלה... ובהסתכלו, ראה בתא אחד גברת יפה, שהייתה לה על הצוואר שרשרת זהב גדולה, ועליה היה תלוי תליון. בתליון היה מצויר דיוקן של בובה.
"הדיוקן הזה הוא שלי!... הגברת הזאת היא הפיה!" אמר פינוקיו בלבו, וזיהה אותה מיד. והוא נתן לשמחה הגדולה לנצח אותו, וניסה לצעוק: "הו פיה קטנה שלי! הו פיה קטנה שלי!"
אבל במקום המילים האלה, יצאה לו מהגרון נעירה כל כך רמה וארוכה, שהצחיקה את כל הצופים, ובמיוחד את כל הילדים שהיו בתיאטרון.
אז המנהל, כדי ללמד אותו ולהבין לו שזה לא נימוס לנעור מול הקהל, נתן לו בידית השוט מכה על האף.
החמור הקטן המסכן הוציא לשון באורך כף יד, והמשיך ללקק את האף לפחות חמש דקות, אולי כי חשב שכך ייבש את הכאב שהרגיש.
אבל מה היה הייאוש שלו כשהסתכל למעלה בפעם השנייה, וראה שהתא ריק ושהפיה נעלמה!...
הוא הרגיש כאילו הוא מת. עיניו התמלאו דמעות, והוא התחיל לבכות בלי הפסקה. אבל אף אחד לא שם לב לזה, ופחות מכולם המנהל, שלהפך, הצליף בשוט וצעק: "יפה, פינוקיו! עכשיו תראו לאדונים האלה בכמה חן אתם יודעים לקפוץ דרך החישוקים."
פינוקיו ניסה פעמיים או שלוש. אבל בכל פעם שהגיע לפני החישוק, במקום לעבור דרכו, עבר בנוחות רבה יותר מתחתיו. לבסוף קפץ ועבר דרכו, אבל לרוע המזל רגליו האחוריות נתקעו בחישוק, ולכן נפל בחזרה לאדמה מהצד השני, כולו ערמה אחת.
כשקם, הוא היה צולע, ובקושי הצליח לחזור לאורווה.
"תוציאו את פינוקיו! אנחנו רוצים את החמור הקטן! תוציאו את החמור הקטן!" צעקו הילדים מהאולם, מלאי רחמים ונרגשים מהמקרה העצוב כל כך.
אבל החמור הקטן לא נראה עוד באותו ערב.
למחרת בבוקר, הווטרינר, כלומר הרופא של החיות, אחרי שבדק אותו, הכריז שהוא יישאר צולע כל חייו.
אז אמר המנהל לנער האורווה שלו: "מה אתה רוצה שאעשה עם חמור צולע? הוא יאכל לחם בחינם. קח אותו, אם כן, לכיכר ותמכור אותו."
כשהגיעו לכיכר, מצאו מיד קונה, שאמר לנער האורווה: "כמה אתה רוצה בשביל החמור הקטן הצולע הזה?"
"עשרים לירטות."
"אני נותן לך עשרים פרוטות. אל תחשוב שאני קונה אותו כדי להשתמש בו. אני קונה אותו רק בשביל העור שלו. אני רואה שיש לו עור קשה מאוד, ומהעור שלו אני רוצה לעשות תוף לתזמורת של הכפר שלי."
אני משאיר לכם לחשוב, ילדים, איזו הנאה זו הייתה לפינוקיו המסכן כששמע שנגזר עליו להיעשות תוף!
והעובדה היא שהקונה, ברגע ששילם את עשרים הפרוטות, הוביל את החמור הקטן לסלע שעמד על חוף הים. הוא שם לו אבן על הצוואר, קשר אותו ברגל בחבל שהחזיק ביד, ופתאום נתן לו דחיפה וזרק אותו למים.
פינוקיו, עם האבן הגדולה הזאת על הצוואר, שקע מיד לקרקעית. והקונה, שהחזיק כל הזמן את החבל חזק ביד, התיישב על הסלע וחיכה שלחמור הקטן יהיה מספיק זמן לטבוע, כדי אחר כך להפשיט ממנו את העור.